מקרא
בראשית פרק כו
(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים, ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה[1] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם, או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה דעתו של יצחק היה לירד במצרים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא[2]:
(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ בארץ ישראל כולה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ ותסע בה ממקום למקום אל פי מה שה' יצוה אותך[3]:
(ג) גּוּר עתה בָּאָרֶץ הַזֹּאת ארץ פלשתים[4] וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה כלומר ה' נשבע שבועה נוספת ליצחק ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות, להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם, כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם[5] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ בגלל זרעך[6] כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי על העקידה דכתיב אשר שמעת בקולי מִצְוֹתַי כגון מצות שמנה ימים דכתיב כאשר צוה אותו אלהים חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי מצות השכליות כגון גזל ועריות וחימודודינין והכנסת אורחים כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו[7]:
(ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ על הבנים לא שאלו לו, שאמרו אולי הם בני אשה אחרת[9] וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
(ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים ימי תשמיש ולכך הותר לו לשמש מטתו וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק צחוק שלפני הבעילה[10] אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיא לו את אחותך[11] אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם שהרי נשבעתי אני ואברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי[12]:
(יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה לרעה[13] וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא אע"פ שהארץ קשה היא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא אע"פ שהיא שנת בצורת ורעבון מֵאָה שְׁעָרִים שדה ששיערוהו שיוציא אחד, הוציאה מאה[14] וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים[15]:
(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ בעשירות וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד כל אשר לו מוצלח[16]:
(יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה בשדות ובכרמים[17] רַבָּה עד שנצטרך להרבה עבדים ושפחות[18] וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט[19]:
(טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו[20]:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ בעשרך להתקומם עלינו[21] מְאֹד ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם[22]:
(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
נביא
ב' אלפים תתקס"ב (2962)
אליהו הנביא קבל מאחיה השילוני קרוב לסוף מלכות שלמה,) והיה כהן (פרק המקבל, ב"מ קי"ד ב') והתוס' שם כתבו יש אומרים שמן [שבט] גד היה וראיה שהיה מיושבי גלעד שהיא ארץ גד. ויש אומרים מבנימין אביו מגד ואמו מבנימין. וילמדנו [תנחומא] פרשת תשא, מבנימין ומיושבי לשכת הגזית וירושלמי היה (יוחסין בסדר הדורות). ויש אומרים שהוא פנחס (רלב"ג), ובפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"א) נראה שאינו פנחס (ע"ש). ובית דינו עזריה בן עודד וחנניה הרואה ויהוא בנו, ועובדיה ויחזיאל בן זכריה ומיכיהו בן ימלה, כלם נביאים, ויהורם כהן גדול ואחריו יהוידע והם קבלו מאחיה שנת ב' אלפים תתקס"ב, קבלה ד' מנביאים וי"ח מסיני לאברבנאל (צמח דוד):
אליהו התשבי מתושבי גלעד (מלכים א' י"ז), כתבו התוס' תענית ג' א' לפי שהרגו ישראל אנשי יבש גלעד על מעשה פלגש בגבעה ולא נשאר ביבש גלעד כי אם מעט אנשים מן המיושבים בעיר והשאר היו עם אספסוף לכך נקרא מתושבי גלעד כי אליהו מן התושבים. כך שמעתי מהר"י טרוטי משם הר"י בה"ר יצחק ממלאון עכ"ל. היה מעיר ששמה תושב (שרשים), ותינוק שהחיה היה משיח בן יוסף (תוס' ב"מקי"ד ב' בשם סדר אליהו רבה). המים היו דולקין גבי אליהו כמו שמן (יוסיפון).
בית הכנסת שלו ובית מדרשו בדמשק (גלילות ארץ ישראל), בירושלים לצד דרום מערת צדקיהו ובית הכנסת של אליהו ובכותל ספר תורה וחקוק בכותל שאין אדם יכול לבוא שם עד ביאת משיח (שם). ובעיר חיפה בשפוע ההר מערה יפה וגדולה של אליהו (שם) יער שלו בבית אל (שם):
ב' אלפים תתקס"ד (2964)
שלמה מת ב' אלפים תתקס"ד.
רחבעם בן שלמה מלך על שבט יהודה בן 41, 17 שנה, משנת ב' אלפים תתקס"ד עד ב' אלפים תתקפ"א, (2964 – 2981) וחי 58 שנה, ושם אמו נעמה העמונית (מלכים א' י"ד), אחימעץ כהן גדול ושמעיהקכב) ועדו נביאים[23]:
ירבעם בן נבט משבט אפרים מלך על עשרה שבטים 22 שנים, (וקדמה מלכותו זמן מה לפני מלכות רחבעם), במדרש מבואר שאביו נבט הוא מיכה והוא שבע בן בכרי (שלשלת הקבלה) והוא גמרא בחלק[24], (סנהדרין ק"א), ועדו היה נביא (והתפלל שתשוב יד המלך, והמיתו אריה, מלכים א' י"ג ע"ל ג' אלפים מ"ג), ואחיה השילוני: אשת ירבעם היא אשת זנונים דהושע (ע"ל ג' אלפים צ'):
נביא השקר שהשיב הנביא אמת היה אמציה כהן בית אל ויש אומרים גרשון בן משה והנביא אמת היה מיכה ויש אומרים עדו (שלשלת הקבלה) קכה) (ע"ל ג' אלפים מ"ג). בירושלמי פרק הרואה (ברכות פרק ט') הלכה ג', ופרק הנחנקין (סנהדרין פרק י"א) הלכה ז'. מובא בערוך, ונביא אחד זקן יושב בבית אל זה אמציה כהן בית אל דברי ר' מאיר א"ל ר' יוסי מאיר כו', אלא זה יונתן בן גרשם בן משה (מדרש חזית על פסוק סמכוני באשישות):
כתובים
משלי פרק יד
(ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם מתלוצצים על עשית עבירות (אינם פוחדים מהעבירות) וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן הישרים מדברים ביניהם איך לעשות רצון ה': (י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַֹת נַפְשׁוֹ האדם לבדו יודע גודל צערו ויגיעתו (בעבודת ה') וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר ועל כן כשיגיע עת שמחתו (כשיקבל שכרו) לא יתערבו אחרים ליטול עמו בחלקו: (יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד משפחת הרשעים תשמד (אף שמבוסס כבית) וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ משפחת הישרים תפרח ותגדל (ואף שהם כאהל שאינו כל כך מבוסס): (יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ שנראה לו שדרכו ישרה וטובה (מתפתה שההנאות הן הטוב) וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת אך לבסוף דרכו מובילה אותו למוות. (ענש רדיפתו אחר העוה"ז): (יג) גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב סוף הצחוק (של ההולך אחר הנאות העוה"ז) שיהיה לו כאב לבוְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה סופה של השמחה (בהנאות העוה"ז) יגון וצער: (יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב הרשע שלבו סר מהמצוות יקבל שכר דרכו הטובה בעוה"ז. (סוג לב = סור לב מלשון נסוג שלבו סר מה') וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב האיש הטוב יקבל בעוה"ז רק מהעלים של העץ (ממשיל שכרו לעץ) כלומר - מקצת שכרו מקבל כאן אך הרוב נשמר לו לעולם הבא: (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר המתפתה מאמין אף לדבר שאינו אמת וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ הפקח יתבונן על צעדיו ללכת בדרך הישרה (ואינו מתפתה לשקרים): (טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע החכם כשיש חשש חטא בדרך, סר מהדרך שמא יכשל וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ הכסיל עובר בדרך שיש בה סכנה לחטא, ובטוח שלא יחטא: (יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת הממהר לכעוס יעשה טפשות וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵאהחושב מחשבות רעות ישנאו אותו: (יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת הפתאים חלקם ונחלתם הוא טפשותם וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת הערומים, הדעת שיש בהם מכבדת אותם ככתר לראש: (יט) שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים לעתיד יתכופפו הרעים לפני הטובים (לעבדם או לבקש עזרתם) וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק ידפקו ויתחננו על שערי צדיק: (כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ הרש גם חבירו שונאהו (כי תמיד הוא נצרך) וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים העשיר רבים הם אוהביו. (עיין בפסוק הבא): (כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא המבזה לחבירו הוא חוטא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו המרחם על עניים יהיה מאושר. (הפסוק קשור לפסוק שלפניו, ואמר שהגם שהחבר של הרש מטבע הדברים ששונאהו על זה אמר בז לרעהו הרש חוטא, ואמר לעשיר שרבים הם אוהביו לא בזה תהא שמחתו כי הם אוהבים לכספו ולתועלת שמקווים ממנו, אך במה יהיה מאושר בזה שיחונן עניים): (כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע הרי יתעו חושבי רע כי סופם לא יהיה טוב כמו שהם חושבים וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב החושבי טוב להם יהיה חסד ואמת מה': (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר בכל יגיעה אשר ייגע האדם יהיה לו רווח וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר דיבורים מיותרים גורמים רק חסרון לאדם: (כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם החכמה שהיא עושר החכם היא לו ככתר המכבד אותו אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת טפשות הכסילים היא מהאוולת שהולכים אחריה ("שהיא עשרם"):
משנת ההלכה
א. כל אלו המלאכות אינו חייב עד שיעשה כדרך שעושין אותה מלאכה. אבל אם עשה ע"י שינוי, זה נקרא כלאחר יד ופטור[25]. אבל אסור[26] כיצד, החורש והחופר אינו חייב עד שיחרוש במחרישה או במעדר. וכן קוצר, עד שיקצור בכלי או שיתלוש בידו. וכן בורר, עד שיברור בכלי המיוחד לברור בו. וטוחן, שיטחן ברחיים או במכתשת. לפיכך אם תלש בפיו, ובירר בכלי שאין דרך לברור בו וטחן בכף או בקתא דסכינא וכן כולם, או שכתב בשמאלו פטור. אבל שאר מלאכות בין שעשה בימינו ובין בשמאלו, חייב, (חיי אדם שם סעי' ב)
ב. כל אלו המלאכות, הם אבות. וכל הדומים להם בדמיון, הם התולדות. והעושה בין אב או תולדה במזיד והתרו בו, חייב סקילה. ובלא התראה, חייב כרת. ובשוגג, חייב חטאת. וחכמים גזרו בכל דבר הדומה קצת למלאכה, שלא יתחלף לו ויבוא להתיר מלאכה גמורה. והעובר, מלקין אותו מלקות מרדות ומנדין אותו: (חיי אדם שם סעי' ג)
ג. ממה שנסמך מלאכת שבת למלאכת המשכן באה הקבלה לחז"ל ללמוד ג"כ דמלאכת מחשבת בעינן דווקא במלאכות שבת[27] כמו במשכן ובזה תלוי כללים ועיקרים גדולים והיינושיתכוין למלאכה זו שהוא עושה אבל אם אינו מכוין לה כלל כגון שנתכוין לזרוק שני אמות שמותר וזרק ארבע אמות פטור[28] וכן היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה מחיקו ועשה חבורה לבעל חי דפטור כיון שלא נתכוין כלל למלאכה זו אע"ג שלכמה דברים חייב גם בלא מתכוין כמו לנזקין ועוד דברים דבמשכן כל מלאכה שעשו חשבו אותה לעשות כדכתיב בויקהל[שמות לה, לב - לג] ולחשוב מחשבות וגו' לעשות בכל מלאכת מחשבת: (ערוה"ש סי' רמב סעי' כ)
ד. וכן נכלל במלאכת מחשבת שצריך דווקא מלאכה של מעשה אומן כמו שהיה במשכן מלאכת חרש וחושב אבל כל שאינו מעשה אומנות לא מקרי מלאכה בשבת ולכן המעמיד ערימה של תבואה בשבת אם אין בה מלאכה אחרת אינו חייב מן התורה רק מדרבנן אסור משום עובדין דחול ומשום מוקצה ומטעם זה גם גבי קשר שהוא מאבות המלאכות אינו חייב אלא על קשר של מעשה אומן כמבואר במלאכת קושר (ערוה"ש שם סעי' כב)
[1] רמב"ן ועיי"ש שכתב אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו), ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה וברבינו בחיי השיג עליו שמפורש בחז"ל שהיה עשרה רעבון באו לעולם וחלק עוד בימי אדם הראשון ולמך
[2] חזקוני
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] אור החיים
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ת"א ת"י
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] גור אריה
[17] ספורנו
[18] רמב"ן
[19] ספורנו
[20] רבינו בחיי
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] דע שנפלו ספיקות בשנות המלכים, כשתחשוב שנות מלכי ישראל מתחלת מלכות ירבעם עד גלות הושע תמצא רמ"ט או ר"ן שנים (ובשלשלת הקבלה דף י"ט א' כתב רמ"א, ט"ס) וכשתמנה משנה ההיא שנות מלכי יהודה מרחבעם עד ו' לחזקיה שאז גלה יהושע וישראל תמצא ר"ס או רס"א שנים כו'. וצריך אתה לדעת כי רוב שנות מלכי ישראל נמנים על פי שנות מלכי יהודה, וכאשר ימלוך מלך ישראל שנה אחת ממלכי בית דוד ובראש השנה של מלך הבא יחשב לו שנתים, ואין הכתוב מדקדק בשנות מלכי ישראל ושנה שלא השלימה מונה לשלימה, ולפעמים לא ימנה אותם כלל ולפעמים גם שנים רבות אף שלא השלימו נחשבו לשנים למלך שעבר ולמלך הבא, ועיין רש"י ורלב"ג מלכים א' סי' כ"ב וסט"ו ומלכים ב' ס"א ותמצא דברי חפץ (צמח דוד), וכתב שלשלת הקבלה דף י"ט ריש ע"ב כי בקצבת השנים משנת ד' לשלמה שבנה הבית עד החורבן דרך מלכי ישראל יעלו ת"י ודרך מלכי יהודה יהיה ת"ל, לכן נוכל לומר כי אסמכתות כתי"ת למאור וכן בזא"ת יבא אהרן שדרשו חז"ל הם אסמכתות בעלמא עכ"ל:
[24] ובחדושי אגדות שם מיישב מאי דקשה שהרי שבע בן בכרי משבט בנימין ונבט מאפרים ועיין רד"ק, וב"ש הקשה האיך האריך ימים אותו רשע כ"כ ועיין במרגליות הים שם שי"א שהתאחדו בפעולותיהם אבל לא שבאמת היה נבט שבע בן בכרי.
[25] ויש מקומות שחז"ל התירו כלאח"י עיין רסו מ"ב ס"ק יז וס"ק לב ושיב ס"ק כ שטז בה"ל ד"ה לצוד ומ"ב שכו ס"ק כח שכח ס"ק קז קט תקי ס"ק א
[26] עיין בה"ל שא ד"ה כל היוצא ומ"ב שכב ס"ק יג שלז ס"ק יט תצח ס"ק סב
[27] ודע שמצאתי דבר אחד שזה דבעינן מלאכת מחשבת הוי חומרא והיינו דמי שזורה את התבואה ברוח חייב והיא מאבות מלאכות ואע"ג דעיקר המלאכה עושה הרוח ודבר זה אפילו בנזקין פטור מ"מ בשבת חייב משום דזהו מלאכת מחשבת שכן דרך הזרייה ונתקיימה מחשבתו דניחא ליה במה שהרוח מסייעו [ב"ק ס'.]: (ערוה"ש שם סעי' כד)
[28] כדאיתא בב"ק כו ע"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה