מקרא
במדבר פרק לד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם נקראת חלוקת הארץ נפילה על שנחלקה בגורל[1] בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:
(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב הגבול הדרומי מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי שאצל אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה מזרחה, כאן מתאר את הגבול הדרומי מאיזה נקודה בדרום מזרח מתחיל:
(ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל כל מקום שנאמר ונסב פירושו שקו הגבול לא הלך בקו ישר וכאן הלך הגבול לכיוון צפון מערב ועבר מִנֶּגֶב מדרום לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר בקו ישר אל - צִנָה צין /והיה/ וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו קצה קו זה מִנֶּגֶב מדרום לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא בעיקול לכוון צפון מערב והגיע ל- חֲצַר אַדָּר וְעָבַר בקו ישר ל[2]- עַצְמֹנָה:
(ה) וְנָסַב התעקל הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן לכוון דרום מערב נַחְלָה מִצְרָיִם נחל מצרים ואיננו היאור ומוטעם במלעיל[3] ומשם בקו ישר וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו קצה קו זה הַיָּמָּה בים הגדול[4] גבול דרומית מערבית[5]:
(ו) וּגְבוּל יָם מערבי וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל גם האיים שבים בתוך הגבול[6] זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם:
(ז) וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם תלכו לכם בשיפוע[7] הֹר הָהָר אין זה הר ההר שמת שם אהרן. שזה היה בדרומה של א"י וזה בקצה בצפון מערבי וחלקו משתפע לתוך הים[8]:
(ט) וְיָצָא הַגְּבֻל מצפון מערב לכוון דרום מזרח[10] זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו סוף קו גבול צפון חֲצַר עֵינָן קצה מזרחי צפוני של הגבול זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן:
(י) וְהִתְאַוִּיתֶם ותנטו לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מזרח מֵחֲצַר עֵינָן בצפון מזרח דרומה ל - שְׁפָמָה:
(יא) וְיָרַד הַגְּבֻל מצפון מִשְּׁפָם לדרום ל - הָרִבְלָה מִקֶּדֶם הקו עובר מזרחית לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל דרומה משם וּמָחָה ועבר עַל כֶּתֶף דהיינו שיקיף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה מצד מזרח נמצא ים כנרת בתוך הגבול[11]:
(יב) וְיָרַד הַגְּבוּל דרומה הַיַּרְדֵּנָה לאורך הירדן וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו קצה הגבול המזרחי יָם הַמֶּלַח שם מסתיים נקודת הגבול הדרום מזרחי[12] זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב:
(יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה:
(יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם ולא הזכיר לבית אבותם מפני שהיו נשים בנות צלפחד, יורשות, ואם יקחו להם אנשים משבט אחר, הרי הנחלה מוסבת ממטה אל מטה, ואין משפחת אם קרוי משפחה[13]:
(טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם בשבילכם אֶת הָאָרֶץ שכל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו, ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק יפה, ומה שהם עושים יהא עשוי כאילו עשאוהו שלוחיהם[14] אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:
(יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ:
(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה התחיל למנות המנחילים מיהודה לפי שרצה תחלה בגורל[15] כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:
(כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד:
(כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן:
(כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי:
(כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד:
(כד) וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן:
(כה) וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ:
(כו) וּלְמַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן:
(כז) וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי:
(כח) וּלְמַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד:
(כט) אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: פ
במדבר פרק לה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת שאפילו שאין להם נחלה מ"מ צריכים בית לשבת[16] וּמִגְרָשׁ מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר מקיר העיר ולחוץ אלף אמה סביב, ואינם רשאים לבנות שם בית ולנטוע שם כרם ולזרוע זריעה אלא שיהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם[17] לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם:
(ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם כאילו נאמר חיותם מה שצריכים כדי לחיות דהיינו כל צרכיהם[18]:
(ד) וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב שמה היה לבהמתם ולרכושם[19]:
(ה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר כלומר מה שמדדתם חוצה אלף תמדד ממנו אֶת פְּאַת קֵדְמָה עוד אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ באמצע ולא משנה מה גודלה תמיד תקבל אלפים[20] זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים לשדות וכרמים:
(ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר:
(ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:
(ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היה מכל השבטים ד' עיר לכל אחד. ורק מיהודה ושמעון לא נשתוו. מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ מיהודה היה שמנה עיר וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ ומשמעון עיר אחת אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם: פ
נביא
ירמיה פרק טז
א וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ב לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
ג כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת:
ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ ימותו מחולי של רעב.לֹא יִסָּפְדוּ לא יספידו אותם. וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ כמו הזבל (שלא נאסף משום שאין בו ערך) לא יאספו אותם לקברם. וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:
ה כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ לבית האבל. וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד על המתים. וְאַל תָּנֹד לָהֶם לא תנוד בראשך להשתתף בצער האָבֵל, לנחם אותם. כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְקֹוָק אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים כי גם אני, לקחתי את השלום, החסד והרחמים מבנ"י:
ו וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד לא ישרטו הבשר על המתים. וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם לא יתלשו שיער ראשם, מצער על המתים (אף שנאסרו דרכי אבילות אלו: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם על מת" ;פר' ראה):
ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ לא יפרסו לחם, לתת לאבל סעודת הבראה סעודה ראשונה אחר הקבורה. עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים לא ישקו האבלים, מתוך טרדת רוב הצרות עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ:
ח וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת לשבת איתם בסעודת שמחת נישואין:
ט כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה:
י וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מֶה דִבֶּר יְקֹוָק עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַיְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:
יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם יְקֹוָק וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ:
יב וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשֹוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם עשיתם רע יותר מאבותיכם. וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע הולכים אחר מראות לבכם הרעים. (כמו "כי בשרירות ליבי אלך";ניצבים) לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי:
יג וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם אשליך אתכם. מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם לארץ שלא הכרתם, אתם ואבותיכם. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים תעבדו גויים שעובדים לע"ז. יוֹמָם וָלַיְלָה אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה תעבדו הגויים יומם ולילה, ולא אתן לכם חן בעיניהם:
יד לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כשישבעו בשם יְקֹוָק , לא יציינו את גדולת יְקֹוָק , ביציאת מצרים:
טו כִּי אִם חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן.... אלא גדולת יְקֹוָק בשבועה, תצוין בכך, שהשיב את הגולה מארץ צפון... שהגאולה העתידה, תהיה גדולה אף מיציאת מצרים. וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:
כתובים
איוב פרק ו
(טז) הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח חביריו הם כמו נחל שהקדיר מחמת הקרח (שנעשה כהה) עָלֵימוֹ על הנחלים הללו מכסה הקרח. ואין מים לשתות (כך חבריו מכסים ממנו עצות טובות ולא מגלים את מימיהם להקל על איוב) יִתְעַלֶּם שָׁלֶג: (יז) בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בשעה שהנחל מתחמם הוא מצטמצם ומצטמק בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם בחום הוא נכרת ממקומו: (יח) יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם אוחזים את דרך זרימתם (שרק המים יודעים את כיוון דרכם) יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ שהמים שיוצאים ופורצים לעצמם אפיק חדש ומהנחל יתייבש ואין לו קיום: (יט) הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ אנשי תימא ושבא (שגרים במקום יבש ומדברי) קיוו למים הללו שיצאו בשביל חדש: (כ) בֹּשׁוּ כִּי בָטָח הם מתביישים עכשיו שבטחו במים הללו בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ באו עד אליה וגילו שיבש והתחפרו מרוב בושה: (כא) כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לא לוֹ אומר לריעו שדומים לנחל הזה תהיו כמוהו תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ ראיתם את דברי ופחדתם להסכים עם טענותי שהם נגד הנהגת ה' (שלא יביא עליכם ה' רעה): (כב) הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וכי ביקשתי ממכם איזה הון וּמִכֹּחֲכֶם או האם ממונכם בקשתי לשחד את צרותי ומכאובי (שרק בקשתי מכם שתגידו לי היכן שגגתי ועברתי על דברי ה') שִׁחֲדוּ בַעֲדִי: (כג) וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי וכי ביקשתי ממכם שתמלטו ותצילוני מידי מי שמיצר לי או האם מידי רשעים עריצים ביקשתי שתפדוני: (כד) הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי תלמדו אותי את טעותי ואשתוק (ואודה לכם): (כה) מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר דברי יושר יש להם חוזק ונמרצות לבדם ולא צריך גם להוכיח אותי וּמַה יּוֹכִיחַ טוען כנגד תוכחתם שהיא לא נכונה ולא ביושר הוֹכֵחַ מִכֶּם: (כו) הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ לתוכחה צריך תוכן וראיות שבאמת שגיתי (ואתם אומרים רק מילים של תוכחה בלא בירור)וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ ודבריכם שהם מיאשים אותי הם לרוח ואין בהם תועלת לעזור לי: (כז) אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם נראה לי שאינכם רחמנים ואתם מסוגלים אפילו להפיל יתום (או הכוונה להתנפל על יתום ולצערו): (כח) וְעַתָּה ועכשיו תתרצו לפנות אלי ולשמוע דברי הוֹאִילוּ פְנוּ בִי וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב ותקשיבו ותראו אם אכזב מול פניכם: (כט) שֻׁבוּ נָא אַל תְּהִי עַוְלָה תשיבו מדרכיכם שהרשעתם אותי ולא תהיה בכם עוולה ושבי וְשׁוּבוּ עוֹד צִדְקִי בָהּ ותחזרו בכם מדבריכם ותצדיקו אותי: (ל) הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה וכי יש בלשוני עוולה וכי שמעתם ממני פעם דברי רשע אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת דיבורי לא יבין דברי הוות (רשע ועוול) ואתם יודעים שמעולם לא דיברתי דברי רשע:
משנת ההלכה
מצוה לדון לכף זכות, והאיסור לחשוד בחבירו
א. מי שלא דן את חבירו [21]לכף זכות, וחשד בו במעשה שעשה או בדיבור שדיבר שהוא דבר רע, הרי הוא לוקה [22]- מידה כנגד מידה, שכיון שהוא נתן מום בעמיתו שאין בו, לכן גם בו ינתן מום, שילקה בגופו[23].
ב. במסכת דרך ארץ [24]נאמר "מעשה ברבי יהושע שהשכין אצלו אדם והאכילו והשקהו והעלהו לגג לשכב, ונטל ר' יהושע סולם מתחתיו, מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה ונטל הכלים, וכיון שביקש לירד נפל מן הגג, לבוקר אמר לו ר' יהושע ריקה אי אתה יודע שמאתמול היינו זהירים בך, מכאן אמר ר' יהושע לעולם יהיו כל אדם בעיניך כליסטים והוי מכבדם כרבן גמליאל"[25], ולכאורה מעשה זה סותר את האמור לעיל כתבו לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה, שקודם מעשה יהיו בעיניך כליסטים כדי שלא תבוא לחשדם, אבל אם נגנב דבר מביתך, צריך אתה לדון לכף זכות ולתלות באבידה או בהעלמה. [26]
ג. הדן את חבירו לכף זכות [27]דנים אותו לזכות[28], והגומל [הקב"ה] יגמלהו כפי הראוי לו[29], וזה אחד מששה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא[30], והרי זה בכלל הבאת שלום בין אדם לחבירו, ששנינו שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא[31], שמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואומר לא חטא לי בזאת, אנוס היה או לטובה נתכוין, יש שלום ביניהם[32]. וכתבו שהמצוה לדון לכף זכות היא גמילות חסדים שאין למעלה ממנה[33]. ואותה שמצינו שהיו משלחים שלום מן השמים לאבא אומנא[34] בכל יום, בשביל מעשיו הטובים [אף על פי שלא היה אדם גדול][35], שהיה שדן את חביריו הכשרים לכף זכות [36]
[1] רבינו בחיי
[2] רש"י
[3] רבינו בחיי
[4] רש"י
[5] רשב"ם
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] רש"י
[9] רש"י
[10] העמק דבר
[11] רש"י
[12] רש"י
[13] משך חכמה
[14] רבינו בחיי
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] ת"א ת"י
[22] ריש לקיש בשבת צז:, ורבי יהושע בן לוי ביומא יט:, ובשמות רבה (פ"ג אות יג) נאמר בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, [ושם במדרש נאמר החושד את חבירו ואין בו לוקה בגופו, ומשמע שלאו דוקא "כשרים"]
[23] יפה תואר לשמו"ר שם, ובחתם סופר (שבת צז:) ביאר שאף שדרך כלל הקב"ה מייסר את האדם תחילה בממונו, כיון שמצפה הקב"ה שיעשה תשובה, אבל בחושד בכשרים חושדים בו שלא יעשה תשובה, מדה כנגד מדה, ולכן לוקה גופו, ועיין בבן יהוידע שביאר ע"פ המקובלים שצרעת נעשית בהעדר החכמה, ולכן לוקה החושד בכשרים שהוא בהעדר חכמה, עי"ש. והראיה לזה ממשה רבנו שאמר (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי וגו' ", וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שמאמינים בני מאמינים הם, ולכן לקה בגופו, שנאמר: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה ידו מצרעת כשלג" [-שם ו. שבת שם. ועי' זהר חדש ריש מדרש רות ד"ה אמר: ראוי ללקות בצרעת וכו', ועי"ש שמביא ראיה ע"ז ממרים הנביאה ומחביריו של איוב] ולא לשם אות ומופת בלבד נעשה הדבר, אלא להענישו על שחשדם [-שאילתות שאילתא מ, שהרי אפשר היה לתת אות אחר, ולא שגופו יצטרע, והרמב"ן עה"ת שם ג כתב שהיה יכול לומר לו הקב"ה מה לעשות כגון "המטה אשר בידך תשליך לפני פרעה ארצה", ולא היה צריך לעשות את האותות לפניו, ומוכח שעשה כן לפניו להענישו ולהוכיחו, עי"ש]. ומשום כך אמרו שכשהיו זקני כהונה משביעים את הכהן הגדול בערב יום הכפורים שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו (משנה יומא יח ע"ב), היה הוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים משנה שם הוא פורש ובוכה שחשדוהו לצדוקי, והם פורשים ובוכים - שמא חשדו בכשרים (מאירי שם) - שכל החושד בכשרים לוקה בגופו גמ' שם יט ע"ב. ועיין רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ז
[29] גרסת חיבור התשובה למאירי עמ' 91, שלא שייך לומר שהמקום ידינהו לכף זכות, כי אין העלמת ענין אצלו יתברך. אבל ברי"ף ורא"ש שם ובשאילתות שאילתא מובשע"ת שער ג אות ריח הגירסא לכף זכות, ועי' בנין יהושע לאבות דרבי נתן פ"ח ה"ז בביאור הגירסא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה