פרשת תולדות יום ג'

מקרא

בראשית פרק כו

(יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו כדי שיוודע שאילו בארות אביו ומירושתו, שאם היה משנה שמם יאמרו לו אחרים הם, ולא של אביך היו[1]:

(יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים מים נובעים לתוך הבאר[2]:

(כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם שטענו שהמים בבאר באו מהנחל וממילא גורמים שיתמעטו מימי הנחל ולכן הקדימה התורה לומר שמצאו באר מים חיים וממילא לא מיעט מהנחל[3] וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ ערערו עִמּוֹ עליו:

(כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה הראשון אמר שמא כדין עירערו וכשראה שהיו מערערין בשני אמר ודאי שטנה ושנאה היא[4]:

(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ למקום שלא יוכלו לומר שבא מן הנהר שלהם, ומשום הכי לא רבו עליה[5] וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְקֹוָק לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:

(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע כי היה מתיירא מהם ולכן מיד -[6] :

(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא מן הפלשתים[7] כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:

(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ ענין בנין המזבח היה לפרסם הנבואה או הנס אשר על זה בנה המזבח[8]  וַיִּקְרָא ויתפלל[9] בְּשֵׁם יְקֹוָק וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ חבורת אוהביו[10] וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ:

(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי מגרר לבאר שבע וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי על הצלחתי, ועל רוב המקנה שיש לי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם מגרר שאמרתם לי לך מעמנו[11]:

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ בגרר שנתברכה הארץ מאה שערים רָאִינוּ עכשיו מאז שהלכת שפסקה הברכה וא"כ הברכה באה -[12] כִּי הָיָה יְקֹוָק עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה שהיתה בֵּינוֹתֵינוּ בין אבותינו שתמשיך גם[13]בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

(כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה אמרו: - בעבור שהפרנו הברית ושלחנו ליצחק מעלינו, אולי גם הוא יפר בריתו אתנו ויגרשו זרעו את זרענו מן הארץ, לכן באו לפייסו כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ שצוינו עליך כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב לשמור את שלך, בצוותינו את העם להשמר מכם וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם כי גם בקנאתינו בך לא לקחנו מכל העושר שעשית עמנו, על כן בוא ונעשה ברית חדשה אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְקֹוָק ולכן יש לך סייעתא דשמיא ואין לאל ידינו לעשות עמך רעה, אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה, ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמולך[14]:

(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ כי לפי שראה דבריהם בלתי נכונים, לא רצה להשיבם דבר אלא שאכלו עמו[15]:

(לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:

(לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ הוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה (לעיל כא ל), כי סתמוהו פלשתים עם האחרים, וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו, ועל כן שם העיר באר שבע[16] וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם:

(לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן, כי שם נשבעו שניהם[17]: ס

(לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת היא עדה[18] בַּת אֵילֹן הַחִתִּי:

(לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה: ס          

נביא

ב' אלפים תתקס"ח: (2965)

יהוידע כהן גדול נראה שנולד ב' אלפים תתקס"ח (ע"ל ג' אלפים צ"ח):

ב' אלפים תתקס"ט (2969)

שישק מלך מצרים עלה על ירושלים שנת ה' למלכות רחבעם ולקח אוצרות בית ה' ומלך (מלכים א' י"ד):

ב' אלפים תתקפ"א (2981)

אביה בן רחבעם מלך יהודה מלך ג' שנים משנת תתקפ"א (2981), עזריה כהן גדול ועדו נביא, ומלחמה היתה לו כל הימים עם ירבעם, ובדברי הימים ב' י"ג כתוב שאביה הפיל מישראל חמש מאות אלף, (צמח דוד) ובמלכים א' ט"ו א' קראו אבים, ושם אמו מעכה בת אבישלום (מלכים א' ט"ו ודברי הימים ב' י"א), ובדברי הימים ב' י"ג ב' ושם אמו מיכיהו בת אוריאל, שני שמות היו לה, ורש"י כתב כי מעכה בת אבישלום היה שם כנוי שלה וע"ש הטעם, וילך בחטאת אביו. קבורתו בעיר רומי בקבר של חרס במערה ואצל מערה פייזרן. עיין ר' יוסי בן קסמא (גלילות ארץ ישראל):

ב' אלפים תתקפ"ג: (2983)

אביה מת ב' אלפים תתקפ"ג:

אסא בן אביה מלך יהודה מלך 41 שנה, מן 2983 עד 3024 (צמח דוד), ושם אמו מעכה בת אבישלום (מלכים א' ט"ו) קכו) יהורם ועזריה בן עודד ובדברי הימים ב' ט"ו, והנבואה עודד הנביא ר"ל עזריה בן עודד, והרד"ק פירש כי גם עודד הנביא התנבא ג"כ ענין זה (וע"ל תתקס"ב) וחנניה הרואה כהנים גדולים ויהוא בן חנני נביא (שלשלת הקבלה), ויעש הישר ויסר אמו מגבירה וישרף מפלצתה, לא היתה אם אסא אלא אם [המלך] אביה, ואם אביו קורא אותה אמו (מכלל יופי):

ב' אלפים תתקפ"ה: (2985)

נדב בן ירבעם מלך על ישראל ב' שנים מקוטעות מן ב' אלפים תתקפ"ה ונחשבה שנה זו 22 לירבעם אעפ"י שלפי חשבון הוי רק 21 (עיין צמח דוד), ויעש הרע (מלכים א' ט"ו). יהוא בן חנני נביא:

ב' אלפים תתקפ"ו: (2986)

בעשא בן אחיה לבית יששכר המית למלך נדב בן ירבעם ב' למלכותו, שנת ב' אלפים תתקפ"ו, ושנה זו נמנית לנדב ולבעשא. והרג בעשא כל בית ירבעם ומלך כ"ד שנים עד 3009, 26 לאסא, עיין צמח דוד מ"ש בזה הא בדברי הימים ב' ט"ז אמר ל"ו לאסא עלה בעשא וגו' ויבן את הרמה והא מת כ"ו לאסא ותירץ בסדר עולם פי"ז, ועיין רד"ק ורלב"ג מלכים ט"ו, ויעש הרע ככל חטאת ירבעם והתנבא עליו רעה יהוא בן חנני (שם ט"ז):

ב' אלפים תתק"צ: (2990)

אליהו יש אומרים שנסתלק ב' אלפים תתק"צ (שלשלת הקבלה דף י"ח א' ודף ס"ז ב', ע"ל מ"ג לאלף ד'), יש אומרים שאלישע קבל ממנו תתק"צ, וצ"ע דפשוט המקרא מלכים א' י"ז י"ח וילך אליהו להראות אל אחאב והרעב היה בשמרון ואיך אפשר לומר שנסתלק ב' אלפים תתק"צ. י' שנים מתחלת מלכות אסא שקטה הארץ ממלחמה עד ב' אלפים תתקצ"ג (2993) ומשם והלאה היתה מלחמה עם בעשא (צמח דוד):

ב' אלפים תתקצ"ח: (2998)

זרח הכושי יצא לקראת אסא 15 למלכותו שנת ב' אלפים תתקצ"ח בחיל אלף אלפים וינגף לפני אסא (דברי הימים ב' סי"ד), אסיפה כזו חיל גדול ורב לא נמצא בכל כ"ד ספרי הקדש (צמח דוד):

האלף הרביעי

ג' אלפים ט': (3009)

אלה בן בעשא מלך על ישראל שנת ט', 26 לאסא, ואמר הכתוב שמלך בתרצה ב' שנים היינו מקוטעות כי זמרי המיתו כ"ז לאסא (מלכים ט"ז) (צמח דוד). יהוא בן חנני נביא:

ג' אלפים י': (3010)

זמרי עבד אלה הרג את אדונו ב' למלכותו, 27 לאסא, שנת ג' אלפים י'. ומלך ז' ימים בתרצה, והרג כל בית בעשא (צמח דוד):

עמרי לפי דעתי היה משבט אפרים (שלשלת הקבלה), מלך 12 שנה, היה שר צבא לישראל והמליכוהו ויעל עמרי על זמרי וישרוף זמרי עליו את בית המלך (מלכים א' ט"ז) ויחלק העם החצי אחר תבני בן גינת להמליכו והחצי אחר עמרי זמן ה' שנים מקוטעות (צמח דוד) :

ג' אלפים י"ד: (3014)

בשנת 31 לאסא שהיה ג' אלפים י"ד מלך עמרי על ישראל עוד 7 שנים מלכות שלימה עד 38 לאסא, וה' שנים ראשונות שמלך אחר זמרי לא היו מלכות שלימה כי חצי היו אחר תבני (צמח דוד):

ג' אלפים ט"ו: (3017)

יהוידע קבל מאלישע ג' אלפים ט"ו וחי ק"ל שנה, יוחסין (ע"ל ג' אלפים צ"ח):

אליהו יש אומרים שנסתלק ג' אלפים ט"ו (עיין שלשלת הקבלה דף פ"ז ב') וע"ל ב' אלפים תתק"ץ:

כתובים

משלי פרק יד

(כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת המעיד אמת מציל נפשות וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה המדבר כזב ימית אנשים במרמתו: (כו) בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז ההולך ביראת ה' זה יהיה לו לבטחון חזק וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה ואף לבניו יעמוד זכותו שיהיה להם מחסה להגן עליהם מפני רעה: (כז) יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים היראה היא מבוע של חיים לאדם לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת גורמת לירא שיסור ממוקשים הממיתים (עבירות): (כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ כשיש למלך עם רב כבוד הוא למלך וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן כשאין לו אומה כי אם מעט שבר הוא למלך = הרוזן. (והענין כשרבים עובדים להקב"ה זה כבודו אך אם הם מעטים חסר כביכול בכבודו): (כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה המאריך אף לא כועס מהר יש בו תבונה רבה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת הממהר לכעוס נושא את האוולת, הטפשות חלקו: (ל) חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא מי שלבו מרפא כל מריבה (או כל חסרון שיש לו) ואינו מתכעס, הוא מחייה כל בשרו וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה המתכעס (או מקנא באחרים שלהם יש ולו לא) אף עצמותיו יירקבו. (מי שלבו טוב כל עניניו יהיו בתיקון . המקנא אף הפנימיות = דברים החשובים לו יתקלקלו.): (לא) עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ העושק את הדל מבזה הוא את ה' כי חושב הוא שאין מי שיבוא לעזרתו וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן מכבד את ה' המרחם ונותן לאביון (כי כן צווה): (לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע ברעה שחשב לאחרים בה יפול וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיקהצדיק אף כי יבוא עד שערי מוות חוסה (בוטח) הוא בה': (לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה החכמה תשכון ותשקוט במנוחה בלב הנבון וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ מעט חכמה שבקרבם מכריזים ומודיעים לכל: (לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי צדקה שעושין ישראל היא מרוממתם (גוי אחד בארץ) וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת חסדם של עכו"ם אינו אלא חסרון וחטא כי כונתם רעה: (לה) רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל המלך ברצון לעבד משכיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ כעסו של המלך על עבד מביש, המבייש עצמו במעשיו. (וכן הענין במלכו של עולם):

משלי פרק טו

(א) מַעֲנֶה רַֹךְ יָשִׁיב חֵמָה מי שעונה ברכות משיב כעס (גורם שיפסיקו לכעוס עליו) וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף ודיבור מצער מעלה כעס (גורם שיכעסו עליו): (ב) לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת החכמים בדיבורם משפרים את החכמה (שמדברים ברור וקצר) וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת והכסילים בדיבורם הרב מקלקלים את דבריהם (שמדברים לא ברור וארוך): (ג) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים בכל מקום השם רואה גם הדברים הרעים וגם הדברים הטובים: (ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים המדבר בלשונו דברים רכים גורם לו לחיים (שיעשו את רצונו) וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ המעקם לשונו יגרום שבר ברצונותיו (שלא יעשו את מה שרוצה): (ה) אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו האויל מבזה את המוסר שאביו מיסרו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם והשומר בליבו את המוסר יהיה חכם:

משנת ההלכה

הלכות שבת

כללי המלאכות

       א.       המקלקלין פטורין אא"כ קלקל ע"מ לתקן אבל המקלקל בלבד כגון שסותר בניין שלא ע"מ לבנותו פטור מן התורה ומדרבנן אסור[19] מטעם דאין זה מלאכת מחשבת שבמשכן היו כל המלאכות לתיקון ולא לקלקול[20] (ערוה"ש שם סעי' כג מ"ב שיד ס"ק ז ושכח ס"ק פח ושמ ס"ק מג)

        ב.        ומטעם זה גם מתעסק במלאכת היתר[21] ועלתה בידו מלאכת איסור כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ג"כ פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפילו נתכוין למלאכת איסור אלא שלא עשה בזו אלא באחרת כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחרת ג"כ פטור מטעם זה[22] וכן אם נתכוין לעשות מלאכה זו ואח"כ מלאכה אחרת ועלתה בידו להיפך ג"כ פטור מטעם זה שלא נעשה כמו שחשב[23] (שם)

         ג.         ומטעם זה אינו חייב, עד שיכוין לעשות מלאכה. אבל אם אינו מכוין כלל למלאכה[24], אע"פ שאפשר שעל ידי זה יהיה נעשה מלאכה שאילו כיון לו היה חייב, מכל מקום מותר לעשותה כיון שאינו מתכוין לה. הרי העושה חריץ בקרקע, חייב משום חורש אם מכוין לכך. ואע"פ כן, מותר לגרור על גבי קרקע מטה וספסל לצרכו אע"פ שאפשר שיעשה חריץ, כיון שאין כוונתו לכך, מותר וזהו שאמרו בכל מקום, דבר שאינו מתכוין מותר: (חיי אדם שם סעי' ד)

        ד.        במה דברים אמורים, בענין שאינו פסיק רישיה[25]. דהיינו שאינו ודאי שתעשה מלאכה זו בפעולתו אבל אם הוא פסיק רישיה ולא ימות (ר"ל כמו שאי אפשר לפסוק ראש ולא ימות כן א"א לדבר זה לעשות אם לא שיעשה מלאכה זו), כגון שנוטל ידיו במים על זרעים, אף על גב דאינו מכוין, מ"מ הוי פסיק רישיה, שהרי ודאי יצמחו על ידי זה. ולכן אף על גב שאינו מכוין לזה, חייב[26]: (חיי אדם שם סעי' ה מ"ב שלז ס"ק ב ג)

 

---

[1] רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור

[2] אבע"ז

[3] רמב"ן

[4] חזקוני

[5] פי' ר' יוסף בכור שור

[6] רשב"ם

[7] רמב"ן חזקוני

[8] משך חכמה

[9] ת"י

[10] רשב"ם

[11] רבינו בחיי

[12] חזקוני

[13] ת"א רשב"ם

[14] רמב"ן

[15] צרור המור

[16] רמב"ן

[17] רמב"ן ודעת הרשב"ם שאין זו אותה באר שבע של אברהם אלא זאת סמוכה לחברון ושני באר שבע היו

[18] אבע"ז

[19] וממ"ב סי' שיד ס"ק יא משמש דהיכא דהוא מלאכה שאין צריכה לגופא ומקלקל ונעשה כלאחר יד מעיקר הדין מותר

[20] דע דאף דמדעת רש"י משמע דבמקלקל היכי שהוא לצורך שבת מותר לכתחלה תוספות ורא"ש ור"ן פליגי עליה [מ"א] ונ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות ואפשר דגם רש"י מודה בשאר וכן מוכח מדעת הרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ג' וי"ז דמקלקל פטור אבל אסור בכל המלאכות והיו מכין אותו מ"מ ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע"י ישראל משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג"כ באחרונים] וע"כ פשוט דאין להקל בזה כלל: (בה"ל סי' שיד ד"ה אסור לשברה)

[21] וכן אם מתעסק לפעולה שאינה כלל מלאכה כגון מתעסק להבריח מעליו נחש ועי"כ צד אותו אינו כלל בכלל מלאכה (בה"ל סי' שטז ד"ה נחשים) וכן גבי בורר אם מסלק המין שאינו רוצה רק כדי ללהגיע למה שתחתיו אינו כלל בכלל מלאכת בורר אלא מתעסק בעלמא הוא (בה"ל שיט ד"ה לאכול מיד)

[22] כדאיתא בתוס' שבת ע"ב ע"ב ד"ה נתכוין ע"ש

[23] ואם עשה מלאכה במתעסק כגון שנעל דאת דלת ביתו ואח"כ נודע לו שיש שם צבי ועי"ז ניצוד שפטור כיון שזה דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר דאנוס הוא ואפילו אם מתכוין אח"כ שלא לפתוח הדלת עד הערב משום הצבי גם כן אין איסור בדבר וה"ה בישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע לו שיש שם צבי מותר לו לישב ולשמור עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה [הרמב"ן בליקוטיו] ועיין בחידושי הרשב"א שם שמצדד ג"כ לבסוף כהרמב"ן וכן מוכח בהדיא בהתוספתא כרמב"ן מדקאמר הא למה זה דומה וכו' ועיין בשבת ק"ז ע"א בגמרא ולפלא קצת על הרשב"א שמסתפק לכתחלה בזה: (בה"ל שטז ד"ה וחייב)

[24] וזה משום דבעינן מלאכת מחשבתו מפורסם בכל מס' שבת דדבר שאין מתכוין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון דלר"ש מותר לכתחלה ולר"י אף דאסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן ובשארי איסורים ס"ל לר"י דאסור מן התורה [תוס' שבת מ"א: ד"ה מיחם] ואף לר"ש דס"ל דגם בשארי איסורים מותר מן התורה כדמוכח בפסחים [כ"ה:] ובשבת [כ"ט:] מ"מ יש עניינים דגם באינו מתכוין חייב כמו נזקין וחייבי גלות [ב"ק שם] ומדברי הרמב"ם פ"י מכלאים דין י"ח משמע דפסק דגם בכלאים חייב אף באינו מתכוין [וע"ש בכ"מ ודו"ק]: (ערוה"ש שם סעי' כא)

[25] הנה הט"ז חידש בסי' שטז סעי' ג דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י הגרירה כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור נמי מותר לר"ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע"י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה החריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא [ומצאתי בחידושי רע"א ביו"ד סימן פ"ז ס"ו בהג"ה שמצדד ג"כ מתחלה כסברתנו]. אמנם במקום שתלוי הדבר בענין דלהבא שמא ע"י מעשיו יהיה מלאכה למפרע או לא לא יהיה תקון דמי קצת להאי דגרירת כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י גרירתו או לא ומותר אבל בעניננו אנו דנין על הפעולה שעושה עכשיו והדבר תלוי בספק דלשעבר אם עושה בזה מעשה איסור דהיינו אם יש שם דבר הניצוד או לא הו"ל כשאר ספיקא ובעניננו לענין זבובים אין נ"מ בזה דהכא בלא"ה אינו אלא איסור דרבנן דהו"ל דבר שאין במינו ניצוד וא"כ הוא ספיקא דרבנן ונ"מ בעלמא היכא דהוא ספיקא דאורייתא כגון שרוצה לנעול הדלת ומספקא ליה אם יש שם צבי וכדומה שנכנס מתחלה לתוכו אפשר דהוא בכלל ספיקא דאורייתא אף שאינו מכוין להצידה. אכן מצאתי ראיה לדברי הט"ז מדברי הרמב"ן במלחמות פרק כירה גבי המיחם שפינהו וכו' ומקשה הגמרא הלא מצרף וקאמר ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו הראשונים הא מודה ר"ש בפסיק רישא ותירץ הרמב"ן דלהכי אינו אסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה עי"ש וכן תירץ המאירי שם הרי דגם בדבר התלוי בספק דלשעבר ג"כ אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר כדברי הט"ז וא"ל דטעם הרמב"ן משום ספק ספיקא דא"כ אמאי אצטריך הגמרא לומר דר"ש היא אפילו לר"י יהא מותר אלא ע"כ דס"ל להגמרא דזה לא נכנס בכלל ספק ספיקא ומ"מ מותר בזה כשאינו מתכוין וע"כ כדברי הט"ז הנ"ל: (בה"ל סי' שטז סעי' ג ד"ה ולכן יש)

[26] באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא. (מ"ב סי' רנג ס"ק צט רנ"ט ס"ק כא)