מקרא
בראשית פרק כט
(יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע גבורותיו וחסידותו של יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ איך לקח את הבכורה ואת סדר הברכות מיד אחיו ואיך התגלה לו יי בבית אל ואיך הוריד את האבן ואיך שפעה הבאר ועלתה לפניו[1] וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו[2] שלא יתמה - גדול כמותו איך בא במקלו ובתרמילו בלא שום דבר, והגיד לו כי ברח הוא ונס לנפשו:
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וטוב עשית שבאת אלי[3] וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי וכי בגלל ש -[4] אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם לבן דבר עמו בערמה, מתחלה אמר לו כי הוא עצמו ובשרו ויפרנסנו, וכאשר ראה שנתעכב שמה ומתפרנס משלו, אמר הכי אחי אתה וגו'. כי מעתה תעבוד אותי, כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים בחנם, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בלא משכורת שלמה, ו -[5] הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
(יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת נאות[6] כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה אבל רחל היתה משובחת ביפיה אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו[7] וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל והבין את דעתו של לבן במה שאמר לו לעבוד לו כנ"ל ולכן -[8] וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
(יט) וַיֹּאמֶר לָבָן ברמאות[9] טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים דבר מועט היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ ואילו היה לבן שואל יותר היה יעקב עובד[10]:
(כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי ימי עבודתי[11] היו קרובים להמלא וחשובים כמלאים[12] וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ נעשה נישואים ולא רק אירוסים[13] לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך[14]:
(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה כדי שלא יחשוד יעקב כי יאמר לעצמו בטח לא ירמה אותי במעמד רבים אבל לבן שיכנע את אנשי המקום להסכים על הרמאות כדי שלא לבטל המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה[15]:
(כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ זלפה ובלהה בנותיו היו אלא כתוב היה בנימוסי הארץ בנותיו מפלגשיו נקראות שפחותיו[16] לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
(כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לא הניחוני אנשי המקום לעשות כן[17] לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
(כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת שבעת ימי המשתה[18] וְנִתְּנָה לְךָ בהסכמת אנשי המקום[19] גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
(כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל אע"פ שמטבע האדם לאהוב את האשה שידע בראשונה, אף על פי כן אהב לרחל יותר[20] מִלֵּאָה כלומר - לאה אהב, ורחל יותר מלאה[21] וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה חס ושלום שישנא יעקב את לאה אבל יאמר עליה שנואה בערך רחל שהיתה אהובה ביותר והכתוב מוכיח שהרי לעיל אמר שאהב גם את לאה[22] וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָהמהראוי עפ"י טבע נשים הצדקניות להיותן עקרות כי ה' מתאוה לתפלתן [כיבמות ס"ד.], והכא פתח ה' רחם לאה, בלא תפלה להסר שנאתה ורחל היתה עקרה כראוי לה עד שהתפללה כי איוה ה' לתפלתה[23]:
(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי בעלבוני שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל יתעלה לי זרע[24] כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק את תפילתי[25] כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא יעקב את[26] שְׁמוֹ לֵוִי:
(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְקֹוָק עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה, ולא בקשה על יותר, ולכך עמדה מלדת[27]:
נביא
ג' אלפים רט"ז: 3216
מנשה בן חזקיהו נולד נ"א רט"ז וחי ס"ז שנה, מנשה הוא גדעון (גלגולי נשמות ריש אות נ'), ע"ל ב' אלפים תרע"ו:
ג' אלפים רכ"ח: 3228
חזקיה מת ג' אלפים רכ"ח:
מנשה בן חזקיה מלך ליהודה רכ"ח ), ובן י"ב היה במלכו ומלך נ"ה שנים (מלכים ב' כ"א) עד ג' אלפים רפ"ד (סדר עולם זוטא) הושעיה כהן גדול, ישעיה יואל נחום חבקוק נביאים:
ספר ישעיה כתב שלשלת הקבלה דף ס"ט א' מעוזיה יותם אחז חזקיה עד שנה א' למנשה קי"ד שנים. ראה עוזיה מלך ג' אלפים קמ"ב ועד שנה אחת למנשה הוי פ"ז:
אש שירד בימי שלמה נסתלק בימי מנשה (ע"ל ב' אלפים תתקכ"ח):
ג' אלפים ר"מ: 3240
נחום האלקושי התנבא על נינוה אחר שהתנבא עליה יונה, שנת ר"מ (ע"ל רכ"ח) קבל מיואל, קבלה י"ג לנביאים
ג' אלפים ר"נ: 3250
מנשה עשה תשובה כ"ב למלכותו (סדר עולם פכ"ד) שנת ג' אלפים ר"נ, ול"ג שנים עמד בתשובתו (עיין דברי הימים ב' ל"ג, חלק [סנהדרין] דף ק"ג):
ג' אלפים רנ"ד: 3254
חבקוק (הוא בן השונמית, זוהר ר"פ בשלח, ע"ל ג' אלפים מ"ג. והשונמית היתה אשת עובדיה הנביא, זוהר לך לך) היה סוף שבעים שנה לגלות בבל בימי דניאל כשהושלך לגוב אריות, התנבא על נבוכדנצר ופרס ומדי, ע"ל רכ"ח. (אברבנאל ריש חבקוק בשם יוחסין) קבל מנחום אלקושי רנ"ד, מקבל י"ח (יוחסין בסדר הדורות).
ג' אלפים ר"פ: 3280
צפניה בן כושי מבני בניו של חזקיה (יש אומרים, פרקי רבי אליעזר) התנבא בימי יאשיהו, קבל מחבקוק שנת ג' אלפים ר"פ (צמח דוד), מקבל י"ט, התנבא בבית הכנסת דאנשים (עיין לקמן ג' אלפים ש"ג), קברו בסוריא, הוא מתא מחסיא (גלילות ארץ ישראל),
ג' אלפים רפ"ג: 3283
מנשה מת ג' אלפים רפ"ג, נ"ה למלכותו, ומשמת עד החורבן נ"ה:
אמון בן מנשה מלך ליהודה בן כ"ב, ומלך ב' שנים מקוטעין משנת רפ"ג, ויעש הרע. ועבדיו המיתוהו ג' אלפים רפ"ה (צמח דוד). שלום כהן גדול, (חזקיה) [חוזי] נביא. אמו (ע"ל ג' אלפים רכ"ח):
ג' אלפים רפ"ה: 3285
נבוכדנצר הראשון מלך לבבל שנת רפ"ה ומלך ל"ה שנה, ומלך זה לא נזכר בפסוק. ויש אומרים שנבוכדנצר שלקח יהויקים לעבד ושנצח פרעה נכה המוזכר במלכים א' כ"ד הוא הראשון ושהגלה יהויכין והחריב הבית הוא השני, ואין נראה כי כל נבוכדנצר הנזכר בפסוקים הוא השני (צמח דוד ח"ב).
יאשיהו בן אמון מלך יהודה מלך בן ח', ל"א שנים, מן ג' אלפים רפ"ה (עד ג' אלפים שט"ז, סדר עולם זוטא). והמיתו פרעה נכה. וח' למלכותו הוא ג' אלפים רצ"ג החל לדרוש לאלהים (דברי הימים ב' ל"ד), ובשנת י"ב היא ג' אלפים רצ"ז החל לטהר יהודה וירושלים (צמח דוד). חלקיה כהן גדול, צפניה ירמיה (ברוך, שלשלת הקבלה י"ט ב') חולדה נביאים. והמלך בעצת ירמיה גנז ארון דמשה והלוחות וצנצנת המן והמטה והרבה תכשיטי קדושה במערה שתחת המקדש (שלשלת הקבלה
ג' אלפים רצ"ח: 3288
ירמיה התנבא שנת ג' אלפים רצ"ח, י"ג למלך יאשיהו, ארבעים שנה קודם החורבן והם צ"ב שנה, ובית דינו היה צפניה ואוריה הנביאים וחלקיהו כהן גדול ואחריו עזריה, והם קבלו מיואל ובית דינו, קבלה י"א לנביאים וכ"ה מסיני (אברבנאל).
כתב שלשלת הקבלה צ"ט, אומרים אחרי שבני ישראל שנשארו מן גלות נבוכדנצר בירושלים הביאוהו למצרים נגד רצונו והיה מוכיחם במצרים קמו עליו בני ישראל ויסקלוהו ונקבר במצרים, ולהיות בני מצרים היו מוכים מארבה בבית ובשדה חלו פני ירמיה שיתפלל לה' וכן עשה וילך הארבה לכן אחר מיתתו קראוהו אלוה ויזבחו לו (ע"ל ג' אלפים שי"ט):
ג' אלפים ש': 3300
אפלטון הפילוסוף היה בזמן ירמיה סביב לשנת ג' אלפים ש' (צמח דוד ח"ב). וכ"כ שלשלת הקבלה דף ק"א א' כי ראה בפירוש הכוזרי שחבר ר' נתנאל אבן כספי שאמר אפלטון אני הייתי עם ירמיה במצרים, ובתחלה הייתי לועג על דבריו ולבסוף ראיתי כי דבריו דברי אלהים חיים ושהוא חכם ונביא. וכ"כ תורת העולה חלק א' פי"א. והיה שמו אריסטוקלו, ורבותינו שינו שמו וקראוהו פלטוני והיה תלמיד פיטגורה והיה יפה תואר ויפה מראה משכמו ומעלה גבוה מכל העם והיה מזרע מלוכה מצד האב ומזרע פילון הפילוסוף מצד אם. ובהיותו קטן מוטל בעריסה הלכה דבורה עם חבורה גדולה על פיו ולא הזיקו לו ויתנחשו שיהיה חכם גדול.
ג' אלפים ש"ג: 3303
י"ח ליאשיהו, היא שנת ג' אלפים ש"ג, חזק בית ה' (מלכים ב' כ"ב ודברי הימים ב' ל"ד), רי"ח שנים משבדקו יהואש, ואז התנבאה חולדה. ירמיה התנבא בשוקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל נשים (רד"ק ריש צפניה בשם רז"ל) (צמח דוד). ואמרו חז"ל (מגילה י"ד) במקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה חולדה, ותירצו קרובת ירמיה היתה ולא קפיד עליה. ויאשיה איך שבק לירמיה ומשדר לגבה, מפני שנשים רחמניות, ור' יוחנן אמר שהלך ירמיה להחזיר עשרת השבטים, אמר רב נחמן חולדה מזרע יהושע מבנותיו (שלשלת הקבלה). ושנה זו התחלת יובל האחרון ובו מצא חלקיהו הכהן הספר בבית ה' בעזרה תחת האולם (עיין רד"ק ריש יחזקאל):
כתובים
משלי פרק יז
(א) טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ טוב לאכול סעודה של פת יבישה ובמרגוע מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב מלאכול בבית מלא בשר שחוט ויש שם מריבות: (ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ האדון כשיש לו עבד חכם ימשילהו על בנו המביש וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה וגם יתן לו חלק בירושה בין האחים: (ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב כמו שיש לכסף ולזהב כלי שבודק אותם האם הם טהורים וּבֹחֵן לִבּוֹת ה' כך ה' בודק לבבות האנשים: (ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן איש רע המריע לאנשים יקשיב לדברי און (שקר) שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת איש שקר מאזין ללשון המדבר איך לשבור אחרים: (ה) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ הלועג לעני מבזה ה' שעשאו שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה השמח לשבר אחרים לא ינקה מהענש: (ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים הזקן כשנכדו הולך בדרך ה' זה כתר בשבילו וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם בן מתפאר באביו החכם: (ז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר לא יפה לאדם בזוי ריבוי דברים אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר ודאי שלאדם מכובד (יותר גרוע) דיבור שקר: (ח) אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו כאבן יקרה כך השחד בעיני מקבלו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל להיכן שיפנה יצליח להצדיק את נותן השוחד: (ט) מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה המבקש אהבת חבירו יכסה על פשע שעשה לו וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף אך אם עושה פעם שניה הפשע יגרום שאפילו אדם חשוב שדרכו לסלוח הוא יפרד ממנו: (י) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין גערה שוברת לב המבין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה יותר מלהכות כסיל מאה הכאות: (יא) אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע האיש הרע רוצה רק להמרות את פי ה' וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ סופו שישולח בו מלאך רע לענשו: (יב) פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ עדיף לפגוש בדב שכול שסכנתו קרובה וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ מאשר לפגוש באויל כשעושה או מדבר אולת אולי ילמד ממנו ויאבד נפשו: (יג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָההמחזיר רעה למי שגמלו טובה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ ענשו שלא תסור רעה מביתו: (יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן תחילת מריבה זה כמו הפותח פתח בסכר של המים בתחילה יזרום מעט מים אך בהמשך המים יפרצו את הפתח וישטפו בכח ובתחילה אפשר לסתום הפתח אך בהמשך אי אפשר כך בתחילת ריב אפשר להפסיקו ובהמשך מאד קשה וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁולפני שמתגלה הריב לכולם עזבהו (כי אח"כ מאד קשה): (טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק המצדיק רשע במעשיו או המרשיע צדיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם השם מתעב את שני האנשים האלו:
משנת ההלכה
מלאכת הזורע
א. המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע[28] וחייב בכל שהוא[29], ואפי' אין כוונתו לכך, כגון השופך מים ע"ג זרעים וכוונתו רק ליטול ידיו, כיון דהוא פסיק רישיה ובודאי יצמיח, ולכן אם הוא בגינה שלו או בגינת אוהבו שנוח לו שע"י השקייה זו יוסיף בצמיחת הצמחים, חייב משם זורע[30]. ובגינה של חברו, אע"ג שלא איכפת לו, עכ"פ אסור[31]. ולכן יש להחמיר שלא לאכול בגינתו[32] בשבת אם משתמש שם במשקין, כיון שבקושי יש ליזהר בזה. (רמב"ם פ"ח שם ושו"ע שלו סעי' ג):
ב. גם עציץ שאינו נקוב אסור להשקותו מדרבנן בשבת (פמ"ג שלו א"א ס"ק ט קצות השולחן סי' קמב סוסעי' ב)
ג. מותר להשתין[33] ע"ג זרעים, וי"א שאף יין מותר[34], דכל זה שורף הזרעים ואינו מצמיח[35] וכל משקה שאינו מצמיח אין בו משום זורע (רמ"א שם וחיי אדם שם) אבל מי דבש ושכר יש בהן מים ובודאי מצמיחין (מ"ב שם ס"ק כט בשם הפמ"ג) וי"א שיש ליזהר שלא לרוק על הצמחים (שביתת השבת זורע סעי' ב)
[1] ת"י
[2] רשב"ם
[3] רשב"ם
[4] ת"א ת"י
[5] רמב"ן
[6] ת"א רשב"ם
[7] דעת זקנים מבעלי התוספות
[8] רמב"ן
[9] ת"י
[10] חזקוני
[11] ת"א ת"י
[12] רמב"ן
[13] ספורנו
[14] רמב"ן
[15] מלבי"ם
[16] חזקוני
[17] רמב"ן
[18] ת"י אבע"ז
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רבינו בחיי פי' ר' יוסף בכור שור
[23] חתם סופר
[24] ספורנו
[25] העמק דבר
[26] רשב"ם וברבינו בחיי כתב על כן קרא שמו הקב"ה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו ועיי"ש עוד
[27] פי' הטור
[28] וחייב גם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח: (מ"ב שלו ס"ק כו והוא מחלוקת רבה ורב יוסף מו"ק ב ע"ב) ועיין בשער הציון שם ס"ק יח שהביא מאור זרוע שדעתו כהרמב"ם דאינו חייב רק משום זורע וכתב שם וז"ל "דלפ"ז בקרקע שאינה זרועה אף שעומדת לחרישה מותר להטיל בה מים אכן דעת הסמ"ג והגה"מ כמסקנת אביי וכן משמע ג"כ דעת הרוקח שהעתיק לדין זה במלאכת חורש ובמלאכת זורע וכן משמע ג"כ דעת הגר"א בביאורו ולפ"ז יש ליזהר גם בקרקע שאינה זרועה אם רק עומדת לחרישה"
[29] ולפי המבואר בב"ב כז ע"ב תוד"ה חטה ששיעור יניקה הוא עד ט"ז או כ"ה אמה לכאורה יש בהשקיה משום זורע עד כ"ה אמה אך מכיון שאין רגילים להשקות מרחוק אפשר שאפילו במתכוין ליכא איסור תורה (שמירת שבת כהלכתה פכ"ו הערה יד בשם הגרשז"א זצ"ל)
[30] אמנם עיין בחת"ס בהגהותיו של שו"ע או"ח (סימן רנב, מג"א ס"ק כ) שאין בזה איסור מן התורה, שמן התורה אינו חייב אלא דוקא במשקה ממש לזרעים וכלשון רש"י מו"ק דף ב ע"ב: שזרק מים בעיקרי הזרעים, אבל למלאות נגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע, ועיין בדעת תורה סי' שלו סעי' ג שדעתו שאפילו תוך ג' טפחים לזרעים אין בו זריעה דאורייתא אם אינו כנגדם ממש ויעוין בספר אגלי טל מלאכת טוחן אות ה ובאבני נזר סימן קטז ועיין בשו"ת הר צבי רו"ח סי' קלג שהביא שבספר אבני נזר סימן קטז הקשה על דין משקה לזרעים דחייב משום זורע הרי מוכח דהגדלת כח הצמיחה חייב משום זורע אעפ"י שגדל בלאו הכי. והורדת עציץ נקוב מיתידות לקרקע בשבת פא ע"ב דעת רש"י ותוס' שם שאינו נוטע מדאורייתא ותירץ דשאני משקה לזרעים דבאמת הי' במשכן אלא דלא חשיבי ויש להם דין מלאכה. משא"כ הורדת עציץ נקוב מגבוה לארץ דלא הי' במשכן, הוספת יניקה לא משויא ליה מלאכה.
[31] ודעת הערוך שמותר דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר אמנם רוב הפוסקים פליגי על הערוך (מ"ב שם ס"ק כז)
[32] אבל בגינת חבירו משמע ממ"ב ס"ק ל שאין לאסור וטעמא כיון שהוי פס"ק דלא ניחא ליה א"כ אף פעם לא יבוא לאיסור תורה
[33] ודע דבספר תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש: (בה"ל שם ד"ה או שאר ועיין באגלי טל זורע סעי' ה שמחמיר כדעת התפא"י וכן בערוה"ש שם סעי' כב מחמיר בזה ועיין בשביתת השבת בבאר רחובות זורע ס"ק א שהאריך בזה והביא שיש אחרונים שאסרו משום שעושה גומא ע"י הטלת מ"ר וכתב שאעפ"כ יש מתירים כיון שאינו מתכוין ואינו פס"ר שיעשה גומא במקום שודאי יעשה תיקון בקרקע)
[34] ועיין בבה"ל שם ד"ה או שאר שהקשה לפי מה שכתב הסמ"ג שהמשקה מים חייב משום חורש ג"כ אמאי מותר ביין וה"ה בשאר משקים שאינם מצמיחין הרי עכ"פ מרפה הקרקע ע"י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ותירץ שמא י"ל דלא אמרו בזה משום חורש רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג"כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה הקרקע ג"כ וכעין זה מצאתי ג"כ במאמ"ר אבל הוא דוחק וצ"ע
[35] כתב המג"א דלכתחלה ראוי ליזהר אף במשקים ועיין בא"ר שכתב דביין שהוא חזק אין ליזהר כלל וכנ"ל: (מ"ב שם ס"ק כט)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה