פרשת חיי שרה יום ד'

מקרא

בראשית פרק כד

(לה) וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים ואין ספק כי רבים בארצנו היו חפצים להשיא את בתם לבנו[1]:

(לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ ושוב לא יהיה לו בן ממנה[2] וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ ואין יורשים אחרים חוץ ממנו[3]:

(לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ ובהיות שאדוני מאס באנשי ארצו ובחר בכם באתי אליכם לא להעדר נשים בארצנו[4]:

(לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:

(לט) וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:

(מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי יְקֹוָק אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:

(מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי וא"כ אני מלאתי את חלקי בשבועה ואם תרצו תתנו ואם לאו לא תתנו[5]:

(מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן כל אריכות דברים להודיעם שמאת הקב"ה יצא הדבר[6] וגם להודיעך כי הוא ספר להם איך השביעו אברהם ואיך אירעה לו רבקה בתפלתו שאם לא כן תתמה היאך הסכימו לו מיד קרובי רבקה הוא שנאמר ויאמרו מה' יצא הדבר[7] וָאֹמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:

(מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה לעיל קרי לה נערה וכאן עלמה, אלא כסבור היה אליעזר שלא היו מספרים אלא לשון ארמי לפי שהוא מארם והם היו יודעים אף עברי כדכתיב לקמן תשב הנערה[8]הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ:

(מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְקֹוָק לְבֶן אֲדֹנִי:

(מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה ידע את שמה כי בהיותו בביתה שמע את שמה, או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר[9] יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:

(מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:

(מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ:

(מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיקֹוָק וָאֲבָרֵךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת שנאמנו דברי הקב"ה לעשות חסד לאברהם[10] לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:

(מט) וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד ותסכימו לשלוח את בתכם בארץ מרחק ולא תחושו לקנות בה קרובים בארצכם[11] וֶאֱמֶת שתרצו תועלת וכבוד בתכם כראוי לכם וזה בהכניס אותה בבית אברהם אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל דרומה או צפונה לחפש קרובים אחרים כגון בנות ישמעאל או בנות לוט[12]:

(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְקֹוָק יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע לבטל גזירת ה' אוֹ טוֹב לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו הרי אין הדבר תלוי בדעתינו שכבר הקב"ה נתנה לך[13]:

(נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:

(נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיקֹוָק מרוב שמחה והודיה[14]:

נביא

מלכים ב פרק כה

 (יא) וְאֵת יֶתֶר הַעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל שיצאו אליו קודם כבוש העיר ומסרו עצמם אליו וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים:

(יב) וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים עובדי השדות:

(יג) וְאֵת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר ב - בֵּית יְקֹוָק וְאֶת הַמְּכֹנוֹת הם כני ובסיסי הכיורות וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְּׁתָּם בָּבֶלָה:

(יד) וְאֶת הַסִּירֹת הקדרות וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמְזַמְּרוֹת כלי זמר וְאֶת הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם לָקָחוּ:

(טו) וְאֶת הַמַּחְתּוֹת וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת הספלים אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים:

(טז) הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְקֹוָק לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:

(יז) שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אמה אַמּוֹת וּשְׂבָכָה עשוי כמעשה רשת וְרִמֹּנִים מנחושת עַל הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל הַשְּׂבָכָה: (יח) וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ כלומר הכהן הגדול וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף כלומר שומרי השערים:

(יט) וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הוּא פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ היושבים תמיד עם המלך, ובירמיהו נאמר שבעה אנשים, וזהו לפי ששנים מהם לא היו חשובים כמו החמשה, ולא כללם כאן עמהם אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר ולא ברחו ממנה כיתר השרים וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא שהיה יודע מנין כל עיר ועיר, כמה אנשים מוציאה לצבא הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ על פיו מוציאה כל עיר אנשיה לצאת במלחמה וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר:

(כ) וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה:

(כא) וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ:

(כב) וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: פ

(כג) וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם:

(כד) וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים היינו העמים שסביב ירושלים שהם עבדי הכשדים, כי אם יעבדו מלך בבל לא יגורו מפניהם שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם: ס

כתובים

משלי פרק יב

(ה) מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט הצדיק אף תחילת מחשבותיו הם רק לעשות כמשפט וכיושר תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה הרשע אף מסקנת מחשבותיו הם תחבולות לרמות בני אדם: (ו) דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב דָּם לארוב ולהרוג וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם שפיהם מדבר יושר על ידי זה ובזכות זה ינצלו מהם: (ז) הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם ה' הופך הרשעים ממצבם הטוב לרעה ולא ימצאו יותר.(הפוך, בבת אחת, כגון סדום) וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד יתקיים לעולם (בית צדיקים= הוא וזרעו) (פסוקים ה'ו'ז' אפשר לפרש שהם רצף אחד): (ח) לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ כמדת חכמתו של האדם משבחים אותו (לרב מרבים ולמעט ממעיטים) וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז שלבו עקום מהיושר והאמת יבזו אותו. (ויש לפרשו , הלומד לשמה כפי חכמתו יהללוהו. אך הלומד לקנטר ואינו חפץ לדעת האמת סופו יהיה לבוז.): (ט) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ טוב המתבזה בעבודתו ועובד לעצמו ומרויח (ולא חס על כבודו) מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם מהמכבד עצמו שלא לעבוד בעבודות בזויות ובגלל כן אין לו מה לאכול. (וכן בתורה, שאינו בוש לשאול, והמתביש לא יידע): (י) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ מכיר ודואג אפילו לצרכי בהמתו וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי אף שנראה שמרחם אינו כן אלא אכזריות. (ויש לפרש = הצדיק דואג לצרכי גופו לתת לגוף המוכרח לו, הרשעים המרחמים על גופם ונותנים לו כל תאותיו אינו אלא אכזריות): (יא) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶםהמתיגע לעבוד באדמתו ישבע תבואתה וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב הרודף להרויח מדברים ריקניים (משחק בקוביא וכו') לבו חסר מחכמה: (יב) חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים הרשע מתאוה לצייד של הרעים שהוא גזל וחמס. רשע הוא פחות גרוע מרַע (ואומר שאף הרשע שדרכו בחטאים שבין אדם למקום , מתאוה אף הוא להנות מגזל וחמס שהוא דרכם של הרעים) וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּןבזכות מעשיהם הטובים (שהם שורשם) יקבלו צרכיהם. (הרשע מתאוה להשיג צרכיו ע"י רע , הצדיקים ע"י מעשיהם הטובים יגיעו צרכיהם): (יג) בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע האיש הרע (ה' מסבב ש-) מגלה בשפתיו את הפשע שמתכנן לעשות ובזה שם מוקש לעצמו שנתפס כשמגלה תוכניתו. (מוקש רע = נוקש האיש הרע) וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק הצדיק ניצול מהרעה שתכנן עליו הרע הנ"ל: (יד) מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב משכר תורתו ישבע טוב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִׁיב לוֹ גמול מעשי האדם ישיב לו ה' , אם טוב טוב ,ואם רע רע: (טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו חושב עצמו לחכם ודרכו ישרה בעיניו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם החכם מתיעץ האיך לעשות:

משנת ההלכה

בראשית פ' כ"ג פס' א'

"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"

מצות הספד ובכיה על הנפטר

       א.       מצוה גדולה לבכות[15] על המת כראוי (שאילתות שאילתא י"ד) וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (ש"ך יו"ד שד"מ ס"ק א' מגמ' שבת קה א')

        ב.        מצוה גדולה להספיד[16] על המת כראוי[17]. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו[18]. (יו"ד שד"מ סעי' א')

         ג.         עיקר הספד לומר דברים המעוררים תשובה ויראת ה' וכבר צווחו קדמאי על המספידים ודורשים דרשות בפלפול תורה ודברים שאינם בגדר הספד[19] (יערות דבש ח"א ריש דרוש י"ב)

        ד.        כל שאומרים בפני המת[20] יודע עד שיסתם הגולל והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום

       ה.       אסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין[21] בהם קצת, רק שלא יפליג[22]. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם[23] וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת[24]. (שם)

 

---

[1] ספורנו

[2] חזקוני

[3] רשב"ם

[4] ספורנו

[5] פי' ר' יוסף בכור שור

[6] רשב"ם

[7] חזקוני

[8] חזקוני

[9] רמב"ן

[10] רשב"ם

[11] ספורנו

[12] ת"י רש"י

[13] ספורנו

[14] העמק דבר

[15] וז"ל שם "דאילו מאן דשכיב ליה שכביה מיחייב למבכייה ולמיספדיה ולמיקריה דהכי אשכחן באברהם אבונא בעידן דשכיבא שרה בכיה וספדא וקברה דכתיב ותמת שרה" וכו' ועיין בהעמק שאלה שם דבכי הוא קודם להספד  דבכי הוא התעוררות בפ"ע והספד בפני רבים להגיד שבח המת בפניהם וכו' ואע"ג שבאברהם כתוב להיפך שאני שרה דרב גוברה והיו ממתינין רבים על הספדה ולהשתתף בצערו של אברהם עד שלא בכה אברהם בפ"ע כפי הצורך ומל' השאילתות "מאן דשכיב ליה שכביה" משמע דחיוב הבכי וההספד הוא לקרובי הנפטר וכ"כ בערוה"ש שד"מ סעי' ג' ובחרדים פ"י אות ג' משמע דהוא מצוה דאו' ועיי"ל הע' ג'

[16] וההספד מציל הנספד מגיהנם (גליון מהרש"א שם סעי' א') ועיין חרדים פי"ב אות מ"ט ומשמע דהוא חיוב דאו' מדין גמ"ח וכ"מ באהבת חסד פ"ה ומשמע התם דעיקר הספד הוא כדי לעורר בכיה על המת כדי לקיים את המצוה לבכות על אדם כשר וצל"ב

[17] וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו (כן הוא הגירסא בגמרא והש"ך שם העתיק בהספדו של אדם כשר) (חכמת אדם - כלל קנה סעי' ה') ומשמע מל' זה דהכל חייבים בהספדו של חכם וכ"כ בערוה"ש שם דהחיוב על בני העיר ועיי"ש דבב"י משמע דמצות הרמת קול הוא על כל אדם אבל ברמב"ן וטור משמע דהרמת קול הוא רק על אדם כשר וחכם וצ"ע

[18] ועיין בדרישה שם ס"ק ג' שכל אחד יש לו קילוס בפני עצמו זה במעלתו וזאת ביפיה וחכמתה

[19] וז"ל היע"ד "ענין ההספד הוא חזרה בתשובה, כי צער הצדיקים במיתתם הוא כאב הנפרד מבן, שאף שהולך למדינה טובה ושמינה, מ"מ יש לו צער היותו מניח לבן לבדו, וכו' ובשמעו כי הבן מתנהג בדרך טובה, ישמח לו וישכח עצבו על אשר הרחיק ממנו נדוד, וכן הוא במיתת צדיקים, כי במותם אין להם עצבות כלל, היותם מגיעים לעולם שכולו בהיר בשחקים, ותענוג אמיתי עדן המופלג עין לא ראתה. רק צערם לרוב געגועם על הדור, מי יגן בעדם לקום בפרץ, ומי ינהלם. וכו' לכך כשאנו מספידים עליו, וחוזרים בתשובה להנחם מהרעה, ולקבל על עצמנו לעשות טוב ולרדוף אחר מעשים טובים ומצות, אזי ינוח לו להצדיק ויתעדן במנוחתו השקט, וזהו הענין, ולכך חובה עלינו להתעורר בתשובה", (שם)

[20] (בגמ' שבת דף קנ"ב ב' אמר רבי אבהו וכו' ובירושלמי ט"ז ס"ק א') וכבר אמרו חז"ל (ברכות ג.) אין אומרים בפני מת אלא דברים של הספד, והספד הוא כאומר לפני המת, דהמת תמן קאי (שם)

[21] ומה שמותר להוסיף קצת בהספד אע"ג דמה לי שקר מועט מה לי שקר מרובה עכ"פ כיון דבודאי מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו שיעור וע"כ נחשב כאי' עשאו (ט"ז שם ס"ק א')

[22] בברכות ס"ב א' "ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה אמר ליה רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה משום דתניא כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן"

[23] והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"ק א')

[24] כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבאו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (חכמ"א שם)