מקרא
בראשית פרק לב
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק מלשון אבק שעלה אבק מביניהם[1] או מלשון חיבור שהמתאבק מחבק חבירו להפילו[2] אִישׁ מלאך[3] עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(כו) וַיַּרְא המלאך[4] כִּי לֹא יָכֹל לוֹ יכול היה, אלא שלא הורשה על יותר אלא להקע כף ירכו[5] וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ כדי להפילו כדרך שנים שמאבקין יחד[6] וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
(כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי שתשלחני מאתך בשלום שלא אהיה נזוק כמה שנתאבקתי עמך כִּי עָלָה הַשָּׁחַר אז ידע יעקב שהוא מלאך[7] וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים נעשית שווה למלאכים בשררה וממשלה אבל לא עליהם[8] וְעִם אֲנָשִׁים לבן ועשו[9] וַתּוּכָל:
(ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי[10] וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו[11]:
(לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים נלחמתי עם מלאך, כי על הראייה לא היה תוהה, כי דרכו של יעקב לראות מלאכים תדיר, אבל להלחם לא נמצא רק בו[12] וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
(לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ שזרחה השמש קודם שעבר את פניאל, ולמה איחר כל כך, בשביל שהוא צולע על ירכו[13]. ויש מפרשיםויזרח לו השמש [וגו'] והוא צולע, שאין אדם יכול להכיר בו שהוא צולע, כי היה כל כך מעט עד שזרח השמש וניכר באור זריחת השמש[14]:
(לג) עַל כֵּן לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת[15] לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ של בהמות וחיות שלהם צורת הירך היא כף אבל לא בעופות כיון שאינו עגול ככף[16] עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
בראשית פרק לג
(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ שרי חילות[17] וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת לכל אחת אמר קח את ילדיך, ואם תצטרך תנוסו עם הילדים[18]:
(ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:
(ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו:
(ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:
(ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה הילדים האלה בניך הם או בני ביתך הם או עבדיך הם[19] לָּךְ עמך[20] וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:
(ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ השפחות אבל ילדיהם לא השתחוו אמרו דין אמותינו להשתחוות יען כי הם שפחות ואנחנו בני יעקב[21]:
(ז) וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כשראו אמותם הגבירות משתחוות השתחוו גם הם עמהם[22] וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ הוא זה האדם הגדול ששיגרת לו כל המנחה הזאת[23] כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם ולא רצה לקבל מהם או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כלומר אתה הוא הגדול בעיני[24]:
(ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב דיבר בגאוה ובגודל לבב. ואם תסתכל בכתובים תמצא כי יעקב מאריך בדבריו עמו והוא מקצר בהם, והנה זה יורה על גאותו וגאונו. מלבד שתמצא ביעקב שהזכיר ה' יתברך בכל דבריו, ולא תמצא בעשו שיזכיר את ה' יתברך כלל[25] אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ:
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא יאמר אדוני כן[26] אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ שהרי בשביל כן שתקבל את מנחתי אימצתי את עצמי לראות פניך[27] כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי בקבלת המנחה, כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם[28]:
(יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי המנחה שהבאתי שיש בה ברכה כיון שיכולה להתרבות ולגדול שלכן שלח זכרים ונקיבות[29] אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ שמוליכי המתנה נצטוו להוליך לשדה אדום אפי' לא יקבלום בדרך. ועשו כן וכבר הובאת לשם[30] כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל ואיני חסר בכך כלום[31] וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח נתרצה לקבלם ולא ישיב בחזרה[32]:
(יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה לשעיר כמו שהורו נושאי המנחה באמרם גם הנה עבדך יעקב אחרינו[33] וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ למולך ובשוה לך[34] שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו[35]:
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים צעירים שהגדול רק בן שתים עשרה[36] וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת מעוברות ומניקות ו- עָלָי לטפל בהם[37] וּדְפָקוּם ואם ידחקום למהר יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן אבל הבקר והילדים לא ימותו אבל יזיק להם הדרך[38]:
(יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ ואל תאריך ימי הליכתך וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה לפי הליכת רגלי המלאכה כלומר הצאן שעלי להוליך אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים ולפי רגליהם של הילדים[39] ואדני ישוב אל עיר ממשלתו עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה אם אשוב דרך עירו של עשו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ לכבד את אבינו ולא היה זה נדר שיבא אליו[40]:
(טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תציג עמי אנשים די לי ש -[41] אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת אפשר שלא היה שם עיר והוצרך לבנות לו בית. אי נמי שבנה לו בית חזק ומגדל עז מפני עשו אחיו[43] וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: ס
נביא
ירמיה פרק א
טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם אביא עליהם, את הדין הראוי להם, עַל כָּל רָעָתָם על כל הרעה שעשו, אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
יז וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ שים "אֵזוֹר" חגורה במתניךָ. (ענין זריזות לתפקיד). וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ, אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם אל תפחד מהם ואל תתחנף להם. פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם שאם תפחד, אשבור אותך לפניהם.
יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר אחזק אותך לפניהם, כְּעיר בצורה השמורה בפני אויבים, וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וכְּעמוד ברזל, וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת וכְּחוֹמַת עיר העשויה מנחושת, עַל כָּל הָאָרֶץ, לְמַלְכֵי יְהוּדָה ולא לבד כנגד מלכיהם שמגאותם שונאים מוסר עפ"י הרוב אלא גם לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ שמוטל עליהם להורות דעה את העם וּלְעַם הָאָרֶץ:
יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ עמך וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ לא יצליחו נגדך, כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְקֹוָק ,לְהַצִּילֶךָ:
ירמיה פרק ב
א וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק אם הייתם שבים אלי תאוותי לרחם עליכם כי זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אני זוכר את החסד שעשו ישראל, כשהיו כְּ "נערה", בתחילת היותם לעם כשיצאו ממצרים. אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ זכרתי את אהבתי לישראל,כשהיו כְּכַלָה בזמן מתן תורה, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה במדבר מקום שממה, שלא זורעים בו:
ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְקֹוָק ישראל מובדלים משאר האומות, כעם יְקֹוָק וכתרומה שאינה נאכלת לזר. רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כראשית התבואה (תרומה גדולה), המופרשת משאר התבואה, וניתנת לכהן כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק הגויים האוכלים ומציקים לישראל, יענשו על אשמתם זו, ותבוא עליהם רעה.
ד שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל:
ה כֹּה אָמַר יְקֹוָק מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל איזה עָוֶל מצאו אבותיכם בי (ביְקֹוָק ) כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי שבגללו, התרחקו ממני. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל הלכו אחר הע"ז, שהיא הבל, וַיֶּהְבָּלוּ עד שהם עצמם חשובים כהבל.
ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְקֹוָק בזמן שבאו הצרות, לא בקשו את יְקֹוָק שתמיד הטיב להם הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה מישור, וְשׁוּחָה ארץ מלאה בורות. (משל לצרות ומכשולים) בְּאֶרֶץ צִיָּה שממה. וְצַלְמָוֶת צל מָוֶת. בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:
ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל ארץ שדות וכרמים לארץ ישראל. לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי ארץ ישראל שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה בע"ז שעבדו ישראל.
ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְקֹוָק לא בקשו את יְקֹוָק וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, לֹא יְדָעוּנִי הסנהדרין ולומדי תורה לא בקשו לדעת את יְקֹוָק , וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי המלכים מרדו ביְקֹוָק , וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל נביאי שקר, נִבְּאו בשם הבעל, וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ הלכו אחר ע"ז שלא מועילה.
ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְקֹוָק , אדבר אתכם עוד דברי ריב ותוכחה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב אשלח את נביאַי, להתווכח אתכם ועם בניכם, על מעשיכם הרעים.
י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ לכו עד אִיֵי כִּתִּיִים, וראו, וְקֵדָר, שִׁלְחוּ ולקֵדָר שִילְחוּ שליחים, וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, והתבוננו היטב, וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת האם היה כדבר הזה ?! כי הנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ"כ לא ימירו אליליהם
יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים האם החליף עַם את הע"ז שלו בע"ז אחרת ?! וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים ואף שהע"ז, אינה אלוקים חיים, בכל זאת לא החליפו אותה! וְעַמִּי, הֵמִיר כְּבוֹדוֹ החליף את יְקֹוָק ית', שהוא אלוקים חיים, בְּלוֹא יוֹעִיל בע"ז, שלא מועילה לכלום!
כתובים
משלי פרק כ
(יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ראית האדם ושמיעת האדם (וכן ראית ושמיעת ה') ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם השם ברא את שניהם שישתמשו בהם לעבודתו: (יג) אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ אל תאהב לישון אולי תהיה עני פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם רק תפתח עיניך ותשבע לחם (שתעבוד יהיה לך הרבה אוכל): (יד) רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה כשאדם קונה חפץ אומר למוכר שזה רע כדי שיוריד במחיר וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל וכשהולך מהמוכר הוא משבח את החפץ שקנה: (טו) יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים (בשפתי דעת) יש זהב ופנינים יקרים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת וכלים יקרים, כך שווים שפתי דעת: (טז) לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר יקחו את בגדו מי שנהיה ערב לאדם זר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ ומי שנהיה ערב לנכרי יקחו ממנו משכון (מֶהַלֹוֵה אסור להכנס לביתו לקחת אבל מהערב מותר): (יז) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר ערב ומתוק לאיש, הלחם שגזל וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ ובסוף (ענשו) שימלאו את פיו באבנים קטנות: (יח) מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן אם אדם מתיעץ מחשבתו תקום ויצליח לעשות מה שרצה וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה ובחכמה עמוקה יצליח במלחמה: (יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל עם אדם שמגלה סוד ומעביר דברים מאחד לשני וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב ועם אדם שמפתה בשפתיו אל תתחבר (כשיגלו סודך ויעבירו דבריך ויפתוך): (כ) מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ אדם שמקלל אביו ואמו יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ יכבה נרו בשחרות החושך (שיהיה לו הרבה צרות): (כא) נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה שדה שממהר לעבוד אותה כדי לגמור וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ ובסוף השדה לא תתברך (בגלל שמהר לא עשה טוב את העבודה) וכן בתורה: (כב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע אל תגיד אני אשלם רע למי שעשה לי רע (אלא) קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ אלא תקוה ותבטח בה' והשם יושיע אותך ממנו: (כג) תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן השם מתעב ומתרחק מאדם שמרמה במשקל גדול וקטן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב ומי שמרמה לא טוב לו בעולם הזה (שיפסיד): (כד) מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר השם גורם לאדם לאיזה מקום ילך וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹואדם לא יודע להיכן הולך (אלא ה' מוליכו): (כה) מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ כשאדם נכשל בעבירה משחית את קדושתו וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר וכן יבדוק אם עשה נדר ולא שילם שזה גרם לו מוקש שיכשל: (כו) מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם מלך חכם בהתחלה מפזר את הרשעים שלא יתחברו לעשות לו רע וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן ואח"כ משיב להם כגמולם אופן = גלגל, כמו גלגל שחוזר למקומו כך חוזר הרע לעושהו: (כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם נשמת אדם היא הנר של השם (שאיתו) חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן בודק מחשבות האדם (עם הנשמה, שהיא מעידה על האדם):
משנת ההלכה
א. המזבל שדהו[44], הרי הוא תולדת חורש, וחייב. (חיי אדם שם סעי' ג). וכן המסקל אבנים משדהו[45] והמפרר גושיה או הרועה צאנו בשדהו כדי שיזבלו אותה וכוונתו גם כדי ליפות הקרקע[46], חייב. (שם ובכלכלת שבת שם)
ב. עשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלושה[47] כגון בעפר שכבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר המונח בכלים[48] ולפ"ז אין לתחוב חפץ בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו ואם העפר תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא ולהוציא החפץ מעפר זו אע"פ שנעשה גומא ממילא מותר: (מ"ב תצח ס"ק צא)
ג. עפר שהוא צבור כעין הר קטן ואין בו משום מוקצה כגון שהכינו לתשמיש מבעו"י מותר ליטל מן ראש השיפוע, כיון שאינו עושה גומא בעפר (שו"ע הרב סי' תצח סעי' כט)
ד. העושה גומא בעפר תיחוח מאד שדופני הגומא נופלים לתוכה אין זה גומא אבל אם היה סביבות הגומא קרקע קשה שדופני הגומא יכולים להתקיים אע"ג שהעפר שבו הוא חופר תיחוח הוא חייב (מ"ב סי' תצח ס"ק פט צא שביתת השבת חורש סעי' ח)
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] אבע"ז
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רשב"ם
[8] חזקוני
[9] רש"י
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] ת"י
[17] ת"י
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] חזקוני
[20] אבע"ז
[21] חזקוני
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] רמב"ן
[25] רבינו בחיי
[26] אבע"ז
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] הכתב והקבלה
[30] העמק דבר
[31] פי' ר' יוסף בכור שור
[32] העמק דבר
[33] ספורנו
[34] ת"א ת"י
[35] רמב"ן
[36] אבע"ז
[37] פי' ר' יוסף בכור שור
[38] רמב"ן
[39] רש"י
[40] רמב"ן
[41] רבינו בחיי
[42] ת"י
[43] רמב"ן
[44] ודוקא אם מכוין לתיקון הקרקע אבל השופך זבל במקום אחד בלא כונה לתקן אין בו משום חורש שאין בזה תיקון כיון שאינו מפזרם (שביתת השבת חורש סעי' ג ועיי"ש בס"ק ז שמקורו מהא שאין איסור לפנות בשדה ניר אלא משום שמא ישוה אבל עצם מה שעי"כ מזבל אין בו משום חורש אמנם צע"ק שהרי צואת אדם אינו טוב לקרקע ואין בו משום מזבל ועיין בה"ל סי' שלו סעי' ג ד"ה או שאר וז"ל "ודע דבספר תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש ועיין בשביתת השבת בבאר רחובות זורע ס"ק א שהקשה בעצמו על המ"ב אמאי מותר לפנות בשדה ניר לולי החשש של אשוויי גומות הא המזבל בכלל חורש הוא ומזה גופא הוכיח את דינו הנ"ל והמ"ב ע"כ ס"ל שצואת אדם אינו מועיל לקרקע וצ"ע)
[45] ודוקא אם מפנה אותם לגמרי אבל אם נוטל אבן ממקום זה ומניחו במקום אחר בשדהו הדומה לו בגובה או בעומק דאין בזה שום תיקון להשדה, הוי כמו שהניחו במקומו ממש ואין בו משום סרך מלאכה כלל ומותר ואפילו בנוטל גבשושית עפר ומניח באותו שדה במקום הדומה לו מותר (שו"ת הר צבי ט"ל הרים - חורש סימן ב)
[46] אבל אם אין כוונתו לכך אין איסורו אלא מדרבנן (שביתת השבת שם סעי' ד)
[47] ועיין בשו"ת הר צבי ט"ל הרים - חורש סימן א גבי נטילת גבשושית שחייב בשדה משום חורש ובבית משום בונה אם זה דוקא במחובר. מנשמת אדם כלל מ' שנקט בפשיטות שחייב דוקא בגבשושית שהיא מחוברת לקרקע ותמה שם על המג"א בסי' רמד ס"ק ח' שכתב דפנוי זבל שברחוב הוי מלאכה דאורייתא ויעו"ש שכתב דס"ל להמג"א דכיון שזרקו ברחוב בטל בקרקע עולם וכו' ואח"כ כתב: ואמנם נ"ל דדוקא בסתם עפר י"ל דבטל לרחוב אבל זבל שברחוב במקום שדרך לפנות את הרחוב לכו"ע לא בטיל וכו' עכ"ל. וכ"כ התפא"י, (כלכלת שבת מלאכת בונה ל"ד) דהא דהיתה לו גבשושית ונטלה חייב מיירי במחובר וכתב שהמג"א מיירי ברפש וטיט שברחובות דהוי נמי במחובר אבל זבל שמתבן מורקב ומאבק וחול ושאר דברים שהושלכו לשם אין שייך בהפונתן איסור דאורייתא ואי"ל דהכא אסור דהו"ל כעפר ובטלו דהו"ל כארעא סמיכתא (כסוכה דף ד' ע"א) וה"נ איכא בהזבל תבן ועפר שהושלך שם ליתא דהרי הכא דרך לנקות הרחוב וא"כ לא בטלו ברחוב, סיכום דבריהם שבגבשושית מחוברת חייב אפי' לא בטלה ובתלושה דוקא שבטלה. ולפי זה אם שפכו חול או עפר על הכביש מאיזה טעם כיון שאין מבטלים אותו שם אין בו משום נטילת גבשושית
[48] עיין בהר צבי שם שבעפר או סלעים כשנעשה מחובר כ"כ דבעי מרא וחצינא ודאי דבטיל לקרקע עולם וחשיב מחובר כשאר מחובר דעלמא, ואף נטילת גבשושית אסורה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה