פרשת וישלח יום ג'

מקרא

בראשית פרק לג

(יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם בכל אשר לו[1] עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן חנה אֶת אל מול[2] פְּנֵי הָעִיר:

(יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ[3] מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה מין מטבע ששמה כן[4]:

(כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא והתפלל ועבד לוֹ עליו לפני[5] אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ס

בראשית פרק לד

(א) וַתֵּצֵא מהיכן שנטה יעקב אהלו אל העיר[6] דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ לראות באופן מלבושיהן ותכשטיהן כדרך הבתולות[7]:

(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ באונס[8] וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

(ג) וַתִּדְבַּק רצתה וחשקה[9] נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר דברי פיוסים[10] עַל לֵב הַנַּעֲרָ:

(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר ליעקב[11] קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:

(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ מלצאת לריב עד שיבאו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם[12] יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:

(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:

(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה בהם כי אף על פי שאיננה נבלה בין הכנענים נבלה היא לישראל שהוא דבר אסור לעשות כן[13]:

(ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

(ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:

(י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן כל זה הפיוס שיתנו אותה לו לאשה מרצונה, כי כבר בביתו היתה ולא היה ירא שיקחו אותה ממנו, אלא שהיא לא היתה מתרצית אליו, וזהו וידבר על לב הנערה[14]:

(יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר המתנות שנותן החתן לארוסתו לכבוד הנישואין וּמַתָּן מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה[15] וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה:

(יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה בחכמה[16] וַיְדַבֵּרוּ ומה שאמרו היה על פי דין - אֲשֶׁר  כיון ש -[17] טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:

(יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים[18]:

(טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת נתרצה ונתפייס[19] לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר:

(טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:

(יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ בכח[20] אֶת בִּתֵּנוּ לא אמרו "אחותינו", כי במקום אביהם היו מדברים ודינה היתה קטנה[21] וְהָלָכְנוּ:

(יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: 

 (יט) וְלֹא אֵחַר לא התעכב לאחר את הדבר[22] הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו וידע שלא יסרבו לבקשתו[23]:

(כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:

(כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ היו אנשי העיר חושבים שהיו שונאים אותם כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים, כי גבורים המה ואנשי חיל למלחמה, ועתה אמרו להם אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו[24] וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם ולא תפסידו בכך כלום כי הארץ תספיק לנו ולהם[25] אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:

(כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ יתפייסו לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:

(כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם "מקנה" הם הבהמות אשר הם בעדר, כי הם עיקר קנין האדם וְכָל בְּהֶמְתָּם שאינם בעדר, כגון הבהמות יחידות בבית הם בכלל "בהמתם" הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:

(כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:

נביא

ירמיהו פרק ב

יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים  האם החליף עַם את הע"ז שלו  בע"ז אחרת ?! וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים  ואף שהע"ז, אינה אלוקים חיים, בכל זאת  לא החליפו אותה! וְעַמִּי, הֵמִיר כְּבוֹדוֹ  החליף את יְקֹוָק  ית', שהוא אלוקים חיים, בְּלוֹא יוֹעִיל  בע"ז, שלא מועילה לכלום!

יב  שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת  השמים ישתוממו ויתפלאו על דבר זה, וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד  תהיה סערה וחורבן גדול נְאֻם יְקֹוָק :

יג  כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים  עזבו את יְקֹוָק , שהוא כמקור נביעה של מים חיים. (רעה ראשונה). לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם  והחליפו את יְקֹוָק , בבורות שחצבו, שמלאים בסדקים, ואינם יכולים להחזיק בתוכם מים. (משל לע"ז  שאין בה תועלת; זוֹ רעה שְנִיָה)

יד  הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל  האם ישראל הוא כעבד ?! אִם יְלִיד בַּיִת הוּא  האם ישראל הוא כבן השפחה ?! כי אלו מפני פחיתותם לא ישגיח האדון עליהם בהשגחה פרטית מַדּוּעַ הָיָה לָבַז  מדוע יהיו לביזה לגויים ?!

טו  עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים  על ישראל ישאגו האריות (הגויים החזקים)  להורגם.       נָתְנוּ קוֹלָם בשאגה. וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה  ישימו א"י לשממה. עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי ישֵׁב  ערי ישראל יהיו שוממים, ולא יֵשְבוּ בהם:

טז גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד  גם מצרים (נֹף וְתַחְפַּנְחֵס) שישראל בטחו בהם, ישברו את ראש בנ"י:

יז   הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ  הרי בגלל דבר זה, (שעזבתם את יְקֹוָק )  נעשתה לך הרעה הזו. עָזְבֵךְ אֶת יְקֹוָק  אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ  בזמן שיְקֹוָק  הוליך אותך בדרך טובה:

יח  וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר  מדוע תעזבי את יְקֹוָק , ללכת לבטוח ולהעזר במצרים ובאשור? (מֵי שיחור  מֵי הנילוס  משל לַטוֹב שבמצרים, ומֵי נהר  מֵי נהר פרת  משל לַטוֹב שבאשור, שישראל בקשו להנות מהם.)

יט  תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ  הרעות עצמם, שאתם עושים  מביאים עליכם היסורים. וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ  המרידה עצמה שאתם מורדים ביְקֹוָק   יגרמו להוכיח אותך ביסורים. וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְקֹוָק  אֱלֹהָיִךְ  שימו לב, שרע ומר לעזוב את יְקֹוָק . וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ  ולא היה לך פחד ממני. נְאֻם יְקֹוָק  אֱלוֹהִים צְבָאוֹת  אלוקי כל הצבאות. (צבא השמים והארץ; צבא  מלשון התקהלות, התאספות):

כ   כִּי מֵעוֹלָם, שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ  הרי מזמן שברתי את העול (שעבוד הגויים), ששָֹמוּ הגויים עליכם. נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ  הסרתי המוסרות, המחברים עול הבהמה  לעגלה. וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר  והבטחתם, לא לעבור עוד על רצון יְקֹוָק .כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה  ואעפ"כ בכל גבעה ותחת כל עץ רענן, את הולכת ועובדת ע"ז:

כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק  אני נטעתי אותך להיות כגפן משובחת. כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת  ואַת מזרע משובח. (זרע אברהם יצחק ויעקב). וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה  ואיך נהפכת להיות, כגפן זרה  שמסירים אותה מהכרם:

כב כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית  גם אם תכבסי עוונך  בַּנֶתֶר ובְּבּוֹרִית (שמנקים הלכלוך). נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי  ישאר הכתם מהעוון, אל"כ יעשו תשובה בכל ליבם. נְאֻם יְקֹוָק  אלוהים:

כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי  איך תאמרי שלא חטאת? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא  ראי מה שעשית בגיא (מול בית פעור)  שעבדת לע"ז, ועד היום אַת עובדת לע"ז. דְּעִי מֶה עָשִׂית  שעבדת שם ע"ז. בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ  כמו נְקֵבַת הגמל, שכשרוך, הסובב על הנעל, רצה וסובבת בקלות ממקום למקום, כך אתם, רצים מע"ז לע"ז:

כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר  כמו חמורת הבר, הרגילה להיות במדבר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ  שברצונה, רצה ממקום למקום, ושואפת רוח במרוצתה. תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה  ולמקום שרצה ומזמנת את עצמה להגיע לשם, אי אפשר להשיבה מדרכה. {להשיג אותה, בגלל מהירות ריצתה;תאנתה  מלשון והאלוהים אינה לידו  זימן לו} כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ  אך, כל מי שמבקש להשיגו, לא צריך להתייגע, בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ  בחודש שהיא בהריון, לא תוכל לרוץ  וישיגהּ.(הנמשל: חודש אב, המוכן לפורענות לישראל):

כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה  תַּקְנִי מַעַשָיִיך, ולא תלכי יחפה וצמאה לגלות. וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ  התייאשתי מלעבוד את יְקֹוָק  לוֹא  אלך אחר יְקֹוָק . כִּי אָהַבְתִּי זָרִים, וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ  אהבתי את הע"ז, ואחריהָ אלך:

כו  כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל  כמו איש נאמן, שמתבייש מאוד כשנמצא גונב, כך ישראל, שהיו נאמנים ליְקֹוָק , יתביישו לפני הגויים, כשיִמָצְאוּ גם הם, עובדים ע"ז ונענשים. הֵמָּה, מַלְכֵיהֶם, שָׂרֵיהֶם, וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:

כתובים

משלי פרק כ

(כח) חֶסֶד וְאֶמֶת יִצְרוֹ מֶלֶךְ החסד והאמת (חסד) שהמלך עושה שומרים אותו שיש לו הרבה אוהבים וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ ומחזק בחסד את כסא מלכותו, שיעזרו לו: (כט) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָםכמו שהבחורים מתפארים בכוחם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה כך היופי של הזקנים זה הזקנה שלהם (אפילו שהזקנה מחלישה את הכח): (ל) חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוֹק בְּרָע חבורות ופצעים מנקים את העבירות (שבזה יקבל את עונשו) וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן וגם מחלות שיש לו בתוך הגוף מנקות אותו:

משלי פרק כא

(א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' כמו שביל מים, האדם מטהו להיכן שירצה כך לב מלך ביד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ להיכן שהשם רוצה מטה את לב המלך להיטיב ולהרע: (ב) כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו כל אדם חושב שדרכו ישרה וְתֹכֵן לִבּוֹת ה' והשם סופר ובודק את לב האדם באמת מה כונתו: (ג) עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לעשות צדק ומשפט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח יותר משובח בעיני ה' מלהקריב קרבנות: (ד) רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב גאוה ובקשת התענוגות נִר רְשָׁעִים חַטָּאת מחשבת הרשעים (עין רעה), גורם חסרון מהעולם, שימותו: (ה) מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר מחשבות הזריז והישר רק יגרמו לו ריוח וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר וכל מי שממהר בלי לחשוב רק יגרום לו חסרון: (ו) פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר העושה אוצרות ומרויח על ידי לשון שקר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת זה הבל שילך ממנו, וגם גורם לו מות: (ז) שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם שוד הרשעים יפחיד ויבא אל השופטים כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט כי הם לא רצו לעשות משפט צדק (ולכן מתרבים השודדים): (ח) הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר אדם "הפכפך" המהפך במעשיו לפעמים והולך בדרך איש ישר ולפעמים בדרך זר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ והאדם הנקי, ביושר מעשיו: (ט) טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג טוב לשבת על פינת הגג שזה מסוכן ומקום צר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר מלשבת עם אשה שרבה איתו ויהיה להם בית להתחבר שם: (י) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע נפש הרשע רוצה לעשות רע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ וחבירו לא ימצא חן בעיניו (שרוצה ברעת כולם): (יא) בַּעֲנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי כשמענישים את הלץ הפתי מחכים ללכת בדרך ישרה וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת וכשמוכיחים חכם יקח חכמה: (יב) מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע הצדיק מלמד את בני הרשע ללכת בדרך ישרה מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע אבל הרשעים שלא שומעים לו ומעקמים את דרכם גורמים לעצמם רע:

משנת ההלכה

       א.       אסרו חז"ל לפנות לנקביו בשדה[26] שנחרשה ועומדת לזריעה בשבת, שמא יבוא להשוות גומות[27]. ובשדה חברו, אסור אפי' בחול, מפני שדריסת הרגלים מזיק לשדה ומפסידה (שי"ב סעי' ט ומ"ב שם):

        ב.        י"א[28] שאינו חייב משום מלאכת חרישה אא"כ חרש או עשה אחת מתולדותיה בשדה הראויה לזריעה ועומדת לזריעה וי"א[29] שאפילו אם אינה עומדת לזריעה כל שראויה לכך חייב וי"א[30] שחייב על כל קרקע אפילו אם אינה ראויה לזריעה ואפילו בחול

         ג.         אסור לקנח טיט שעל מנעליו בקרקע שמא יבוא להשוות גומות אבל לקנחו בכותל מותר[31] (שו"ע שב סעי' ו ומ"ב ס"ק כח)

---

[1] ת"י

[2] ת"א

[3] רמב"ן

[4] רשב"ם

[5] ת"א

[6] רשב"ם

[7] ת"י

[8] ת"י

[9] ת"א

[10] ת"י

[11] רבינו בחיי

[12] ספורנו

[13] ת"א רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] רמב"ן

[16] ת"א ת"י

[17] ת"א ת"י רש"י

[18] חזקוני

[19] ת"א רש"י

[20] ת"א ת"י

[21] אבע"ז

[22] ת"א ת"י

[23] פי' ר' יוסף בכור שור

[24] רמב"ן

[25] פי' ר' יוסף בכור שור

[26] מ"מ נ"ל דבבית מותר לפנות דבמלתא דלא שכיח' לא גזרו: (מג"א שיב ס"ק ט)

[27] כיון שבשדה חרושה מצוי בה אז ע"י החרישה רגבים וגומות וע"כ חיישינן שמא בעת שיפנה ישכח ויטול מהרגבים שלפניו וישליך למקום הגומות ואמרינן היתה לו גומה וטממה גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה [שמתקן הבית בכך] בשדה חייב משום חורש [שהרי השוה בזה את פני הקרקע ויהיה טוב לזריעה]: (משנה ברורה סימן שיב ס"ק כד) ועיין בביאור הלכה שם שכתב "ומשמע דבסתם שדה שלא נחרש עדיין או בחרישה שניה שלאחר הזריעה לא חיישינן לאשוויי גומות ואף דעצם איסור אשווי גומות שייך בכל גווני [דלא נזכר בשום מקום בגמרא ופוסקים נ"מ בזה] מ"מ לא גזרו שמא יבא להשוות גומות רק בשדה ניר והטעם דבחרישה ראשונה מצוי בה רגבים

[28] ברמב"ם פ"ח ה"א לא התנה שיחרוש דוקא בקרקע העומדת לזריעה ובאמת נחלקו בזה האחרונים ב"פני יהושע  שבת עג ,ב כתב "דלקושטא דמילתא לא חייב משום חורש אלא לזריעה ובמקום שראוי לזריעה אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה כגון בצונמא או שחורש שלא לצורך זריעה אלא לאשוויי גומות אינו חייב משום חורש אלא משום בונה" וכן דעת ה"מנחת חינוך" חורש אות ב "והנה מלאכה זו דחרישה, היינו דחורש כדי שיהיה ראוי לזריעה, עיין שבת פרק הבונה ק"ג ע"א חרישה כל שהוא למאי חזי, לביזרא דקרא, דכוותה וכו'. אבל החורש בצונמא שאין ראוי לזריעה אינו חייב משום חורש [פסחים מ"ז ע"ב], רק העיקר דמרפי ארעא וראוי לזריעה. והמשווה גומות בשדה חייב משום חורש, ובבית חייב משום בונה, היינו דבית אינו לזריעה לאו שמיה חרישה" ודעת הרמ"א או"ח סי' תקכו סעי' ד שהתיר ביו"ט שני לכסות המת בעפר אפילו ע"י ישראלים ועיי"ש ב"מגן אברהם" שביאר "דס"ל דלא הוי מלאכה דאורייתא דאמרינן בשבת דף פא אסור לפנות בשדה ניר בשבת  (פירש"י ור"ן בחרישה ראשונה ועומדת לזריעה) דלמא שקיל צרור מעילאי ושדי ליה לתתאי והסותם גומא בשדה חייב משום חורש בבית חייב משום בונה ע"כ משמע  דבשדה שאינו חרושה לא מחייב כלל" וא"כ מוכח דס"ל לרמ"א שאם אינה עומדת לזריעה אין בה חיוב דאורייתא ובמ"ב שם ס"ק כח פסק כהרמ"א וס"ל שאין בזה מלאכה דאורייתא  

[29] דעת החיי אדם כלל י סעי' א "וכן כל המשוה גומות במקום הראוי לזריעה" אמנם לא התנה שיהיה עומד לזריעה ולכאורה יש להוכיח מרש"י שבת עג ,ב שכתב בד"ה גומא וטממה "שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה" משמע שעיקר חרישה צריך להיות ראוי זריעה (ועיין ב"תוי"ט" פ"ה מ"י דדמאי ד"ה עציץ שכתב דלפעמים קוראים לזריעה חרישה "שתכלית חרישה זריעה") וכן משמע פשטות הגמ' בפסחים מז ,ב שיש חורש וחייב משום שמונה לאוין ואחד מהם חורש ביו"ט ואוקמינן התם בצונמא והקשתה הגמ' "צונמא בר זריעה" משמע שכיו שאינה בר זריעה אין בה משום חורש ביו"ט וה"ה בשבת (אמנם אין מוכח שם דדוקא בכוונה לזרוע שם חייב) ועיין מ"ב בהקדמתו לסי' שלז וז"ל  "וכן כל המשוה גומות במקום הראוי לזריעה חייב משום חורש"  משמע דס"ל כחיי אדם ועיין אגלי טל מלאכת חורש הערה טז שדעתו ג"כ שכל קרקע שראויה לזריעה אע"ג שאינה עומדת לכך יש בה משום חורש

[30] דעת התוס' בשבת לט ,א גבי הא דאמרינן בגמ' שלא יטמון ביצה בחול ודעת רב יוסף שאסור מפני שמזיז עפר ממקומו ופי' ר"ת שם בד"ה מפני שמזיז "שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפילו בעפר תיחוח כגון חול ואבק דרכים" וחול הרי ודאי אינו ראוי ואינו עומד להצמיח ואעפ"כ חייב וע"כ שלא בעינן חורש במקום הראוי לזריעה וכן דעת הר"ן שם (יח ,א מדפי הרי"ף ד"ה אמר רבה) שפירש כר"ת שהאיסור הוא משום חופר תולדה דחורש

[31] ויש בזה ג' דעות דעת המחבר שאסור בקרקע ומותר בכותל ומביא שם שיש מי שאוסר בכותל ודעת הרמ"א שמותר בשניהם וכן פסק הט"ז ס"ק ג להקל כיון שאין איסורו אלא מדרבנן ובכלכלת שבת חורש כתב להחמיר בשניהם ובמ"ב הכריע לסמוך להקל על המחבר להתיר בכותל אבל בקרקע יש להחמיר ועיין בשולחן שלמה שם אות יב שאפשר שבבנין שלנו אפילו מקנח בכותל אינו נראה כמוסיף על הבנין