מקרא
דברים פרק יג
(ו) וְהַנָּבִיא שקר[1] הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת בסקילה[2] כִּי דִבֶּר סָרָה דברים כדי להסיר אתכם מיראתו עַל יְקֹוָק[3] אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ נצטוינו לבער כל עושי הרע מקרבנו בארבע מיתות בי"ד כל אחד כדינו[4]:
(ז) כִּי יְסִיתְךָ אפילו אם הוא אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ שהיית עמו בבטן אחד[5] אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לפי שנאמר הולך רכיל מגלה סוד אל תאמר שבשביל שדבר לך בסתר שאסור לגלות סודו כי אדרבה לא תכסה עליו שאסור לכסות דבריו[6] לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:
(ח) מֵאֱלֹהֵי שבעת הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ שאר אומות[7] הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:
(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ הוזהרנו בזה שלא להטות אוזן לדברי מסית בין אם מסית לע"ז ובין אם מסית לשאר עבירות כגון לזנות ולא לחבב אותו בשום דבר ושלא לאהוב את המסית[8] ובכלל זה שלא להודות לדבריו בהסתתו[9] וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו הוזהרנו בזה שלא להסיר השנאה שיש בלבו על המסית וצריך שתהיה שנאת המסית קבועה בלבבנו, שלא נקל בנטירת הנקמה ממנו על כל הרעה אשר חשב לעשות ולכן אסור לסייע המסית בפריקה וטעינה[10] וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו הוזהרנו בזה שלא להציל את המסית מצרה ואפילו מסכנת מות הוזהרנו שלא להצילו[11] וְלֹא תַחְמֹל הוזהרנו בזה שלא ללמד זכות על המסית ואפילו בבי"ד אסור לחפש זכות למסית אפילו אם נידון בדיני נפשות ואיסור זה אינו אלא במסית לע"ז ולא במסית לשאר עבירות[12] וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו הוזהרנו בזה שאם יודע חובה למסית חייב לומר עליו בבי"ד וי"א שבכלל לאו זה שלא לרחם על החטיאים ומכשילים בני אדם[13]:
(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶסנּוּ יָדְךָ יד המוסת[14] תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:
(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת עד שימות[15] כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ שהזהירנו מהסית והוא שידרוש אחד מישראל לעבוד עבודה זרה. וזה שהוא נקרא מסית[16]: ס
(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר פרט לירושלים שלא נתנה לדירה[17]:
(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל לשון בליעל שלא יעלה במחיצתו של הקב"ה, או בלי עול, כלומר שאינו מקבל עול תורה אלא שפורק ממנו עול מלכות שמים[18] מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב חובה על בית דין לחקור את העדים המעידים בבית דין, בשבע חקירות כדי לברר את אמיתות עדותם טעם מצוה זו - שבית הדין יוכל לדעת באופן ברור את אמיתות העדות, ולא יפסוק הדין בחפזון[19] וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:
(טז) הַכֵּה בסקילה תַכֶּה בכל מיתה שתוכל אם אינך יכול בסקילה[20] אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב אם לא ימסרו עצמם לסקילה צא איתם למלחמה בחרב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:
(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל חרוב עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד הוזהרנו בזה שלא לבנות עיר הנדחת ואם בנאה צריך לחזור ולהחריבה ולשורפה אמנם מותר לעשותה גינות ופרדסים[21]:
(יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם הוזהרנו בזה שלא ליהנות מעיר הנדחת[22] לְמַעַן יָשׁוּב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל כן תעשה אם בקשת לעשות הישר בעיניו[23] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס
דברים פרק יד
(א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בפרשת אמור ציוה זה לכהנים ולכן אמר לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם[24] לֹא תִתְגֹּדְדוּ נצטוינו בזה שלא לעשוצ חבורה בגופינו על המת ונכלל בכלל לאו זה של יעשו שני מנהגים אגודות אגודות בעיר אחת[25] וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת הוזהרנו בזה שלא לעשות קרחה בראשינו על מת:
(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס
(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה שהזהירנו מאכול פסולי המוקדשין שאינו מותר לאכלם. והוא כשנעשה אנחנו המום בכונה בם[26]:
(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:
(ה) אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר:
(ו) וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת היינו שפרסותיה סדוקות, שמובדלות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים, אבל אם הפרסות סדוקות למעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שלמטה הן מחוברות הן טמאות מַעֲלַת גֵּרָה מעלה גרה היינו שמעלה ומקיאה המאכל ממעיה ומחזרת לתוך פיה לכתשו ולטחנו היטב בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ נצטוינו בזה לבדוק בסימני בהמה וחיה שיהיו מעלים גרה ושוסעים שסע ואז יהיה מותר לאכל[27]:
(ז) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה הוזהרנו מאכול בהמה טמאה שאין בה סימני טהרה[28] אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
(ח) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ אפילו נשחטו[29] וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ: ס
נביא
ירמיה פרק לא
טז וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם ויש תקווה שבסוף, ישובו בנ"י לארצם:
יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי יְקֹוָק שָמַע, (כפל לשון.) אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד אפרים (בנ"י) מניד ראשו בצער גדול על מעשיו. יִסַּרְתַּנִי קבלתי ממך יסורים ומכות וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד כמו עגל שלא רגיל למשוך בעול ( שמכים אותו להרגילו בעבודה), כך אני, למדתי מהיסורים, ורצוני לשוב אֵליךָ. הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה קָרְבֵנִי, וקבל נא את תשובתי. כִּי אַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהָי:
יח כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי כי אחר ששבתי בתשובה, התחרטתי על עוונותי. וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ אחר שידעתי והכרתי בחטאי הכתי על הירך מרוב צער בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי אני מתבייש ונכלם, על חטאי שעשיתי בנְעוּרַי:
יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְקֹוָק :
כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים העמידו סימנים בדרך לגלות לדעת הדרך חזרה. שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שימי לב באיזו דרך הלכת. שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה שבדרך הזו תשובו לארץ:
כא עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין תסתתרו ותתחמקו מלחזור בתשובה. הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה המורדת בי. כִּי בָרָא יְקֹוָק חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ חידוש בארץ. נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר ישראל ("נקבה") ירדפו ויבקשו את יְקֹוָק ית' ("גבר").(בדר"כ, האיש מחזר ומבקש אחר האשה):
כב כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם כשישיב את השבויים מהגלות. יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ יברך יְקֹוָק את ירושלים (עיר הצדק) והמקדש:
כג וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו ובכל עריו. יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר עובדי האדמה, והרועים עם עדרי הצאן ירעו בלא פחד מאוייבים:
כד כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה מרוב הצרות. וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי כל נפש שמלאה בכאב וצער אמלא בטובה:
כה עַל זֹאת הנבואה הטובה הֱקִיצֹתִי התעוררתי מחלום הנבואה. וָאֶרְאֶה את הנחמה שבנבואה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי נעמה לי השינה:
כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה ארבה את האדם והבהמה בישראל:
כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ... כפי שמהרתי, לעקור אותם ולהביא עליהם הרעה וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת כך, אמהר להביא עליהם רוב טובה. וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְקֹוָק :
כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה משום שהבנים לא יחזיקו עוד בעוון אבותם, הבנים לא יענשו עוד בעוון האבות. (בוסר פרי קשה שאינו בשל):
כט כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו:
כתובים
איוב פרק טו
(ט) מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא מה אתה יודע שאנו לא יודעים ומבין שאנחנו לא מבינים: (י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים גם אנחנו זקנים וישישים. ויותר גדולים אפילו מאביך בחכמה: (יא) הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ וכי זה מעט לך מה שה' היטיב לך וניחם אותך עד היום ולאט הנעים לך את חייך בעושר וכבוד: (יב) מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ מה יש לך בליבך או ברמיזות עיניך תאמר אותם במפורש בפיך ואל תדבר בלשון של ערמה: (יג) כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ שאתה מדבר ומשיב טענות אל ה' של רוח וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין ומוציא מילים של הבל: (יד) מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה וכי מה הוא האדם שיוכל לזכות בטענותיו כנגד ה': (טו) הֵן בקדשו בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין הרי ה' אפילו במלאכים שלו לא מאמין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו ובשמים - צבא השמים הם לא זכים וטהורים בעיניו: (טז) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח כל שכן שלאדם שהוא מתועב ומלוכלך ומלא בעוולות אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה כמו אדם שממלא את עצמו בשתית מים: (יז) אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה אגיד לך את חוות דעתי ומה שראיתי ושמעתי מחכמים אספר לך: (יח) אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ שגם חכמים ראו והבינו כמותי ואמרו זאת וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם ולא הסתירו ומנעו מלאמר מה ששמעו הם מאבותם: (יט) לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ שבגלל חכמתם נתנה להם הארץ למשול ולהנהיג אותה וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם ולא עבר אדם זר - שלא חכם כמותם לא ניתן לו להצטרף אליהם או לחלוק על מלכותם: (כ) כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל כל ימות חיי הרשע הוא מתחולל - לשון חיל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ ופחד ולעריץ שהוא רשע יותר גדול שנות חייו קצובים ונצפנו ונקבעו לו: (כא) קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו שכל הזמן יש בו פחדים בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ ומתוך זמן של שלום ושלווה שיהיה לו יקום עליו פתאום שודד: (כב) לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ לא יאמין שיצא מתוך החושך - ששדדו אותו וצפו וְצָפוּי הוּא אֱלֵי חָרֶב וצפוי לו שימות שיבוא אליו חרב ויהרגהו: (כג) נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ והוא הרשע נודד ממקום למקום לחפש היכן יש בשבילו לחם לאכול והוא יודע שנכון לו - שמוכן לו לנצח החשיכה שנמצא בה:
משנת ההלכה
א. אע"ג שנאמר לעיל שאין להחזיר אבידה לגוי, וכן למי שמומר להכעיס או מחלל שבת בפהרסיא. אם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חלול השם אבידתו של גוי או מומר אסורה וחייב להחזירה. (רמב"ם שם ה"ב ג)
ב. כהן שראה האבדה בבית הקברות שאסור לו ליכנס לשם אינו מטמא[30] להחזירה, מכיון שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לא תעשה של לא יטמא בעל בעמיו, ואין עשה[31] דוחה את לא תעשה ועשה[32]: (רמב"ם שם הי"ח)
ג. ראה מציאה שהיא מוקצה בשבת כיון שאסור לטלטלה אינו חייב בהשבתה[33], וכ"ש אם יש איסור דאורייתא בטילטולה כגון ברשות הרבים. (שו"ע הרב הל' מציאה סוף סעי' מ)
ד. ראה את האבדה ואמר לו אביו "אל תחזירנה", אפילו אם אמר לו מכיון שרוצה שישמשנו הבן באותה שעה יחזיר ולא יקבל ממנו שאם קבל מאביו נמצא בעת שקיים מצות עשה של כבד את אביך ביטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם: (רמב"ם שם הי"ט שו"ע שם סי' רסו סעי' ה) ואם היה משמש את אביו ובתוך כך ראה אבידה פטור[34] מלהחזיר, ומ"מ מצוה על האב למחול על כבודו כדי שיוכל בנו לקיים מצות השבת אבידה (ט"ז שם). ואם מסתבר שהאב היה מוותר משום המצוה, או כשיכול לקיים כיבוד אב אחר שיחזיר האבידה צריך להפסיק ולהחזירה[35].
ה. ובכלל לאו זה של לא תוכל להתעלם גם אבידת גופו, כלומר שחייב אדם להציל חבירו כדי שלא יינזק בגופו. (מהרש"א סנהדרין עג בד"ה להצילו בנפשו וכ"כ בפשיטות גם העמק שאלה על השאילתות שאילתא ל"ח סק"א)
ו. המוצא מציאה, והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה, לא מחייבים את מוצא האבידה להשבע שאינו משקר, מפני תיקון העולם[36].
ז. למשל אם מצא תיק וטען בעל האבידה שנאבדו לו שני תיקים קשורים, ולא יתכן שימצא אחד מהם בלי שימצא את התיק השני שהיה קשור עמו - והמוצא טוען שמצא רק תיק אחד, או שאומר מצאתי שני תיקים והחזרתי לך כבר אחד מהם[37] - לא מחייבים את מוצא האבידה להשבע שאינו משקר, מפני תיקון העולם[38].
[1] ת"י
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצוות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח, טו) אליו תשמעון. רבינו בחיי
[4] ספר מצוות ה' והוא דעת הרמב"ן בהשגות שורש יד ועיין אלה המצוות מצוה רכו
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] ת"י
[8] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת יז
[9] רמב"ן
[10] מצוות ה ' אלה המצוות ל"ת יח
[11] שם ושם ל"ת יט
[12] שם ושם ל"ת כ
[13] שם ושם ל"ת כא
[14] מצוות ה'
[15] חזקוני
[16] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת טז
[17] רש"י
[18] רבינו בחיי
[19] ספר מצוות ה' ספר אלה המצוות קעט
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת כג
[22] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת כד
[23] אבע"ז
[24] רמב"ן
[25] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת מה
[26] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת קמ
[27] שם ושם מ"ע קמט
[28] שם ושם ל"ת קעב
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] ואם כבר נכנס ונטמא עיין פתחי חושן דיני אבידה פ"א הערה כב שכתב שחייב בהשבה ועובר בלא תוכל להתעלם אמנם קצת צ"ע שאם כדי להגביהה האבידה צריך לשהות יותר במקום הטומאה א"כ יהיה אסור לו אע"ג שנטמא כיון שכל שהיה ושהיה היא איסור וצ"א
[31] והנה בב"מ ל' ע"א אמרינן שם שני טעמים דאין כהן מיטמא להחזיר אבדה, חדא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועוד דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. והנה לטעם דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אם עבר, מחולקים הראשונים, דדעת ריב"א בחולין פרק שילוח הקן קמ"א ע"א ד"ה לא, דאינו לוקה, דדחי הלא תעשה ולא נשאר רק העשה. ואם נאמר דהר"מ ס"ל כסברת הריב"א א"כ לפי דבריו אין לוקין בעבר, ובאמת לסברא זו דלא דחינן איסורא מקמי ממונא א"כ לא נדחה כלל ולוקין בעבר, ולמה לא הביא הר"מ דבר זה דלא דחינן לחומרא. ונראה דלא ס"ל כסברת ריב"א, א"כ לוקין אף לטעם זה דעובר על עשה ולא תעשה, ואין נפקא מינה בין שני הטעמים, על כן מביא הטעם הראשון. ועיין בספר שער המלך בפ"ג מנדרים ה"ו שמפלפל שם אי הר"מ ס"ל כסברת הריב"א ומביא ג"כ גמרא זו עי"ש (מנחת חינוך שם אות ב ועיי"ש עוד מה שפלפל באריכות גם בענין נזיר בבית הקברות להחזיר אבידה ובגדר עשה דוחה לא תעשה לענין דלא הוי בעידנא ואכמ"ל)
[32] ובטומאה דרבנן יש להסתפק אם חייב שהרי מותר ליטמא למצוה (פתחי חושן דיני אבידה פ"א הערה כב)
[33] ועיין בחת"ס או"ח סי' פב
[34] דהעוסק במצוה אע"ג שיש בה לאו פטור מן המצוה ועיין שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סימן ו ד"ה (ד) והנה שביאר ע"פ הגמ' (קידושין לד) איזוהי מ"ע שאין הזמן גרמא, מעקה ואבידה ושלוח הקן, "והקשו התוס', דהא בכל הני איכא בהו לאו, במעקה לא תשים דמים בביתך, באבידה לא תוכל להתעלם וכו', ותירצו הרמב"ן והריטב"א בחי' שם, דבכל הני אע"ג דאיתנהו בלא תעשה, אין העיקר אלא העשה שבהן, ולא בא הלאו אלא לקיום וחיזוק העשה, שבמעקה נאמר ועשית מעקה לגגך, והוא העיקר, ובו הרצון והכוונה, ואח"כ כ' ולא תשים דמים בביתך, כלומר שלא תעכב מלעשות המצוה, וכן באבידה לא תוכל להתעלם ממנה אלא השב תשיבם לאחיך וכו'. ומכיון שהעשה הוא העיקר אילו היו הנשים פטורות ממנו, היו פטורות גם מן הלאו שבו, ע"כ. ולפ"ז גם במצות צדקה אין הלאוין של לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך אלא לקיום העשה של נתון תתן ושל פתוח תפתח את ידך לו, וכשהוא עוסק במצוה כשם שהוא פטור מהעשה של צדקה כך הוא פטור גם מהל"ת הנ"ל הואיל ואינם אלא לקיום העשה. וע' בתוס' כתובות (מט:) ובהפלאה שם".
[35] פתחי חושן דיני אבידה פ"א הערה מז בשם אולם המשפט
[36] משנה גיטין מח ע"ב, רמב"ם שם פי"ג ה"כ, טוש"ע רסז כז, עי"ש שביארו שאם נחייב אותו להשבע, מוצא האבידה יניח אותה וילך לו, כדי שלא ישבע.
[37] טור שם.
[38] רמב"ם שם, ע"פ מסקנת הגמ' בגיטין שם, טוש"ע שם. ויש חולקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה