מקרא
במדבר פרק לה
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:
(יא) וְהִקְרִיתֶם והזמנתם[1] לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:
(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הדם קרובו של הרוצח[2] וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ במזיד שגם הוא נס לערי המקלט[3] עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט:
(יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם:
(יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה:
(טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:
(טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ בין אשוגגים בין אמזידים קאי. אשוגג, דאי טעין ואמר שוגג הייתי תדעו שלא הכיתיו אלא בזה, ואם להכותו כדי לרוצחו הייתה כוונתי, הלא בזה אין בו כדי להמית. אם בכלי ברזל הוא, אין טענתו טענהדברזל ממית בכל שהוא. ואם עץ או אבן הוא, אומדים. וכן במזיד, אם ברזל הוא לא שייך בו אומד, ואם עץ או אבן הוא, אומדים אם יש בו כדי להמית חייב ואם לאו פטור. וזהו "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם"[4] וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ:
(יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד שיכולה להנטל ביד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ שיש באבן זו כדי להמית הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ:
(יח) אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד שנטל ביד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ שיש בו כדי להמית הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ:
(יט) גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ משהתחייב מיתה או שיפגשנו מחוץ לעיר מקלט[5] הוּא יְמִיתֶנּוּ:
(כ) וְאִם בְּשִׂנְאָה מתוך שנאה יֶהְדָּפֶנּוּ דחף אותו ממקום גבוה[6] אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה מתוך מארב כדי להרגו וַיָּמֹת:
(כא) אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:
(כב) וְאִם בְּפֶתַע ללא כונה ובאונס[7] בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה:
(כג) אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ:
(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:
(כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
(כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם יש לו רשות להרגו אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם:
(כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ:
(כט) וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(ל) כָּל בית דין מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו[8] יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:
(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר ממון או כל עונשים אחרים[9] לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר ממון או כל עונשים אחרים[10] לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
(לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ ליושבים בה לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
במדבר פרק לו
(א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:
(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם שיהיה ביד הבעל וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו[11]:
(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לא נקוה שתשוב הנחלה אלינו אבל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן לפי שאין זו מכירה שתהיה חוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ביובל, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם[12]:
(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:
(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:
(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ[13] מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:
(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:
(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:
(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:
(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת של קרבנות נדרים והגעלה וְהַמִּשְׁפָּטִים של פרשת רוצח ונחלות.[14] אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
נשלם ספר הפקודים ודגלי הצבאות, ולאלהים צבאות, שבח והודאות, למאות ולאלפים ולרבואות, וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות, ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות, והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, וכן יהי רצון אמן
סליק ספר במדבר
חזק חזק ונתחזק!
נביא
ירמיה פרק טז
טז הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם יְקֹוָק וְדִיגוּם בתחילה, יִשְבּוּ הגויים את בנ"י שבתוך הערים, כולם יחד ברשת הדייגים, וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם ואחרי כן יצודו את אלו שברחו (כצייד הצד אחד אחד) מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים בחורים שבסלעים:
יז כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם יְקֹוָק רואה את כל מעשיהם לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי לא יכולים להסתתר מפני. וְלֹא נִצְפַּן עֲוֹנָם לא יסתירו עוונם ממני. מִנֶּגֶד עֵינָי:
יח וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם תחילה, יענשו על ששנו, ששבו לעשות את חטאי אבותם. עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי שחללו את ארצי בעוונם. בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי מלאו את א"י בע"ז, שמשוקצת ומתועבת כנבילה:
יט יְקֹוָק עֻזִּי וּמָעֻזִּי יְקֹוָק הוא חוזקי. וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אל יְקֹוָק אני נס ביום של צרה. אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ אל יְקֹוָק יבואו לעתד לבוא הגויים מקצה הארץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל ויאמרו שהע"ז שהנחילו לנו אבותיהם, היא שקר והבל שאינה מועילה:
כ הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים היתכן שאדם שהוא עצמו לא אלוהים, יעשה לו אלוקי אמת?!:
כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְקֹוָק:
ירמיה פרק יז
א חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חטאי יהודה שמורים בלבם כאלו נכתבו על לוח ליבם בקולמוס מברזל, ובצפורן משמיר (אבן חזקה) חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם החטאים, חקוקים, בחוזק ובעומק ליבם, ועל קרנות המזבחות שעבדו לע"ז:
ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם כמו שזוכרים את בניהם באהבה, כך זוכרים את המזבחות והאשירות (עצי ע"ז) לעבוד אותם. עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת המזבחות היו תחת כל עץ רענן ועל הגבעות:
ג הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה ישראל, העובדים בהרים ע"ז, חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן העושר והאוצרות, אתן לגויים לביזה. בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ חטאי הבמות לע"ז, שבכל גבולי הערים:
ד וְשָׁמַטְתָּה תִּשָמֵט מנחלתך (תגלה מהארץ) וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ בך אנקום, בזה שתשמט מארצך. (עונש על השמיטות שלא שמרת) אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ תעבוד את אדמת הגויים בגלות. כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי אש הכעס הבערתם באפי. עַד עוֹלָם תּוּקָד תבער לזמן רב:
ה כֹּה אָמַר יְקֹוָק אָרוּר הַגֶּבֶר מקולל האיש. אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְקֹוָק יָסוּר לִבּוֹ שם זרועו, חוזקו, באדם שעשוי מבשר, וסר לבו מבטוח ביְקֹוָק :
ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה אדם זה הבוטח באדם, נמשל לעץ יחידי במדבר. וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב לא יראה הגשם, הטוב לעץ. וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב ישכון בארץ יבשה ומלוחה (שלא מצמיחה) ושאינה מיושבת (במדבר):
ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְקֹוָק וְהָיָה יְקֹוָק מִבְטַחוֹ מבורך מי שבוטח ביְקֹוָק ית':
ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו הבוטח ביְקֹוָק , נמשל לעץ השתול ליד המים, ושורשי העץ מתפשטים ומתחזקים מִמֵי הנחל. וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן לא יראה לחשוש מפני החום, שתמיד עָלָיו רעננים משום שנמצא תמיד במקום המים. וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג ואף בשנת בצורת לא ידאג שמקור מימיו לידו תמיד (שהרי בוטח ביְקֹוָק ) וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשֹוֹת פֶּרִי ולא יפסיק לעשות פירות. (משל להצלחת מעשיו):
ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא באמת, הלב, ששם מקום הבטחון ביְקֹוָק (או באדם ח"ו) הוא האיבר שעלול לרמות בעקמימיותו, יותר מכל האיברים, ושם עלול להיות החולי הגדול ביותר בבטחון ביְקֹוָק . מִי יֵדָעֶנּוּ ומי יוכל לדעת מה שבלב האדם פנימה, מלבד יְקֹוָק ?:
כתובים
איוב פרק ז
(א) הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על עֲלֵי אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו זמן קצוב יש לאדם בארץ וכמו שכיר שעובד לימים מוגבלים, כך ימי האדם בעוה"ז: (ב) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל כמו שעבד שואף למעט צללהנפש מעמלו וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ וכמו ששכיר (פועל יום) שמקווה לסיום עבודתו (ולמשכורתו): (ג) כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא כך אני גם כן מקווה ומצפה שיעבור חודש זה המלא יסורים, אבל אני מחכה לשווא (וכך כל חודש וחודש) וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי וכל לילה שאני בעמל ויסורים אני מחכה מתי יעברו כבר הלילות הללו שזימנו לי: (ד) אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב כאשר אני שוכב לישון בלילה אני אומר מתי כבר אקום (שיגיע כבר הבוקר) ומרוב כאבי אני מודד את הזמן שנשאר לי לסבול עוד בלילה וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף ושבעתי כבר מנדודי השינה שלא באה לי במשך היום עד הנשף - הערב: (ה) לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה השחין שעל בשרי הוא כמו מלבוש וגיש וְגוּשׁ עָפָר עוֹרִי רָגַע נבקע מהפצעים וַיִּמָּאֵס נמס בשרי שזב ממנו דם ומוגלה: (ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג ימי הטובים מהרו ללכת ולהסתלק ממני יותר מהר ממלאכת האריגה שהיא מלאכה מהירה מאד) וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה נגמרו ימי בלא תקוה שציפייתי לעתיד טוב, הוא לשוא: (ז) זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב אומר לה' שיזכור שימיו קצרים ויעברו כמו רוח ואם ימתין עם יסורין שמביא עליו לא יזכה בעיניו עוד לראות בטובה כי ימות לפני זה: (ח) לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי האנשים שרואים אותו עכשיו בעיניהם עוד מעט לא יראוהו עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי אם תשים בי את עיניך כדי לכלותני ואינני - מיד אני מת: (ט) כָּלָה עָנָן כמו שהענן כלה הוא נעלם ולא נשאר ממני זכר וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה כך היורד לשאול לקבר, לא עולה ממנו: (י) לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ אנשי מקומו לא יכירו אותו כי לא ישוב עוד לביתו וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ: (יא) גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה לא אמנע מלדבר מתוך צרתי בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי: (יב) הֲיָם אָנִי האם אני כמו ים שצריך חול ומעצור כמו לים אִם תַּנִּין לויתן כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר שגם כן צריך שמירה עליו שלא יזיק: (יג) כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי מטתי שאני אישן עליה תנחם אותי מיסורי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי חשבתי שהמשכב שלי יתחלק איתי בסיבלי (כאילו שאשוחח איתו כיד לפרוק מעלי את צערי): (יד) וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת שברת אותי ע"י חלומות רעים (מרוב חולי חלם חלומות רעים) וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי לשון פחד וחרדה: (טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי נפשי בוחר מחנק ומוות מהחיות של העצמות:
משנת ההלכה
מצוה לדון לכף זכות, והאיסור לחשוד בחבירו
א. "חשד בכשרים" הוא אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה[15], כיון שאין חזקה שישוב מעוון זה, שהוא דבר קל בעיני רוב בני אדם.[16]
ב. החושד את חבירו בדבר שאין בו, צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו[17] וצריך אדם למחול לכל החושדים אותו[18].
ד. האיסור להביא את עצמו לידי חשד הבריות שלמדוהו מהאמור: והייתם נקים מה' ומישראל [20] כתוב בספר חסידים סי' מד שיש בו טעם נוסף, שהוא מכשיל את החושדים בו, ונענשים על ידו, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו[21].
ה. הלומד באחד מספרי המחברים ונראה לו בו טעות או שיבוש, בכלל "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הוא שלא ידון את המחבר לכף חובה, אלא יתלה הטעות בעצמו. [22]
[1] רש"י
[2] רבינו בחיי
[3] משך חכמה
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] ת"א ת"י
[6] אבע"ז
[7] ת"א רש"י
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] רבינו בחיי
[13] רבינו בחיי
[14] חזקוני
[15] מסכת דרך ארץ שבמחזור ויטרי, וכסף משנה תשובה פ"ד ה"א בשם מסכתות קטנות, רי"ף סוף יומא, רמב"ם שם ה"ד
[16] רמב"ם שם הובא לעיל בסוף סעיף א, והמאירי (בחיבור התשו' עמ' 84) כתב טעם אחר שמדה זו [של הדן לכף חובה] תביאהו לידי כך שיהיו הצדיקים אצלו כרשעים, וזה מעכב את התשובה.
[17] שכן מצינו שאמר עלי הכהן לחנה לאחר שחשדה בשכרות "ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (שמואל א א יז). -ברכות לא ע"ב, רי"ף ורא"ש שם. ומ' שאיסור חושד בכשרים הוא בין אדם לחבירו, וכ"מ בזהר חדש ריש רות ד"ה אמר, שחביריו של איובחשדוהו במה שאין בו ולא ביקשו ממנו מחילה וכו', ובמאירי הנ"ל נראה שחולק. וכ"כ אמר לה "לכי לשלום" (שמואל שם), וכתב הפנ"י שם שמשמע מכאן שהיה צריך לפייסה.
[19] ספר המנוחה לרבנו מנוח תפלה פ"ה ה"ו. וכעי"ז כתב שו"ת מהר"י ברונא סי' לח, ע"פ שבת נו. שאם עשה דברים ניכרים - המעוררים חשד - מותר לחשוד בו. ועי"ש שאותו חסיד [בשבת קכז.] וכן ר' יהושע עשו מעשים המעוררים חשד, ולכן שאלו במה חשדתוני, ומשמע שהיה מותר להם לחשוד
[21] ועי' ספר היראה שם. וכתב שו"ת מהר"י ברונא סי' לח רבי יהושע ואותו חסיד שעשו מעשים מעוררים חשד י"ל שהיה שם "מילתא דעבידא לאגלויי", ועוד שגלוי לכל בדברים של טעם למה עשו כן, ועוד שר' יהושע היה ידוע להם כצדיק ולא חשדוהו כלל, ולכן היה מותר להם לעשות כן
[22] פי' ר"י בר"ש אבות פ"א מ"ו בשם ה"ר ישראל: וז"ל "ולא יהא כזבוב שעומד על מקום השחין ומניח המקום הבריא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה