מקרא
בראשית פרק כז
(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי כוונתו היה לומר אנכי המביא לך עֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ והיה כדי שלא יוציא במפורש דבר שקר מפיו עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה זימן[1] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו לפי שתאומים היו היה קולם דומה קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שעיר על צוארו[2]:
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ כלומר הכין את עצמו לברך אותו[3]:
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי וכדי לא לשקר לא אמר "אני עשו":
(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי אמר, הנה שני סימנין, בקול דומה ליעקב, במשוש דומה לעשו, אראה עוד סימן שלישי בבגדיו ויכריע בין שני הסימנין, ועל כן כשקרב אליו והריח ריח בגדיו כשל עשו, ברכו[4]:
(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון[5]:
(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים כי מתת אלהים תמיד הוא, ואין לה הפסק לעולם כל ימיך על אדמתך מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ השמנה שבכל הארצות וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברכו, אלא אמר גם לך אצלתי אחריו ברכה, משמני הארץ ומטל השמים יהיה מושבך (פסוק לט) בעוד אשר אתה תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, כי לא יהיה לו זה לעולם, אך בעודו, יהיה חלקו טוב[6]:
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים בני אחיך וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים כל המלכים בניהם של ישמעאל[7] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ היה סבור שהוא עשו וברכו שיגבר על אחיו, אם כן על כרחך צריך לומר שלא ידע מה שנאמר לרבקה בנבואה (לעיל כה, כג) ורב יעבד צעיר[8] וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:
(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם לא נתברך יעקב[9]:
(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה שהיה חושב שהוא יעקב, בשביל שבירך לעשו ואכל מצידו, שהיה גם הוא מביא לו מטעמים כדי שיברך אותו, ולכך שאל "מי אתה", לדעת האמת[10] וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד אשר היה יכול לרמות אותי[11] וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶהמאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה אחרת יקבל,ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראויה לבכור ולגביר[12]:
(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
נביא
ג' אלפים צ': (3090)
הושע בן בארי משבט ראובן (יוחסין בסדר הדורות), מקבל י"ב, התנבא בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו ירבעם בן יואש ונבואתו קודם ישעיה, (ורמב"ם כתב שקבל מזכריה ובית דינו) ובית דינו אמוץ אבי ישעיה, וצדקיהו כהן גדול.
ג' אלפים צ"ח: (3098)
יואש בן יהואחז מלך על ישראל שנת ג' אלפים צ"ח, ל"ז ליהואש מלך יהודה ומלך ט"ז שנה[13],
אלישע מת שנת ל"ז למלכות יואש מלך יהודה שהוא ג' אלפים צ"ח ליצירה, וא"כ חי אחר סילוק אליהו נ"א שנה (יוחסין בסדר הדורות וע"ל ג' אלפים מ"ג מה שצ"ע).
ג' אלפים ק': (3100)
זכריה בן יהוידע כהן גדול ונביא ודיין וחתן המלך נהרג במקדש ה' במצות המלך יהואש מלך יהודה ל"ט למלכותו שנת ק' בשבת ויום הכיפורים (מדרש איכה פ"ב) ולתקופת השנה נהרג המלך מעבדיו על מטתו ולא נקבר בקבורת מלכים (דברי הימים ב' כ"ד) ואיתא ברבה קהלת פסוק מקום המשפט שמה הרשע והיה דמו תוסס 252 שנה מן יואש עד צדקיהו, צא וראה דהוי רק 238, קבורתו בשפוע הר הזיתים נחצב מעומד באבן (גלילות ארץ ישראל) ולא רחוק מציון שנקברו שם מלכי בית דוד האבן ששחטו עליה הילדים בשביל זכריה (שם):
אמציה בן יהואש מלך על יהודה בן כ"ה (מלכים ב' י"ד, ובשלשלת הקבלה כ"ח, ט"ס) בשנת ב' ליואש מלך ישראל והיא שנת ק' ומלך כ"ט שנה ונהרג,
ג' אלפים ק"א: (3101)
יהואש בן אחזיה מלך יהודה מת ק"א (יוחסין בסדר הדורות):
ג' אלפים ק"ט: (3109)
אלישע מת ק"ט לסדר עולם (ע"ל ג' אלפים מ"ג מה שכתבנו שם בזה) האיש שהפילו בקבר אלישע (מלכים ב' י"ג) היה צדקיה בן כנענה, מדרש (שלשלת הקבלה י"ח א'), בפרקי רבי אליעזר פליג, ובילקוט האיש שהחיה אלישע היה שלום בן יבש בעלה של חולדה הנביאה, ואחר שהחיה הוליד חנמאל בן שלום, וז"ל.
ג' אלפים ק"י: (3100)
עמוס משבט אשר התנבא שנת ג' אלפים ק"י בימי עוזיהו, בימיו היה כהן גדול יואל ואחריו אוריה, וקבלו מהושע, קבלה ז' לנביאים וכ"א מסיני (לאברבנאל) (צמח דוד), וביוחסין בסדר הדורות מקבל י"ג. כתב שלשלת הקבלה צ"ט ב', עוזיהו מלך יהודה המית את עמוס עם ברזל שהשים במצחו:
ג' אלפים קי"ב: (3112)
אמציה הכה את אדום בגיא מלח עשרת אלפים (מלכים ב' י"ד), י"ב למלכותו, שנת ג' אלפים קי"ב (סדר עולם פי"ח), צמח דוד:
ג' אלפים קי"ד, קט"ו: (3114 -15)
ירבעם בן מלך יואש מלך על ישראל שנת ג' אלפים קי"ד וקט"ו, ומלך מ"א שנה בשומרון, ושנה ראשונה מקצתה י"ד לאמציה ומקצתה ט"ו לאמציה (צמח דוד):
עוזיה אשר בספר מלכים קראו עזריה, הוא בן אמציה מלך יהודה, מלך בן ט"ז שנה, נ"ב שנים מן ג' אלפים קט"ו עד קס"ז, והתחיל למלוך בחיי אביו ט"ו שנה, ומתחילין למנות מן קט"ו (ע"ל קכ"ט) (סדר עולם זוטא ורד"ק מלכים ב' סי' י"ד בשם רש"י) וכשנכנס להקטיר זרחה צרעת במצחו כ"ה שנים (תוספתא), עיין יוחסין מאמר ה' זמן ד' בשנת נ"ב למלכותו והצרעת זרחה כו', וזאת אומרת דהא כ"ה שנים היה מצורע ונ"ב [שנים] היו ימי מלכותו, הרי כ"ז למלכותו נצטרע וק"ל, ועיין שם ביוחסין סוד גדול בזמן שיבוא רעש בעולם יקראו ג' פעמים פ' וינועו אמות הספים וקרא זה אל זה ואמר וישקוט הרעש. יואל כהן גדול, הושע ישעיה עמוס עזיהו מיכה המורשתי נביאים (שלשלת הקבלה י"ח ב'). אצל יד אבשלום קבור עוזיה המלך (גלילות ארץ ישראל) כשיוצאין משער יהושפט בירושלים באים למדבר העמים, שם מצבת אבשלום וקבר עוזיה (ספר מסעות בנימין). עוזיה שרצה להקטיר ונצטרע גלגול עוזה ששלח יד בארון ה' ונשמתו ידעה כי מתחלה היה כהן ונגרעה אחר הכהונה ופגם בזה (חסד לאברהם מעין ה' נהר כ"ה) ולא תקנו אדרבא חזר לקלקולו הראשון, כמו ששלח ידו במה שאינו ראוי כן שנית (ספר כוונות):
ג' אלפים קכ"ט: (3129)
אמציה מלך יהודה מת ג' אלפים קכ"ט, כ"ט למלכותו, וט"ו שנים מלך בנו עוזיה, ואחר כך מלך עוזיה עוד ל"ז שנים. ולרד"ק לא מלך עוזיה עד שנה זו וממנה תחלת מלכות עוזיה
כתובים
משלי פרק טו
(כא) אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב הטפשות שמחה למי שלבו חסר מהחכמה וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת ומי שיש לו תבונה שמח כשהולך בדרך ישרה: (כב) הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד כשלא מתייעצים המחשבות מתבטלות וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם ומי שמרבה בעצה מחשבתו תתקיים: (כג) שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו כשאיש עונה דבר נכון הוא שמח וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב וכשעונה דבר בזמן הנכון אין טוב יותר מזה: (כד) אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל המשכיל עולה כל הזמן בדרך שמביאה לחיים לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה כדי שלא ירד למטה לשאול: (כה) בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' בית הגאותנים ה' יעקור וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה והאלמנה היא שְפָלָה (נמוכה בדעתה) יעמיד השם, את השטח שלה שיתקיים: (כו) תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע מחשבות רעות ה' מתעב (מואס ומתרחק) וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם ודיבורים נעימים טהורים לפני ה': (כז) עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע המרויח כסף ברמאות מקלקל גם את ביתו שבנה ביושר וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה ומי ששונא אפילו מתנה שמותר לקבל יזכה בחיים: (כח) לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת הצדיק חושב איך לענות (כדי שלא יצא שקר) וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת אבל הרשע פיו עונה מיד רע (כי ענינו להגיד רע): (כט) רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים השם לא מסתכל על הרשעים להיטיב להם וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע והשם קרוב לצדיקים ששומע תפילתם: (ל) מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב מי שרואה דבר טוב משמח את ליבו שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶםאבל משמיעת דבר טוב גם העצם מתענגת: (לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים מי שחפץ לשמוע תוכחה שגורמת לחיים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין נמצא בקביעות אצל החכמים: (לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ המבטל דברי מוסר מואס בתיקון נפשו וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב המקבל מה שמוכיחים אותו קונה לב, שיודע ליבו את הדרך הישרה: (לג) יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה יראת השם מביאה אדם לדעת מוסר וחכמה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה ומי שהוא עניו זה מביא לו כבוד:
משלי פרק טז
(א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב (כשאדם בא לדבר לפני מלך) בהתחלה עורך את הדברים בליבו וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן והשם גורם לו להוציא את הדברים בצורה טובה או לא: (ב) כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיוכל אדם חושב שדרכיו נקיים וְתֹכֵן רוּחוֹת ה' והשם סופר ובודק את רצון האדם האם אין לו פניות אחרות במעשיו: (ג) גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ סבב את מעשיך אל דרך ה' וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ ויתבססו מחשבותיך (שאם תפנה רק לדרך השם תדע באיזה דרך ללכת):
משנת ההלכה
א. אפי' אם מכוין לאותה מלאכה אלא שא"צ לתכליתה וזהו מה שנקרא בחז"ל מלאכה שאינו צריך לגופה, לרמב"ם חייב[14], ובלבד שאינו מקלקל, ודעת הרבה פוסקים דפטור[15]. והכי נקטינן והדמיון החופר גומא וא"צ אלא לעפרה, שהמלאכה היא הגומא, וחייב בבית משום בונה, ובשדה משום חורש. וכיון דאינו צריך לגומא, הוי מלאכה שאינו צריך לגופה[16]. וכן המכבה עצים דולקים מפני שחס עליהם וכיוצא בו, הרי אינו צריך לתכלית המלאכה, שהרי אינו צריך לכיבוי בשביל עצמו אלא שצריך לעצים. אבל המכבה כדי לעשות מהן פחמין, הרי זה צריך לגוף המלאכה, שהרי אי אפשר לעשות פחמין אם לא שיכבה: (חיי אדם שם סעי' ו מ"ב סי' שטז ס"ק מו ובה"ל ד"ה לצוד)
ב. אינו חייב עד שיעשה כל המלאכה לבדו מתחלה ועד סוף. אבל אם עשה רק מקצתה, כגון שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ובא חבירו ולקחה מידו, נמצא שהראשון עשה עקירה והשני עשה הנחה, שניהם פטורים, אלא שאסור לעשות כן מדרבנן[17]. וכן אם ב' עשו מלאכה אחת בפעם אחת כגון שאחזו בקולמוס וכתבו ביחד ב' אותיות וה"ה אם אחזו בנר והדליקו דפטורין. וכל זה קבלו חז"ל מדכתיב אם נפש אחת תחטא בעשותה, וקבלו דהכי קאמר, העושה כולה ולא העושה מקצתה. ודוקא נפש אחת אבל לא שנים (וצ"ל דזה גרע מחצי שיעור דאסור עכ"פ מה"ת).
ג. ודוקא כשכל א' מהם יכול לעשות מלאכה זו בלא סיוע חברו. אבל אם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו בלא סיועת חברו, שניהם חייבין. ואם אחד יכול ואחד אינו יכול[18], זה שיכול, חייב, והשני אינו אלא כמסייע, וקיי"ל מסייע אין בו ממש.
[1] ת"א
[2] רשב"ם
[3] מלבי"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] פי' הטור
[9] רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] ולפי חשבון הפסוקים שיהואחז מלך כ"ג ליהואש מלך יהודה ומלך י"ז שנה יחויב שסוף מלכות יהואחז ותחלת מלכות יואש על ישראל יהיה בשנת מ' ליהואש מלך יהודה או לפחות ל"ט והכתוב אומר ל"ז ליואש, וכתב רש"י (מלכים ב' ריש סי' י"ג) מקרא זה מוכחש משני צדדים ולא מצאתי לו מתקן, ורד"ק תירץ שמלך יואש בחיי אביו יהואחז ב' שנים, ולא נראה כי אצל מלכי ישראל חשב גם שנים החסרות לשנים תמימות (ע"ל פ"ג) וכ"כ רש"י עצמו סוף סי' כ"ב. צמח דוד (ע"ל ב' אלפים תתקס"ד מ"ש שם בשם צמח דוד):
[14] והוא פלוגתא דר' יהודה ור"ש בכל הש"ס דר"י ס"ל דדבר שאין מתכוין אסור מדרבנן ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב חטאת דהוי מלאכה גמורה ור"ש ס"ל דדבר שאין מתכוין מותר לכתחלה ומלאכה שא"צ לגופה פטור מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת כבמשכן דבמשכן כשעשו מלאכה היו צריכים לגוף המלאכה ותכליתה אבל אסור מדרבנן ור"י חשיב לה מלאכת מחשבת וי"ל בטעמו דוודאי גם במשכן היתה כיבוי כדי שריבוי האש לא יקדיח הסממנין וזהו מלאכה שאצל"ג ור"ש ס"ל דבמשכן וודאי היו זהירים שלא להרבות אש יותר מדאי כמ"ש התוס' צ"ד ע"ב ד"ה ר"ש ע"ש ולא היה כיבוי רק לעשות פחמין וזהו צריך לגופה כמ"ש התוס' ל"א ע"ב ד"ה וסותר ע"ש (ערוה"ש שם סעי' כח)
[15] וכן מלאכה שא"צ לגופה למאן דפוטר כמו שיתבאר הוי ג"כ מטעם מלאכת מחשבת [חגיגה י':] וכמ"ש רבותינו בעלי התוס' בשבת [צ"ד. ד"ה ר"ש וגם לרש"י צ"ל כן ע"ש ודו"ק] ומאן דמחייב משום דס"ל דזה מקרי מלאכת מחשבת (ערוה"ש שם סעי' כג)
[16] ויש בזה שאלה גדולה דאיך אפשר להתחייב לר"ש על פסיק רישא הא כיון שאינו מכוין לה פשיטא שא"צ לתכליתה וא"כ הוי עכ"פ מלאכה שא"צ לגופה ומדברי רבותינו בעלי התוס' בשבת [מ"א: ד"ה מיחם] ויומא [ל"ד:] וכריתות [ב':] נראה דה"פ דכל פסיק רישא דאנן סהדי דניחא ליה חייב אף שאינו מכוין לזה ובע"כ הוי כמכוין לזה וכל דאנן סהדי דלא ניחא ליה בזה כלומר שאינו מעלה ומוריד הוה כמלאכה שאצל"ג ולשיטת הערוך [בתוס' ק"ג.] כל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר אפילו לכתחלה ע"ש אבל רש"י ז"ל כתב להדיא [ע"ה. ד"ה טפי] דר"ש מודה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי או לא אא"כ רוצה דווקא ההיפך שלא תיעשה מלאכה זו ע"ש: והנה מצאנו שבנו של הרמב"ם נשאל בזה והשיב בשם הרמב"ם בלשון זה ההפרש בין מלאכה שאצל"ג ובין פסיק רישא דגבי פסיק רישא אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא מעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שא"צ לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה [כ"מ פ"א הל' ז'] ונתקשו בכוונתו גדולי עולם ולא ראיתי בזה דברים המתיישבים על הלב:
ולענ"ד נראה דהעניין כן הוא ולדוגמא בעניין מצוות יש פוסקים שצריכים כוונה ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא דהוי כמתכוין ומ"מ אם מתכוין שלא לצאת הכל מודים שאינו יוצא וכן הוא במלאכות שבת דודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה ואין הכוונה מעכב דא"כ יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה אלא וודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל כיון שעושה כדרך המלאכה מה מועיל העדר כוונתו והרי בהכרח כוונתו נעשית וזהו עניין הפסיק רישא אבל אם באמת מכוין להמלאכה אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת וה"נ לא שייך לומר דהוי כמתכוין דוודאי הוא מתכוין אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה ולכן בצידת צבי שאינו מתכוין לכלום וכן ראש עוף לצחיקת הקטן אינו מתכוין לכלום משא"כ החופר גומא וא"צ אלא לעפרה דוודאי מכוין לחפירה אלא לצורך תכלית אחר והיינו לתכלית העפר אבל בצידת צבי אינו מכוין לצידה כלל וכן בראש עוף לצחיקת קטן אינו מכוין להריגה כלל וגרע טפי שהרי בע"כ נעשית המלאכה והוי כמכוין [ויש מי שאומר דבפסיק רישא כל שהוא מוכרח לעשות ע"י פסיק רישא אסור ובאינו מוכרח ע"י פסיק רישא אזי מותר אף בפסיק רישא כן כתב השלטי גבורים בפ' האורג אות ג' ע"ש וע"ש בר"ן ורשב"א]: (ערוה"ש שם סעי' לב – לה)
[17] ומה שבסי' שטז סעי' ו בישב אחד על פתח בית שיש בו צבי שמותר לשני לשבת היינו משום שכבר נגמרה הצידה על ידי הראשון והשני אינו עושה כלל מעשה חדש (מ"ב שם ס"ק כד)
[18] אפילו אם היה בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו לא היה יכול לעשותו כגון שעושה באצבע אחת שצריך לסיועת האחר נמי מקרי אינו יכול וחייב (ביאור הלכה סימן שטז ד"ה אין אחד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה