מקרא
במדבר פרק לג
פרשת מסעי
(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ[1] לְצִבְאֹתָם ובהם נעשו להם ניסים[2] -בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם כתב מקום שיצאו ממנו לְמַסְעֵיהֶם והמקום אשר נסעו אליו[3] כי לפעמים היה המקום שנסעו אליו בתכלית הרוע, והמקום שיצאו ממנו טוב. עַל פִּי יְקֹוָק וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד, ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה[4]:
(ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת שחיטת[5] הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם:
(ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְקֹוָק בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם גדוליהם ודייניהם קורא "אלהיהם"[6] עָשָׂה יְקֹוָק שְׁפָטִים:
(ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת:
(ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר בתחלת המדבר הוא המדבר הידוע הגדול והנורא[7]:
(ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל:
(ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה באותו רוח שנכנסו מן המדבר לים בו יצאו ממנו ללכת המדברה והוא רוח צפוני של ים שלא הכניסם בו הקב"ה אלא כדי שירדפו מצרים אחריהם[8] וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה:
(ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם:
(יא) וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין מדבר סין הוא מקום בין אילים ובין סיני ואינו מדבר סיני[10]:
(יב) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה:
(יד) וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת שנסו את ה' ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה אליהם שם מלחמת עמלק ולכן הוזכר זה ולא הוזכר נס של מי מרה[12]:
(טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי: (טז) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה: (יז) וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת: (יח) וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה: (יט) וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ: (כ) וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה: (כא) וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה: (כב) וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה: (כג) וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר: (כד) וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה: (כה) וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת: (כו) וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת: (כז) וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח: (כח) וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה: (כט) וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה: (ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: (לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: (לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: (לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:
(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְקֹוָק וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי חודש אב[13] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:
(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: ס
(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה: (מב) וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן: (מג) וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת: (מד) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב: (מה) וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן אשר בחלקו של[14] גָּד: (מו) וַיִּסְעוּ מִדִּיבֹן גָּד וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה: (מז) וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ: (מח) וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
(מט) וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום (בערובין נה:) בְּעַרְבֹת מוֹאָב ושם וידבר ה' וכו': ס
(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:
(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן ואז כיון שנתקדשה א"י יהיה לכם החובה המבוארת לקמן אבל קודם שתעברו אין המקום הזה קדוש ואינכם מצווים[15]:
(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם שתגרשו ותסירום מירושתם[16] אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם רצפת אבנים שהניחו להשתחוות עליה ואפילו אלו שביו מחוברים מעיקרם שאינן נאסרים משום אבן משכית תסירו שלא יהיה ניכר מקום שעבדו בו ע"ז[17] וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם צלמים העומדים תחת סככי האילנות והוא עץ האשרה[18] תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם מקומות גבוהים שלא נעבדו אלא שהיה קיבוץ לעובדים ע"ז. מכל מקום[19] תַּשְׁמִידוּ שלא יהא זכר לע"ז בא"י:
(נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה' ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'[20] כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם. שאם לא תבערו אותם, אף על פי שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם[21]:
(נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לשבטים וכל שבט מתחלק - לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ למשפחה שיש בה הרבה אנשים תתנו מחוז שיש בו הרבה חלקים וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם שנים עשר גבולים כשנים עשר שבטים[22] תִּתְנֶחָלוּ:
(נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם לקוצים שינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם ויטעו אתכם לשוב מאחרי וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם ואחר כך וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור[23] עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:
(נו) וְהָיָה אני אגלה אתכם מפניהם כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם על ידיכם, שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי אֶעֱשֶׂה לָכֶם ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד[24]: פ
נביא
ירמיה פרק טו
ו אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם יְקֹוָק אָחוֹר תֵּלֵכִי את עזבת, והלכת לאחור מֵיְקֹוָק . וָאַט אֶת יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ הטתי את ידי להכות ולהשחית אותך. נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם עייפתי כבר, מלהתחרט על הרעות, שחשבתי להביא עליך:
ז וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ אפזר בנפה את בנ"י לִגְלוֹת בערי הארץ. שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ גם אחר ששכלתי ואבדתי אותם (שקבלו הפורענות) לא שבו מדרכם הרעה:
ח עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים האלמנות התרבו בעיני, יותר מחול הים. הֵבֵאתִי לָהֶם עַל אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם הבאתי על ירושלים בחורים שודדים בצהרים. הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת הפלתי על ירושלים, קבוצות חיילים ובהלה גדולה:
ט אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נכרתה האשה מרובת הבנים (משל, לכריתת 7 משפחות במלכות ישראל) נָפְחָה נַפְשָׁהּ דאבון נפש מפח נפש. בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם שקעה השמש, בעוד היום גדול (ריבוי ותכיפות הצרות). בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה התביישה. וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן שארית הבנים של יולדת השבעה אתן לחרב האוייבים לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק :
י אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אוי לי שנולדתי. אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ כולם רבים איתי. לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי לא לוויתי מהם, ולא הלוותי להם ממון, (אין ביננו מריבות ממוניות) ואעפ"כ כולם מקללים ומבזים אותי:
יא אָמַר יְקֹוָק אִם לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב יְקֹוָק נשבע שישאיר לטובה את ירמיהו אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ יְקֹוָק נשבע שיבקשו בנ"י ממך להתפלל עליהם. בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת הָאֹיֵב בבא האוייב עליהם:
יב הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחשֶׁת התשבור חרב הברזל שלכם, את החרב הבאה מצפון (מבבל) שעשויה מברזל ונחושת יחד?! (נמשל: לא תוכלו לנצח את נבוכדנצר):
יג חֵילְךָ עושרך. וְאוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן לביזה אתן. לֹא בִמְחִיר יקחו, ולא יתנו תמורה. וּבְכָל חַטֹּאותֶיךָ וּבְכָל גְּבוּלֶיךָ בגלל חטֹאתך, שחטאת בכל גבוליך:
יד וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ אעביר אותך מא"י לִגְלוֹת עם אוייבך בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ בארץ שלא הכרת. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי הכעס בוער באפי. עֲלֵיכֶם תּוּקָד על בנ"י תִּבְעַר:
טו אַתָּה יָדַעְתָּ יְקֹוָק הרעה שעושים לי. זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי נקום ברודפים אותי. אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי אל תאריך אף (אל תסלח ותעכב נקמתי מהם). דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה דע, שאני נושא עלי בושה, בגלל נבואותי:
טז נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשֹוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי מיד כשאני מוצא את דברי הנבואה, אני מקבל אותם בשמחה ובששון. כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כי שם יְקֹוָק נקרא עלי שאני נביא ליְקֹוָק :
יז לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז לא ישבתי (בשמחתי על הנבואה) יחד עם קבוצת אנשים לשמוח עמם. מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי בגלל שאני מלא בנבואות זעם ישבתי בדד:
יח לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא מדוע כְּאֵב המריבה, עם אנשי ענתות הוא לנצח, והמכה החזקה שמכאיבים לי מסרבת להרפא. הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב ואתה יְקֹוָק , מניח לי לסבול מהם, ולא מתמיד בעזרתך לי, כמו מקור מים אכזב שמפסיק נביעתו. מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ וכמקור מים, שלא מתקיימת ומתמידה נביעתו:
יט לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אִם תָּשׁוּב אם תשוב בתשובה על טענתך נגד יְקֹוָק . וַאֲשִׁיבְךָ אקבל תשובתך. לְפָנַי תַּעֲמֹד תעמוד לפני בנבואה כפי שהיה. וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה ואם תוציא אדם זולל, רשע מרשעו, להיות יקר להיות צדיק במעשיו, פיך יהיה כְּפִּי יְקֹוָק שכל מה שתגזור יתקיים. יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם השמר בנבואתך, שהם ילמדו ממך ולא אתה מהם:
כ וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחשֶׁת בְּצוּרָה כמו חומת נחושת חזקה. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ ולא יצליחו כנגדך. כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם יְקֹוָק :
כא וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים אנשים רעים. וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים אציל אותך מיד אנשים חזקים הרוצים ברעתך:
כתובים
איוב פרק ו
המענה של איוב
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי הצער והכעס הנעשים לי והיתי וְהַוָּתִי שברי צרתי וסבלי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד: (ג) כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד אפילו אם ישימו במאזניים חול ים כנגד הכעס וסבלי, הכעס יכריע עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ על כן דברי יהיו בלועים וחסרים (מגומגמים) שלא דיברתי וטענתי את כל דברי: (ד) כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם הארס שבחץ חילחל בנשמתי שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי פחדים גדולים מה' נערכים כנגדי: (ה) הֲיִנְהַק היצעק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ בְּלִילָה- תערובת מאכלו: (ו) הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת בריר של החלמון יש טעם? (וזהו החלבון של הביצה): (ז) מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה אני אוכל מאכלים שאפילו לנגוע בהם אני לא רוצה כִּדְוֵי לַחְמִי לחם צער: (ח) מִי יִתֵּןהלואי וכך היה תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ: (ט) וְיֹאֵל יתרצה אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי ישברני ויחתכני יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי שהקב"ה יפתח את הקשר (שעכשיו אני סובל כ"כ ומעדיף שה' יהרגני): (י) וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה ואתפלל בתחנונים לֹא יַחְמוֹל כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ לא שיקרתי ועברתי על דברי ה' (מבקש שה' ישמע לתפילתו ולא יחמול עליו - וימיתו שהרי אני צדיק ומגעי לי שה' ישמע לתפילתי): (יא) מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי אין לי כח יותר לחכות בסבלנות לקיצי: (יב) אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי האם יש לי כח של אבן אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁהאם בשרי חזק כמו נחושת: (יג) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי האם גם רעה זו באה עלי שאתם חבריי לא עוזרים לי וְתֻשִׁיָּה ולא נותנים עצה של יועצים והרחקתם ממני עצות נִדְּחָה מִמֶּנִּי: (יד) לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד מי שממיס ומונע חסד מחברו זה מחמת וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב שעזב את ה' ואינו ירא את ה': (טו) אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק זרימת הנחל בשטף ובחוזק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ:
משנת ההלכה
מצוה לדון לכף זכות, והאיסור לחשוד בחבירו
א. הרואה את חבירו עושה מעשה או אומר דבר שאפשר לפרשו כעבירה [–דבר רע], ואפשר לפרשו לצד זכות, צריך לדון את חבירו לזכות, ולא יחשדהו בעבירה[25], שאמרו חכמים "הוי דן את חבירך לכף זכות" שנאמר[26] "בצדק תשפוט עמיתך"[27], והיא מצות עשה מן התורה[28] וי"א שהוא מחויב בכך גם משום "ואהבת לרעך כמוך"[29], שאם יאהב את חבירו באמת יחפש עליו בודאי זכות בכל כוחותיו[30]. והוא אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם[31]. דין זה הובא בפוסקים[32]. ונוהג בזכרים ובנקיבות[33].
ב. וז"ל הרמב"ם[34] "עוון זה הוא אחד מהדברים הקלים בעיני רוב בני האדם שמדמים שאין זה חטא, שאומר החושד מה עשיתי לו, ואינו יודע שזה עוון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות"[35].
ג. בחיוב זה יש ד' אופנים האופן הראשון הוא הרואה אדם שידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשיו הטובים, שעשה מעשה, צריך לדון אותו לזכות, אפילו אם רוב הצדדים נוטים שהמעשה הזה הוא מעשה רע, ואפילו אם כדי להכריע בו שהוא מעשה טוב צריך למצוא תירוץ בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, ולומר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט, הואיל ויש בו צד ואפשרות שהוא מעשה טוב, ואסור לחושדו[36], כי ודאי התחרט ובקש מחילה, וכמו שאמרו חז"ל[37] אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה[38]. ולכן אין לדון צדיק כזה לכף חובה לעולם[39].
ד. האופן הב' הוא הרואה אדם בינוני שלפעמים נזהר מן החטא ופעמים נכשל בו, שעשה מעשה או דיבר דבר שאפשר להסתפק בו, אם הוא דבר רע או דבר טוב, מצות עשה מן התורה, להטות את הספק ולהכריעו לכף הזכות, וע"ז נאמר[40]: "בצדק תשפוט עמיתך"[41] אבל אם הדבר נוטה לצד חובה יהיה הדבר אצל הרואה אותו כמו ספק ולא יכריעהו לכף חובה[42], וי"א שאף כשהענין נוטה לחובו ידון אותו לזכות[43].
[1] ספורנו
[2] ת"י
[3] ת"א
[4] ספורנו
[5] ת"י רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] חזקוני
[8] חזקוני
[9] רבינו בחיי
[10] רבינו בחיי
[11] ת"י ופירוש יונתן
[12] רמב"ן
[13] למדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה ע"י אהרן הכהן הראש. ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בהמ"ק. העמק דבר
[14] משך חכמה
[15] העמק דבר
[16] רש"י העמק דבר
[17] העמק דבר
[18] הכתב והקבלה
[19] אבע"ז העמק דבר
[20] ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי:) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים. רמב"ן
[21] ספורנו רש"י
[22] רש"י
[23] רמב"ן
[24] רמב"ן
[27] ברייתא בשבועות ל., ספרא [תורת כהנים] קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד, כלה רבתי פ"ד הכ"א, דרך ארץ פ"א הל"א, וכעין זה אמר רבי יהושע בן פרחיה במסכת אבות (פ"א משנה ו) הוי דן את כל האדם לכף זכות, ולקמן יבואר ההבדל בין שני המימרות
[28] שערי תשובה לר' יונה שער ג אות ריח, רמב"ם ספר המצוות עשין קעז, [וראה פירוש המשניות לרמב"ם פ"א מ"ה "אסור בתורתינו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שענינו מסופק אלא לצורך הכרחי"] חינוך רלה, סמ"ג עשין קו, סמ"ק סי' רכד (רכה), חפץ חיים בפתיחה עשין ג', והובא בשאילתות (פרשת שמות שאילתא מ), מנורת המאור נר ו כלל ב ח"ב פ"ב [ולדעתם אף שעיקר הפסוק מלמד דיני דיינים מ"מ מלמד הוא גם את הדין הזה, וביאר בקרבן אהרן על הספרא שם שמדויק כן מזה שנאמר "עמיתך", בלשון יחיד, ומשמע שלא בבעלי דין - בלבד - הכתוב מדבר, ועוד דייק כן מהאמור עמיתך שממעט רשע]. אבל במאירי שם שבועות ל. שכתב "שמהפסוק הנ"ל נלמדים דיני בית דין אלא שיש בו סרך רמז לדבר אחר, שיהא דן חבירו לכף זכות", משמע שאינו דין דאוריתא אלא אסמכתא בעלמא. וכן משמע ממש"כ המאירי בחיבור התשובה שלו עמ' 84 וז"ל "אין בענין חשד בכשרים גוף עבירה, שהרי לא חמסו ולא ביישו", [ועיין רש"י ד"ה הוי שמשמע ממנו שלמ"ד שנלמד הדין הזה מהפסוק "לא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר", וצ"ע בדעתו שהרי להלכה ודאי שפסוק זה נאמר בענין דיני דיינים]
[30] רש"י שבת קכז: [שמתוך כך יש שלום ביניהם] ע"פ הגמרא שם, יסוד ושורש העבודה שער עבודת הלב פרק ח, שמירת הלשון לחפץ חיים שער התבונה פרק ה'
[32] רי"ף שבועות יג:, רא"ש שם פ"ד סי' ג, מגן אברהם או"ח קנ"ו ס"ק ב, ובמשנה ברורה שם ס"ק ד, ומנאה שם בין שאר המצוות התדירות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת, שאינן מובאות בשו"ע
[33] חינוך רלה. אף על פי שעיקר מצות בצדק תשפוט עמיתך שהיא להשוות בעלי הדין אינה נוהגת אלא בזכרים שעליהם מוטלת החובה לדון
[38] וכמו שנאמר שם "שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה" פי' שמא ס"ד כיון שהוא ת"ח ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו, על כל פנים מיד עשה תשובה
[39] לשון רבינו יונה בפירושו לאבות שם (פ"א מ"ו) וכתב שם שלצדיק כזה לא הוצרך לומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות" שהוא פשוט, ולדעת הרמב"ם בפירוש המשניות שם על צדיק כזה נאמר: "כל החושד כשרים לוקה בגופו". ובגמרא בשבת (קכז:) נאמר בברייתות שם "מעשה ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות, וכו' " ודן אותו לכף זכות אף שלא היה מסתבר לדונו בכך, [ובשאילתות הובא מעשה זה, ושם נאמר שהבעל הבית היה רבי אליעזר בן הורקנוס והשכיר היה רבי עקיבא], עוד נאמר שם "מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, וכו'" , וגם שם דנו אותו תלמידיו לכף זכות אף שלא היה מסתבר כן. וכן במעשה דמטרוניתא ורבי יהושע, ובכולם שם אמרו אילו שדנו אותם לזכות "כשם שדנתוני לזכות - המקום ידין אותכם לזכות". ומסתבר שהם שייכים לאופן זה. וקצת צ"ע ששאלו שם בכל המיקרים "במה חשדתוני" ומשמע שהיה מותר להם לחשוד וכ"כ באמת בשו"ת מהר"י ברונא (סי' לח) שבכה"ג שעשה דברים ניכרים - המעוררים חשד - מותר לחשוד בו וכתב כן ע"פ שבת נו. " דברים הניכרים חזא ביה"
[41] שערי תשובה שער ג' ריח, [ובפרושו לאבות כתב אופן זה ביחד עם האופן הד' שאינו מכירו, (ע"פ הגרסא שם "או מכירין", אמנם יש שגרסו שם "ואם מכירין") ועיין בפי' ר"י למשלי כא יב שכתב שאין לדון האדם לכף זכות אלא בהיות רוב מעשיו ושורש כוונותיו על דרך הטוב, וצ"ב] וכתב החפץ חיים בפתיחה עשין ג בבאר מים חיים שעל אופן זה כונת הרמב"ם בספר המצוות עשין קעז, [ועיין שפירושו לאבות לא הזכיר הרמב"ם אופן זה]. אבל הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ז) שכתב את הדין הזה רק בין מדותיו של התלמיד חכם, וכן בפרושו לאבות שכתב שדין זה הוא רק מדת חסידות, מיירי באופן שאינו מכיר את האדם [אופן ד']. וכתב החפץ חיים שם שזה מדויק בלשון המימרות שבאבות נאמר "רבי יהושע בן פרחיה אומר הוי דן את כל האדם לכף זכות", ושם הכונה כל אדם אפילו שאינו מכירו, והיא רק מדת חסידות כשאר הדברים שנאמרו במסכת אבות, וזו כונת הרמב"ם בפירושו לאבות ובהלכות דעות, אבל בגמרא בשבועות שלמדו מ"בצדק תשפוט עמיתך" נאמר "הוי דן את חבירך לכף זכות", דהיינו חבירו שמכירו שאינו רשע והוא לכה"פ בינוני, ואז מצות עשה לדונו לזכות [ועיין בדברי רבא בכלה רבתי פ"ט, ש"כל אדם" אינו כולל חבירו]
[44] שנאמר: (משלי כו, כה) "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו". - רמב"ם בפירוש המשניות לאבות שם. ובקרבן אהרן על תורת כהנים נאמר שמה שנאמר "עמיתך" ממעט רשע
[45] כיון שאין תוכו כברו - רבינו יונה לאבות שם בשם הרמב"ם, ובשערי תשובה שם. ונראה שזה הטעם שמר זוטרא בבא מציעא [כד.] חשד וכפת את מי שניגב ידיו בגלימת חבירו, והכריחו להודות שגנב את גביע הכסף, שאותו אדם נחשב כרשע. אף שהיה תלמיד חכם וצ"ע, ובמאירי (שם) נאמר שהיה מותר לחשוד בו כיון שלא היה חס על ממון חבירו ובכה"ג מותר לחשוד בו בעניני ממונות. ובפרושו לאבות סיים רבינו יונה "שעל ענין זה אמר שלמה בחכמתו [משלי כ"א י"א] משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע. ר"ל בני אדם חושבים כי הצדיקים מפני שאינם יודעין לעשות רע אינם מכירים דרכי רשע כי לא יבינו [במעשה זה רק] העושים אותו. ואין הדבר כן כי "הצדיק משכיל לבית רשע" ויודע ומכיר ומשגיח רוע מעלליו יותר משאר בני אדם שיודעין, ולא יתנו אותו על לבם. "מסלף רשעים לרע" - הצדיק כשרואה מעשה רשעים הנראים בדרך טוב מסלף אותו ומטהו לדונו לאמר פעל און, כי לא נתכון למצוה אך לשום עצמו בחזקת הטובים
[48] באר מים חיים שם בח"ח כתב שזו כונת המשנה באבות דהיינו כל אדם אף שאינו מכירו. והיא רק מדת חסידות, שהרי במדות אילו מדובר במסכת אבות [- עבודת המלך על הרמב"ם כאן]
[49] וכמו שנאמר ברמב"ם (דעות פרק ה' הלכה א',ז') "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו' ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר, כיצד תלמיד חכם וכו' דן את כל האדם לכף זכות, ומספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל. - כ"כ באר מים חיים שם בח"ח, שבאופן זה כונת הרמב"ם (דעות פ"ה ה"ז) שהיא אחד ממדותיו של תלמיד חכם, ואינו חובה על כל אדם, כיון שהיא רק מדת חסידות. ונראה דמקור דברי הרמב"ם שהיא אחת ממדותיו של תלמיד חכם הם דברי המשנה באבות פרק ו' משנה ה-ו "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים וכו' נושא בעול עם חבירו, מכריעו לכף זכות". ובאורחות צדיקים כתב (שער הענוה ד"ה העניו ידין) דהוא אחד מהענפים הצומחים ממידת הענוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה