מקרא
בראשית פרק ל
(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף אבל קודם שנולד יוסף לא נטל יעקב רשות אמר שמא לא יתן לנו רשות ולא יניחנו ללכת עמו, כי ירא לאמר ישנאנה ויגרשנה לפי שהיא עקרה[1] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן מכיון שנשלמו שבע שנות עבודתו עבור רחל[2] שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:
(כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן בעבור הנשים ודינם כקנין כספי שרשות בידי להוליכם לכל מקום אשר אחפוץ גם אם לא תרצה ובכל זאת אני מבקש רשות[3] וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:
(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי ניסיתי והבנתי כי בשבילך ברכני ה'[4] וי"א[5] שהיה מנחש בתרפים וַיְבָרֲכֵנִי יְקֹוָק בִּגְלָלֶךָ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ בכל כוחי לא תיחס תוספת המקנה אל הניחוש הנמשך אחר המזל אבל תיחס לשלמות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי ימים רבים שהיו בו נשברות וחולות וחבשתי את הנשברת ורפאתי לחולה כראוי לרועי הבקר[7]:
(ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי לפני שבאתי וַיִּפְרֹץ לָרֹב שלא כדרך כל הארץ, רק - וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֹתְךָ ברכת ה' היא אשר באה לְרַגְלִי מעת בא רגלי בביתך וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי כמו שעשיתי בשבילך הרי גם אני זקוק לפרנסה[8]:
(לא) וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה מכל אשר יש לך היום, ולא אחסירך כלום שהרי עבדתיך בשביל בנותיך ולא תקנה לי אלא דבר שלא בא לעולם[9] אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:
(לב) אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה תיש זכר נָקֹד מנומר בנקודות וְטָלוּא טלאים רחבים וְכָל שֶׂה חוּם דומה לאדום בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים עז נקבה[10] וְהָיָה שְׂכָרִי שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים[11]:
(לג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר לאחר זמן כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כשתבוא על שכרי לראות מה לקחתי בשכרי כֹּל אֲשֶׁר תמצא ש -[12] אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:
(לה) וַיָּסַר לבן בַּיּוֹם הַהוּא הערים לבן. ובין כה וכה הסיר את השייך ליעקב. ועד הוסיף להסיר העקודים[14] אֶת הַתְּיָשִׁים זכרים והפריש אפילו הָעֲקֻדִּים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה כלומר במקום שקושרים את רגליהם וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים נקבות הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ כל אשר היתה בו חברבורות לבנות וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן לבן בְּיַד בָּנָיו:
(לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב הרחיקם כ"כ לבן כדי שהצאן הנשארות ביד יעקב לא יראו את העקוד והנקוד והטלוא שהיה בצאנו, ולא יהיו נזקקים אלו לאלו באופן שלא יולדו בצאן יעקב שום נקוד וטלוא, ועי"ז יצא יעקב בידים ריקניות. וכאשר ראה יעקב כוונת לבן הרעה בזה, השתדל לתקנו מצד המקלות, ולולי תחבולות מרמה של לבן לא היה עושה יעקב תחבולת המקלות[15] וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת:
(לז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל מעץ לִבְנֶה והוא ארז מארזי הלבנון[16] לַח ולא יבש כיון שכשהוא מתייבש איננו לבן מתחת לקליפתו[17]. ועוד מקל מעץ וְלוּז עץ שקדים. ומעץ וְעַרְמוֹן וכולם עצים שקליפתן שחורהוַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת קילף באותם המקלות מקצת הקליפות שהם שחורות ובמקום הקלף נראה לבן מַחְשֹׂף החשוף הוא[18] הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת:
(לח) וַיַּצֵּג העמיד אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים מקום שהמים רצים ונוזלים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח למול עיני הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה הנקבות בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת:
(לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן הזכרים אֶל מראה הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:
(מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב מן העזים ועשה מהן עדר מיוחד, והנה היו לו עדר כשבים ועדר עזים[19] וַיִּתֵּן פְּנֵי בראש הַצֹּאן אֶל את כל[20] עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן והנהיגם לפני העזים והתיישים, ועדר כבשים ממראה חום והנהיגו לפני הכבשים וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם שם אותם בערבוב[21] עַל צֹאן לָבָן ר"ל בעלי המראות השונות לא שם בתוך הצאן בעלי מראות הלובן בתערובות רק נוכחם ונגדם[22]:
(מא) וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת בימי ניסן כל אשר תלדנה אז הצאן יהיו בריאות וחזקות, ופירוש "מקושרות" מרוב חזקם ובריאותם יש בהם רוב תאוה ונכרכים אחר הנקבה[23] וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת:
(מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן בימי תשרי שאין בהם כל כח לא ישים, וזה עשה יעקב כדי שלא ירגיש לבן בדבר המקלות[24] לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:
(מג) וַיִּפְרֹץ פרץ את גבול ההצלחה המורגלת במלאכת מרעה הצאן הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים שור וחמור מן הצאן, מן החלב ומן הצמר ומן הגבינה היה מוכר ולוקח כל זה:
נביא
מבוא ופתיחה לספר ירמיה
סדרן של נביאים
נאמר בגמ' מסכת בבא בתרא דף יד: ת"ר, סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר... מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, (פירוש הרי ישעיה חי לפני ירמיה ויחזקאל) ליקדמיה לישעיה ברישא (היה צריך להקדים את ישעיה בהתחלה אחרי מלכים לפני ירמיה ויחזקאל) כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא, (מתרצת הגמ' שמכיון שספר מלכים סופו חורבן וירמיה כולו עוסק בתקופה זו של החורבן ובנבואות החורבן) ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, (ויחזקאל תחילתו חורבן וסופו נחמה ) וישעיה כוליה נחמתא, (וישעיה כולו נחמה)סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא (סומכים חורבן לחורבן כלומר ירמיה למלכים ויחזקאל לירמיה ונחמה לנחמה ישעיה לנחמות שבסוף יחזקאל).
בחידושי אגדות למהרש"א שם ציין שהנאמר בגמ' "כולו חורבן... כולו נחמה..." לאו דוקא אלא רובו ככולו שהרי מצינו כמה נבואות נחמה בירמיה וכמה נבואות חורבן בישעיה
גמ' זו הובאה להלכה ביו"ד סי' רפג סעי' ה אנו נלמד בס"ד לפי סדר זה ונמשיך בלימוד ספר ירמיה
ירמיהו היה כהן מבני איתמר בן אהרן מראשי משמרות הכהונה מעיר הכהנים ענתות שתושביה היו מיוחדים ביראת יְקֹוָק , והיא היתה של בני איתמר, י"א[25] שהיה ממשפחת ראשי משמרות הכהונה מן האמרכלים שהיה בירושלים וקיבל נחלתו בענתות וי"א שמארץ בנימין היה ולא מתושבי ירושלים, כי הרוצה להוכיח בני עיר אחת ובא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר. היה בנו של חלקיהו שהיה כהן גדול ונביא ועשיר זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית יְקֹוָק בימי יאשיהו כמו שלמדנו בספר מלכים וירמיהו בנו נבא בימי יאשיהו ותחלת נבואתו היתה בשנת שלש עשרה למלכותו ועדין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמנה עשרה שנה למלכותו שמצא ספר תורה. והתנבא בספרו עד גלות ירושלים בחודש החמישי כלומר עד החרבן
ירמיה התנבא שנת ג' אלפים רצ"ח[26], י"ג למלך יאשיהו, ארבעים שנה קודם החורבן ועדין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמנה עשרה שנה למלכו שמצא ספר תורה[27] והתחיל להתנבאות כשהיה נער, ובית דינו היה צפניה ואוריה הנביאים וחלקיהו כהן גדול ואחריו עזריה, והם קבלו מיואל ובית דינו, ירמיה קבל מצפניה קרוב לשנת שט"ז.
אמרו חז"ל ירמיה קלל יום לדתו שהיה יום ט' אב, גם קלל את איש המבשר לאביו יולד לך בן זכר כי נודע לו שהיה המבשר פשחור.
הוכיח ישראל ארבעים שנה כמשה, ועשה חמש קינות כמשה, שכתב חמשה חומשי תורה
בן סירא היה בנו של ירמיה ובפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ו א') וירושלמי נזיר פרק בית שמאי מביאים דבריו[28].
אפלטון הפילוסוף היה בזמן ירמיה סביב לשנת ג' אלפים ש' וכתב בספר שלשלת הקבלה דף ק"א א' כי ראה בפירוש הכוזרי שחבר ר' נתנאל אבן כספי שאמר אפלטון אני הייתי עם ירמיה במצרים, ובתחלה הייתי לועג על דבריו ולבסוף ראיתי כי דבריו דברי אלהים חיים ושהוא חכם ונביא.
ספר ירמיה כולל כל דברי נבואות שנבא על ישראל ועל העכו"ם וכן דברי עצמו מה שקרה לו בנבואתו עם ישראל ולכך נפתח הספר במילים "דברי"[29] כלומר שדיבר על עצמו ועל דברים שקרו לו[30]
כתובים
משלי פרק יח
(ג) בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז כשרשע מגיע לבית המדרש בא רק כדי לבזות את מי שטעה וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה וכשאדם מבוזה בא לבית המדרש מיד מבזה אותם: (ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ דברי החכם כמים עמוקים (הרבה חכמה) נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה וכמו נחל שמוציא מים כך החכם חכמתו מתרבה: (ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לכבד רשע לא טוב (שיגרום) לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּטשבסוף יטה אפילו צדיק במשפט אתו: (ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב תמיד הכסיל פיו רב עם אנשים וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא ופיו קורא לאנשים להכותו: (ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ פי הכסיל גורם לו שבר וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ ושפתיו גורמים מלכודת לנפשו: (ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים דברי הרב עם כולם כמכות לגוף וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן והדיבור הרע יורד לתוך הגוף ויותר גרוע ממכות שיש רפואה: (ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ גם מי שמתרפה במלאכת התורה אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית הוא כאח וחבר למי שמשחית התורה בדעות כוזבות כי בסוף יהיה כמוהו: (י) מִגְדַּל עֹז שֵׁםה' הבוטח בשם השם זה כמו מגדל חזק (ויותר טוב ממגדל) בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב ובבטחון הזה הצדיק רץ לכל מקום ומתחזק (אבל מגדל שומר רק בתוכו): (יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ עושר העשיר הוא בשבילו כעיר מבצר וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ וכחומה חזקה העושר שבחדרו מתחת למרצפות (משכיתו = אבן משכית): (יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ לפני שיש לאדם שבר הוא התגאה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה ולפני שיש לאדם כבוד הוא היה ענו: (יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע העונה דבר לפני ששמע את השאלה אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה טפשות היא לו ובזיון: (יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ כשרוח האדם שמחה יסבול ויתחזק במחלתו וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה ורוח שבורה ועצובה מי יסבול את המחלה: (טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת מי שיש לו בינה יקנה דעת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת והחכם שאין לו בינה יבקש מאחרים את הדעת: (טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ כשאדם נותן צדקה ה' ירחיב לו פרנסתו וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ וכשנותן כסף ללומדי תורה ינוח במחיצתם: (יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ הראשון שבא לפני הדין נראה בעיניו כצדיק וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ וכשבא חבירו נראה בעיניו כשקרן וחוקר אותו הרבה: (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל הגורל מבטל מריבותוּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד ובין המתחזקים במריבה הגורל יפריד (שלא יריבו):
משנת ההלכה
מלאכת הזורע
א. עציץ נקוב[31] שהיה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע וכ"ש אם היה מונח על דבר המפסיק[32] בינו ובין הקרקע והניחו על גבי קרקע יש בו משום נטיעה[33] מן התורה[34]כיון שעי"כ מסייע בגידולו כיון שמוסיף בכח יניקתו[35] (מ"ב שם ס"ק מד)
ב. עציץ אפילו אינו מנוקב[36], יש ליזהר מליטלו מעל גבי יתדות ולהניחו על גבי הקרקע, או להיפך, בין שהוא של עץ בין של חרס. וכ"ש אם מעמידו ע"ג עצים או ע"ג בגדים שיש בזה איסור ולכן יש להיזהר מאד שלא לטלטל את העציץ ממקום למקום[37] כדי שלא יניחו כל גבי מקום שמוסיף או ממעיט מיניקתו (שו"ע שם סעי' ח ומ"ב שם ושביתת השבת שם סעי' ז)
ג. עציץ התלוי באויר יש להחמיר שדינו כעציץ נקוב ואפילו גבוה מן הקרקע עשרה טפחים[38]
ד. המזהם דהיינו שמושח הקרקע או הצומח בדבר שריחו חריף כדי לסלק את התולעים משם וכן המסיר אבק מעלי האילנות כדי שיצמחו טוב יותר או שמסיר האבנים משרשי האילנות כדי שלא יפריעו לגדילתם או שמעשן תחת האילן כדי להבריח המזיקים ממנו וכן העושה כל דבר כיו"ב להסיר את הדברים המזיקים לעץ או למנוע היזק מהעץ[39] חייב משום זורע (ירושלמי שבת פ"ז ה"ב שביתת השבת שם סעי' י)
ה. לפיכך אסור לכסות משתלה או חממה בכל מכסה שהוא וכן אסור להסיר מכסה זה כיון שכוונתו לטיפוח הצמחים והשתילים[40] (שביתת השבת שם שמירת שבת כהלכתה פכ"ו סעי' ט)
[1] חזקוני
[2] רשב"ם
[3] מלבי"ם
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] ת"א
[7] ספורנו
[8] ת"י רמב"ן
[9] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רש"י
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] ת"א ת"י
[14] העמק דבר
[15] הכתב והקבלה
[16] רבינו בחיי
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רבינו בחיי
[19] רמב"ן
[20] ת"א ת"י
[21] ת"א ת"י
[22] הכתב והקבלה
[23] אבע"ז
[24] אבע"ז
[25] רד"ק ירמיה א,א
[26] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים רצ"ח
[27] רד"ק ירמיהו א, א
[28] ובחלק (סנהדרין ק' ב') דאסור ללמוד ספרו ורב יוסף דריש מילי מעלייתא דאית ביה. ובחגיגה פ"ב (דף י"ג א'), ובספר בן סירא. ובפתיחת הרמב"ן לתורה במופלא ממך אל תדרוש הוא בספר בן סירא פ"ג. ויבמות (ס"ג) רבים יהיו דורשי שלומך בספרו פ"י, אשה טובה מתנה טובה פט"ז, ובבבא קמא (צ"ב) כל עוף למינו ישכון כתבו התוס' שמא הוא בספר בן סירא, וכ"ה בפי"ג, ובפרק שלשה שאכלו (ברכות פרק ז') ורש"י פרק הדר (עירובין ס"ה א') וכתובות ק"י ב' ובפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ח ב'
[29] רד"ק שם
[30] ובדרש ג' נביאים על ידי שהיתה נבואתם דברי קנתורין לפיכך נתלה נבואתן בעצמן ואלו הן דברי קהלת דברי עמוס דברי ירמיהו ר"ל בעצמן שדברו בדברי עצמן כמו שלמה שאמר אני קהלת הייתי מלך וכל הענין שספר בעצמו וכן עמוס ספר בדברי עצמו קשר עליך עמוס וכל הענין כמו שכתו' וכן ירמיהו ספר בתחלת ספרו דברי עצמו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכל הענין וכן בתוך ספרו מה שספר מן הרעות שעשו לו:
[31] וכיון די"א דכל כלי חרס דינו כנקוב וי"א להיפך דכל כלי עץ דינו כנקוב, וא"כ כל הכלים הוי ספק דאורייתא וצריך להחמיר בכולן [אבל לרש"י ותוס' שבת פ"א אינו אלא מדרבנן] : (חיי אדם שם סעי' ד) ועיין שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן סט שכתב "נלענ"ד שמהא דהמוריד עציץ נקוב מיתדות על הארץ חייב משום נוטע מוכח שהיניקה מתחלת מיד, והוא משום דאע"פ שהזורע בשבת כתב המנ"ח דשפיר חייב אף אם קדם הוא עצמו והוציאו מן הארץ קודם שהושרש. והיינו מפני שהחיוב הוא רק בשביל מעשה הנטיעה במקום שאפשר להשתרש ולהצמיח אעפ"י שלא בא כלל לבסוף לידי השרשה, אבל מ"מ נראה דכל זה דוקא בזורע ממש ומשום דקא עביד עכ"פ עיקר מלאכת זורע שהיתה במשכן, משא"כ בהורדת עציץ נקוב מן היתדות לארץ הלא אין כאן ממש נטיעה כיון שאינו נעשה כלל מחובר לארץ, אלא עיקר החיוב הוא רק מפני שמשביח עכ"פ את היניקה וגורם לזרעים שיוכלו לינק יפה גם מן הארץ, בזה מסתבר שאינו צריך להיות חייב אא"כ התחיל עכ"פ לינק באותה שבת, משא"כ אם נאמר שאין היניקה מתחלת אלא אחר השבת צריך להיות פטור" ולפ"ז אפשר שדעת רש"י ד"ה חייב ולי נראה ותוס' וריטב"א ד"ה והניחו בשבת פא ע"ב שאין חיוב מדאורייתא במוריד עציץ לארץ מע"ג יתידות הו מכיון שס"ל שאין היניקה מתחלת מיד
[32] שזה אפשר שאף לרש"י ותוס' הנ"ל חייב מדאורייתא כיון שכל זמן שהיה על דבר המפסיק לא ינק כלל
[33] ועיין בבה"ל שם ד"ה ע"ג יתידות שזרעים המנחים בעציץ נקוב ע"ג דבר המפסיק מותר להניחם ע"ג קרקע אם ברור לו שלא השריש או צימח אף אחד מהם ואין בכוונתו בהנחתו להניחו לזמן מרובה באופן שעלולים להשריש כשהם מונחים ע"ג הקרקע שהרי לא נתכוין בהעמדתו שם לשם זריעה וגם לא התחילו כלל לצמוח וההיא דעציץ ע"כ מיירי שהזרעים שמונחים שם נשתרשו בהעפר שבעציץ וא"נ אפילו אין שם עפר בעציץ ולא התחילו הזרעים עדיין לצמוח כלל הלא מסתמא נתכוין במה שהניחם שם בעציץ לשם זריעה דאז בנקוב בודאי אסור לסלקם מן הארץ כיון שנתכוין לזריעה דהוי כמי שזורעם בארץ כיון דנקוב הוא וכדאיתא בסעיף ו' שם דאם נתכוין לזריעה אסור והא דמחמיר המחבר אף באינו נקוב משום דאחד מן הכלים עץ או חרס אינו נקוב כנקוב דמיא ומחמיר בשתיהן משום ספיקא" אמנם עיין בחיי"א שם סעי' ד שכתב "וכן זרעים שהם בכלי מנוקב שהיה מונח על דף וכיוצא בו בענין שהיה הפסק בינן לבין הקרקע והניחו על הארץ, חייב משום זורע, שהרי ע"י עמידתו בארץ, יצמיח מלחלוחית הקרקע" אמנם אפשר דאיירי דוקא בכוונתו לכך וצ"ע
[34] "וכבר הארכתי בזה לענין שביעית בכגון זה שמגדיל כח הצמיחה בלבד יש לדון שאין בזה משום איסור זורע דאורייתא שהרי בשבת דף פ"א ע"ב בדין עציץ נקוב אמרינן היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. ושיטת רש"י ותוס' שם דאין זה אלא מדרבנן, הרי דאקרובי יניקה והגדלת כח הצמיחה אין בזה משום זורע דאורייתא. ובספר אבני נזר הקשה ע"ז מדין משקה לזרעים דחייב משום זורע הרי מוכח דהגדלת כח הצמיחה חייב משום זורע אעפ"י שגדל בלאו הכי. ותירץ דשאני משקה לזרעים דבאמת הי' במשכן אלא דלא חשיבי ויש להם דין מלאכה. משא"כ הורדת עציץ נקוב מגבוה לארץ דלא הי' במשכן, הוספת יניקה לא משויא ליה מלאכה" (שו"ת הר צבי או"ח קלג)
[35] ולהיפך אם נטלו מע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות יש בו משום תולש כמבואר שם
[36] ועיין קצוה"ש קמ"ב ס"ק ה' דבמונח בבית ע"ג מרצפות יש אוסרים ויש מתירים, ובעציץ מתכת שאינו נקוב מותר להגביהו, וכן עיין בחזו"א דיני ערלה סל"ב ועיין חזו"א שביעית סי' כב ס"ק א דשיש או אבן טבעית מפסיקים את היניקה אמנם עיי"ש שיש ליזהר שאם יש חריץ בין מרצפות האבן ורוחבו יותר ממילימטר שיש לחוש ליניקה דרך החריץ ועיין בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קסז שמרצפות קרמיקה או מרצפות רגילות העשויות מאבקה כבושה וכן יציקת ביטון אינם מפסיקים היניקה ובפלסטיק עיין במשפטי ארץ שביעית פ"ז הערה יב שדעת הגר"נ קרליץ שליט"א שהרי הוא כמתכת ואינו יונק ועיי"ש בהערה טו שדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שכיון שאין אנו יודעים למה לדמותו יש להחמיר שדינו כיונק
[37] אמנם אם גוררו על הריצפה ואינו מגביהו אינו מפסיק יניקתו ומותר (חוט השני הל' שמיטה פ"א אות כג)
[38] חוט השני שביעית פ"א ה"ו הערה תז ומותר להלך תחת עציצים התלוים כיון שהיניקה יכולה לבוא אף מן הצדדים (ארחות שבת שם סעי' כט
[39] עיי"ש בשביתת השבת שכתב "אע"פ שלהרבה דיני תורה מבריח ארי שהוא סילוק ההיזק לא חשוב מעשה אך לענין שבת ושביעית מצאנו שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה" ומקורו הירושלמי שאסר את כל הנ"ל ועיין בשו"ת הר צבי או"ח קלג שדוקא מבריח ארי שכבר כאן דהיינו לסלק או לתקן נזק קיים אבל להבריח ארי שלא יבוא מעיקרא אין בו איסור דהיינו שאם אין הנזק כאן אלא מונע שלא יגיע הנזק מותר וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פכ"ו הע' ל
[40] אמנם אם כוונתו כדי למעט בחום שבחממה כדי שלא יוזקו השתילים מותר אם אין דרך העבודה בכך וי"א שצריך גם להקפיד שישה לפני זריחת השמש שאז הוי כמבריח ארי שלא יבוא מעיקרא ובלבד שלא יהיה בו משום מלאכת סתירה דהיינו סתירת אוהל (שם הערה ל)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה