מקרא
בראשית פרק ל
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים תתפלל לה' כמו שעשה אביך[1] וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי דעתה שיתפלל עליה עד שיהיו לה בנים על כל פנים, ואם אין, תמית עצמה מחמת הצער, ובזה דברה שלא כהוגן בקנאתה לאחותה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים, כדי שלא תמות בצערה[2]:
(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים, ובעבור שדברה כדרך געגועי נשים האהובות, להפחידו במיתתה, חרה אפו ואמר שאינו במקום האלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואינו חושש בדבר, כי ממנה מנע פרי בטן ולא ממנו, ואמר כן כדי ליסרה ולהכלימה[3] אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח[4]:
(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי ואני אגדל את בניה[5] וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
(ד) וַתִּתֶּן לוֹ שחררה את[6] אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה מלמד שאף הם היו נשיו בכתובה וקדושין ולא היו השבטים בני פלגשים ולא נמצא בהם לשון פילגש רק כשמזכירים עם רחל ולאה הגבירות[7] וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן הזכיר בכל השפחות "ליעקב", להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו[8] כיון שהוציא את השפחות לחירות[9]:
(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי ואע"פ כן קבל תפלתי וַיִּתֶּן לִי בֵּן הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות[10] עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אע"ג שבלהה שוחררה אלא עדיין היא כמו שפחתה[11] בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים קיבל ה' תפילתי נִפְתַּלְתִּי בהתחנני ובהתחברי עם הקב"ה ע"י תפילתי עִם אֲחֹתִי חמדתי שיהיה לי ולד כמו אחותי גַּם יָכֹלְתִּי וגם קיבלתי[12] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וידעה שעתידים להיות שתים עשרה שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או ממשפחתה, שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה[13] וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ ושחררה אותה משפחות לחירות[14] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד בא אלינו מזל טוב[15] המזל שהיה לי להוליד בנים והלך ממני שעמדתי מלדת, עתה בא וחזר לי[16] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:
(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי הגם שאיני מצלחת כי אישי לא יאהב אותי אני מאושרת כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת הכל חושבים אותי למאושרת ובת עוה"ב ומאשרים את מעשי, ובזכות זה זכיתי לכך[17] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:
(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים בימי סיון[18] וַיִּמְצָא דוּדָאִים יברוחים וצורתם כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב[19] בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי אשר אני מתענגת בריחן יתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה[20] וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּאמדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה[21]:
(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי ואע"פ שאחותי עשתה כן, היא עשתה לפי שלא היו לה בנים. אבל אני הרבה בנים היו לי ובשביל גמילות חסד שעשיתי שמסרתי לו שפחתי, נתן אלקים שכרי ועל שאמרה כך ושאמרה כי שכר שכרתיך נקרא יששכר בשני שיני"ן[22] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב נתן לי ה' חלק טוב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי מלשון זבול אִישִׁי כלומר דירה הפעם יהיה דירת בעלי אצלי בקביעות[23] כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:
(כב) וכשראתה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, התפללה על עצמה[24] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי שאמרו שקבל תפילת אחותי ולא קיבל את תפילתי[25]:
(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר הרי שם זה משמש שני אמירות אסף ויוסף[26]:
נביא
ג' אלפים שט"ז: 3316
יהואחז בן יאשיהו מלך בן כ"ז שנה, ומלך שלשה חדשים (מלכים ב' כ"ג ל"א, יהויקים הוא אליקים בן יאשיהו, המליכו פרעה נכה ויסב שמו יהויקים. מלך בן כ"ה, ג' אלפים שט"ז. ומלך י"א שנים (מלכים ב' כ"ג) (עד ג' אלפים שכ"ז, סדר עולם זוטא
אומרים כי יהויקים עמד תפוס בבבל ל"ז שנים. בימיו גלה יחזקאל הנביא בבבל ועמד בבית האסורים חמש שנים ובהיותו בן שלשים שנה כתב ספרו. ויש אומרים שהוא לא כתב ספרו אלא חכמים אחרים והוא היה יפה תואר ויפה מראה, ונהרג מיהודים ונקבר בקבר שם בן נח (שלשלת הקבלה) (ע"ל ג' אלפים שנ"ב):
ירמיה קבל מצפניה ג' אלפים שט"ז (ע"ל ג' אלפים רצ"ח):
ג' אלפים שי"ט: 3319
נבוכדנצר (השני, שנקרא בספר זכרונות נבוכדנצר הגדול). מלך בבבל ד' ליהוקים (ירמיה כ"ה),
בשנה ההיא שנת ג' אלפים שי"ט צר נבוכדנצר על ירושלים וילכדה כמ"ש (דניאל א') ג' למלכות יהויקים, והוליך את יהויקים לבבל, גם לדניאל חנניה מישאל ועזריה. ואח"ז השיב נבוכדנצר את יהויקים לירושלים ועמד באמונתו ג' שנים כמ"ש ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים (מלכים ב' כ"ד) וימרד בו (צמח דוד).
ג' אלפים ש"ך: 3320
בשנה ד' ליהוקים היא שנת ג' אלפים ש"ך (ולעיל כתב שנת שי"ט היא שנה ד') הזהיר ירמיה על החורבן ככתוב ירמיה (סל"ו) (צמח דוד) (ונחתם גזר דין של מלכות יהודה):
ג' אלפים שכ"א: 3321
ירמיה הוכיח את ישראל ונבא על החורבן שנת שכ"א שנאמר (ירמיה כ"ה) מן י"ג ליאשיה עד היום הזה כ"ג שנה בשנת ה' ליהויקים בחדש ט' (הוא כסליו. כתב אגודת שמואל סל"ו כל החטאים שאדם עושה מראש חודש ניסן עד תשרי מוחלין ביום הכיפורים כשעושה תשובה ואם לא עשה תשובה ממתינין לו עד כסליו שהוא ארבעים יום נגד ארבעים יום מקבלת התורה (וצ"ע כי קרוב לנ' יום הוא) והוא ט' חדשים וע"ז נאמר הרה עמל). קראו צום ויקרא ברוך בספר דברי ירמיה ואמרו חז"ל שהיה ספר מגלת איכה ושרפה מלך יהויקים על האש (ירמיה ל"ו) והיא שנת שכ"א (צמח דוד). במועד קטן דף כ"ו אמרו ליהויקים כתב ירמיה ספר קינות א"ל מה כתיב ביה אמרו איכה ישבה בדד אמר אנא מלכא כו' כשאמרו היו צריה לראש מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפה:
ג' אלפים שכ"ג: 3323
יהויקים היה נכנע ועבד לנבוכדנצר שלש שנים ובשנה ד' שנת ג' אלפים שכ"ג, היא שנה ז' לתחלת מלכות יהויקים, מרד בו שנית שנאמר וישב וימרוד בו לפ"ז עמד במרדו ארבע שנים עד שכ"ו (צמח דוד):
ג' אלפים שכ"ז: 3327
בשנת י"א ליהויקים (והוא ח' לנבוכדנצר) הוא ג' אלפים שכ"ז שלח ה' גדודי כשדים ולכדוהו ומת בדרך והיתה נבלתו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה (כנבואת ירמיה ל"ו). זהו סדור שנותיו של יהויקים על פי פשוטי מקראות במלכים (ב' כ"ד)
יהויכין בן יהויקים ונקרא במקום אחר יכניה מלך אחר אביו בן י"ח שנה (מלכים ב' כ"ד) ובדברי הימים כתב בן שמונה שנה תירץ הרד"ק שאביו יהויקים המליכו בחייו י' שנים, ומלך יהויכין אחר מות אביו בשנת שכ"ז שלשה חדשים (ועשרה ימים דברי הימים ב' ל"ו) ועלה עליו נבוכדנצר ח' למלכו (של נבוכדנצר) ובירמיה (נ"ב) כתב בשנת שבע ופירש רלב"ג שעברו לו שבע שנים שלמות ובשנה ח' הגלה את יהויכין,
צדקיהו בן יאשיהו אחיו של יהויקים, הוא מתניה, המליכו מלך בבל תחת יכניה ויסב שמו צדקיהו, ובן כ"א היה במלכו ומלך י"א שנה (מלכים ב' כ"ד) עד שנחרב הבית (צמח דוד). ונקרא ג"כ שלום, הוריות (י"א) כריתות (ה' ב') (ע"ל ג' אלפים שט"ז). יהוצדק אחי עזרא הסופר כהן גדול, ירמיה ויחזקאל נביאים בירושלים וברוך נשאר בבבל (שלשלת הקבלה) ובמועד קטן דף ט"ז ונקרא צדקיהו כושי שהיה משונה במעשיו וצדיק גמור
ג' אלפים של"ב: 3332
יחזקאל בן בוזי הכהן התנבא ה' לגלות יהויכין ככתוב ריש יחזקאל, הוא ג' אלפים של"ב (עיין רד"ק ריש יחזקאל) והוא ל' ליובל האחרון (ובשלשלת הקבלה ס"ט יחזקאל התנבא מן ה' לחורבן וגלות יהויכין כ"ז שנים).
ג' אלפים של"ו: 3336
יחזקאל נבא על ירושלים תשע לצדקיהו (יחזקאל כ"ד) (י"ז לנבוכדנצר), שנת ג' אלפים של"ו, ובשנה ההיא ותבוא העיר במצור עד י"א לצדקיהו (מלכים ב' ה'):
ג' אלפים של"ז: 3337
יחזקאל נבא על מצרים ג' אלפים של"ז (יחזקאל כ"ט) ואז דבר ה' לירמיה שנת י' לצדקיהו (ירמיה ל"ב) (צמח דוד). ובא חנמאל בן שלום שיקנה השדה ממנו ושלום היה דודו של ירמיה וחנמאל שהיה בשעת המכירה אחר הוא שהיה דודו (רש"י ורד"ק).
ג' אלפים של"ח: 3338
חורבן בית ראשון היה י"א למלך צדקיהו וי"ט לנבוכדנצר שאז נלכדה ירושלים (ע"י נבוזראדן רב טבחים) (מלכים ב' כ"ה) ותפשו את צדקיהו ושחטו בניו לעיניו גם שרי יהודה שחטו ברבלתה שהיה שם נבוכדנצר כי לא היה נבוכדנצר בירושלים כדאיתא בחלק ועיני צדקיהו עור (ז' בחשוון, שלשלת הקבלה). בחודש ד' ט' לחדש הבקעה העיר וגו' ובחדש ה' י' לחדש י"ט לנבוכדנצר בא נבוזראדן וגו' וישרוף בית ה' ואת בית המלך והגלה יהודה מעל אדמתו (ירמיה נ"ב) והיה זה של"ח (רש"י עבודה זרה ט' א'), וסימן שלח מעל פני, וכתב בספר יוחסין מד' יסוד עולם, בשנת ב' אלפים רל"ח ירדו למצרים, ב' אלפים תמ"ח יצאו ממצרים וב' אלפים תפ"ח נכנסו לארץ, ושמונה מאות וחמישים שנה בארץ עד שהגלם נבוכדנצר בחדש אב ג' אלפים של"ח,
שנה זו שנה ראשונה לשמיטה:
ספר מלכים משמלך שלמה עד החורבן תל"ג שנים ט' חדשים י' ימים, ובספר ישן מצאתי שהאמת תי"א ו' חדשים י' ימים (שלשלת הקבלה ס"ט), דוק כי מלך ב' אלפים תתקכ"ד עד החורבן של"ח הרי תי"ד שנים, ודוד מת בעצרת ואז התחיל מלכות שלמה והחורבן היה ט' באב ואיך יצדק ט' חדשים או ו', ספר ירמיה מן י"ג שנה [למלך יאשיהו] (שהוא ג' אלפים רצ"ח) עד החורבן מ"א שנה ו' חדשים י' ימים (שם) הוי רק מ':
בית ראשון מנו חז"ל שעמד ת"י שנים (פ"ק דעבודה זרה ופרק ב' דערכין ופרק בתרא דזבחים) ופרש"י (מלכים ב' י"ד) אם לא שנחסר ט"ו שנים מן מלכות אמציה בן יהואש שמלך כ"ט שנים ולא נמנה לו רק י"ד שנים, (ע"ל ג' אלפים ק') וט"ו שנים הנותרים נבלעים תוך נ"ב שמלך בנו עוזיה דאל"כ תמצא עפ"י שנות המלכים שעמד הבית תכ"ה שנים, והרד"ק השיג עליו וכתב אם תמנה מתחלת הבנין משנת ד' למלך שלמה (ע"ל ג' אלפים תתקכ"ח) עד ג' ליהויקים (ע"ל שי"ט) תמצא ת"י שנים (צ"ע דהא מן ב' אלפים תתקכ"ח עד ג' אלפים שי"ט הוי שצ"א וכשתצרף ט"ו הנ"ל הוי ת"ו, וצ"ל דנחשב ג"כ שנים המקוטעות דהיינו באביה שנה א' ביהושפט ב' שנים ביהורם שנה א' בעתליה שנה א' ע"ל כ"א במקומו) ואם תמנה עד שחרב הבית מכל וכל בשנת י"א לצדקיהו תמצא תכ"ט שנה וחצי וכ"כ רלב"ג, והראב"ד כתב בריש קבלתו שמנו חז"ל ת"י שנה היינו עד ג' ליהויקים אבל ימי עמידתו הוא קרוב לת"ל, (צמח דוד) ורלב"ג בפירוש דניאל כתב תי"ט שנים וחצי, והאברבנאל בספר זבח פסח במאמר ברוך שומר הבטחתו כתב תכ"ז, וכתב במאור עינים אמרי בינה פ' ל"ה דהיינו בלתי ג' שנות המלחמה כדברי הראב"ד הנ"ל ומן האמת הם תי"ח. עיין שם באריכות גדולה למה בחרו חשבון ת"י אף כי דבריהם הנ"ל בחשבונותם צדק:
ג' אלפים של"ט: 3339
גדליה בן אחיקם נהרג עם היהודים אשר אתו במצפה ג' אלפים של"ט, כתב הרד"ק (ירמיה מ"א) בראש השנה נהרג וקבעו צום במוצאי ראש השנה מפני שהוא יום טוב, אך בסדר עולם (פכ"ו) כתב שנהרג ג' תשרי, נ"ב יום אחר החורבן (וסימן גדליה"ו גימטריא נ"ב) שהרי אמר בירמיה (נ"ב) בחודש החמישי בעשור לחודש וישרף בית ה', נשארו כ' מאב וכ"ט מאלול וג' תשרי הרי נ"ב יום, ומ"ש (מלכים כ"ה) בחודש החמישי בשביעי לחודש וגו' תירץ בסדר עולם (פרק כ"ז) כי ז' באב נכנסו להיכל כו' ולא נשרף עד י' לחודש (צמח דוד
כתובים
משלי פרק יז
(טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל למה הכסיל לוקח כסף לשלם למורים לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן לקנות חכמה ואין לו לב שהחכמה תשכן שם: (יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ תמיד תאהב את רעך וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד ואז בעת צרה כאח יוולד לך לעזור לך: (יח) אָדָם חֲסַר לֵב תֹּקֵעַ כָּף אדם חסר לב יתקע כף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ ויערב לחברו (חסר לב): (יט) אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה האוהב לפשוע בחבירו אוהב מריבה קשה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר מגביה פיו לדבר גאוה מבקש שבר לעצמו: (כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב מי שלבו עקום לא ימצא טוב וְנֶהְפַּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה והמהפך בלשונו יפול ברע שרצה לעשות: (כא) יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ מי שיש לו בן כסיל גורם לו יגון וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל ומי שיש לו בן בזוי ובטל לא ישמח בו כי אם יצטער: (כב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָהכשהלב שמח ייטיב לגוף האדם וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם רוח שבורה מיבשת עצמות האדם: (כג) שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח הדין לוקח שוחד בסתר מהרשע בדין לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט בשביל להטות דרך המשפט ולהצדיקו: (כד) אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה הנבון החכמה היא לפניו (קל להשיגה) וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ והכסיל רואה אותה בסוף הארץ (שקשה להשיגה): (כה) כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל בן כסיל גורם כעס לאביו וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ ומרירות לאמו: (כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לא טוב לצדיק לענוש לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר ולא טוב שהחשובים הממונים על היושר יענישו (אלא ינסו ללכת בדרך רכה): (כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת המונע עצמו מלדבר דברים מיותרים הוא יודע דעת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה מי שרוחו יקרה ואינו מדבר הוא איש תבונה: (כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב גם יהיה אויל כשישתוק יחשבוהו לחכם אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן הסוגר חזק שפתיו שלא לדבר כשלא ראוי לדבר הוא נבון:
משלי פרק יח
(א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד מי שנפרד מה' מבקש ללכת אחר תאותו בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע לכל החכמים תתגלה חרפתו: (ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה הכסיל כשבא לבית המדרש לא בא ללמוד כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ רק רוצה לגלות את מעט חכמתו:
משנת ההלכה
מלאכת הזורע
א. השורה חיטין ושעורין ושאר זרעונים וכיוצא בהן במים כדי שיתרככו ויצמיחו כדרך ששורין קטניות קודם הזריעה וכן השורה תבואה לעשות מהן מלצי"ן כדי לעשות מהם בירה או וויסקי (וכל סוגי שכר כיו"ב) וידוע דכוונתו להצמיח, הרי זה תולדת זורע[27] וחייב בכל שהוא, ואפי' בגרגיר אחד. ונ"ל דתיכף משנתן למים, חייב (רמב"ם שם וחיי אדם שם סעי' ב ומ"ב ס"ק נא)
ב. אבל מותר לשרות תבואה[28] לבהמתו, כיון שאין כוונתו אלא לרכך הזרעונים וגם לא יבוא לידי צמיחה דקודם שיצמיחו יאכלום הבהמות ואפילו אם ישיירו מאכילתם אין בכל כלום כיון שאינו פסיק רישא שישיירו. (חיי אדם שם ומ"ב שם ושביתת השבת שם סעי' ד)
ג. צמוקין ושאר פירות יבשים מותר לשרות בשבת ומ"מ אם כוונתו לכובשם ולעשותם כבשים אסור (מ"ב שם ס"ק נא)
ד. אסור לשרות גרעין אבוקדו או שעועית וכיו"ב במים כדי שיוציאו שרשים (שביתת השבת בבאר רחובות זורע ס"ק ב)
ה. יש ליזהר מלהשליך זרעים או גרעיני פירות במקומות הלחים או במקום ירידת גשמים[29], כיון שסופן להצמיח[30]; (שו"ע סי' שלו סעי' ד)
ו. וכן יש ליזהר להשליך זרעים לתרנגולים אלא כשיעור שיוכלו לאכול ביום או יומים ולא יותר[31], דאע"ג דאין כוונתו להצמיח, כיון דבודאי אם יהיה מונח שם זמן הרבה יצמיחו, אם לא במקום דריסת רגלים, דאז לא יבואו לידי הצמחה (שם):
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רבינו בחיי
[5] ת"א ת"י
[6] ת"י
[7] חזקוני
[8] רמב"ן
[9] מלבי"ם
[10] ספורנו
[11] העמק דבר
[12] ת"א
[13] רמב"ן
[14] ת"י
[15] רשב"ם
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] מלבי"ם
[18] ת"י
[19] רבינו בחיי
[20] רמב"ן
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] ת"א
[24] רמב"ן
[25] ספורנו
[26] רשב"ם
[27] ועיין בבאר רחובות שם ס"ק ב שהוכיח שעצמם מה שמוציאים הזרעונים זרעים הוא עצמו המלאכה ולא רק מה שעי"כ מכינם לזריעה
[28] ודע דכ"ז בזרעונים שאין נבללים במים אבל בזרעונים שמתערבים ונתלים זה בזה במים כמו כרשינין וכיו"ב שמתרככין ונימוחים שם והמים מתעבים בסיבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכה אסור לשרותן לבהמתו משום לש (מ"ב שם)
[29] ועיין שביתת השבת שם סעי' ה ובבא"ר ס"ק ג שבמקום יבש בזמן ירידת גשמים אם אין הגשמים יורדים עכשיו אינו אלא איסור דרבנן כיון שאינו פס"ר שירדו גשמים בשבת ואחר שבת אין בו איסור דאורייתא כיון שאין תחילתו וסופו בחיוב
[30] דהיינו בתבואה וכיו"ב סופן להצמיח כדרך גרעיני תבואה שצומחים מלחות וכמו כן יש לחשוש שאם ישארו שם זמן רב יבואו להשתרש באדמה וכמו שכתב במ"ב שם ס"ק לב וזה שייך גם בגרעיני וזרעי פירות
[31] דבזמן מועט כזה לא יצמחו וכ"ש דלא ישרשו בקרקע משא"כ לג' ימים ויותר יצמחו הזרעים ויתחייב למפרע משום זורע גם לחד דעה ביו"ד סימן רצ"ג כל שיעור השרשה אינו אלא ג' ימים ודע דמיירי דהשליך את הזרעים בפעם אחת דאל"ה אסור להכין לימי החול (מ"ב שם ס"ק לד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה