יום רביעי, 25 במאי 2016

פרשת בחקתי יום ד'

מקרא

ויקרא פרק כו

(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא[1]:
(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא פירושה[2] אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ויקרא פרק כז

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר גם זו הפרשה דבוקה, שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות[3]:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא יבדיל יפריש כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר[4] נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה[5] לַיקֹוָק:
(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ שני הכפין כפל הוא כמו שתאמר מאודם אדמימות מן לבן לבנונית וכאומר והיה ערך  הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי[6] וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ שאין ידו משגת ליתן הערך הזה וְהֶעֱמִידוֹ לנערך לִפְנֵי הַכֹּהֵן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו[7]: ס
(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק אם הקדישו סתם יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לקרבן ולא לבדק הבית[8]:
(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ  טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו[9] וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טְמֵאָה בעלת מום[10] אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
          

נביא

יחזקאל פרק לו
 (כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:
(כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:
(כט) וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ - ארבה את התבואה. וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב:
(ל) וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם:
 (לא) וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם - תהיו מתקוטטים בינכם לבין עצמכם, בגלל עֲוֹנֹתֵיכֶם ותּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם:
(לב) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים, יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(לג) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת:
(לד) וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד - הארץ השוממה תֵּעָבֵד. תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה - במקום שהיתה שממה. לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר - לפני כל מי שעבר וראה השממה:
(לה) וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן - הארץ הזו שהיתה שוממה, עכשיו היא כמו גן עדן. וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ - הערים החרבות נהיו ערים בצורות:
(לו) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
(לז) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם:
(לח) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם - כמו ריבוי הקרבנות שמביאים במועדים - כן אַרְבֶּה את בנ"י וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
יחזקאל פרק לז
(א) הָיְתָה עָלַי יַד ה' - חוזק הנבואה. וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
(ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב - סביב הבקעה (משום שהיה כהן). וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה’ אֱלוֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ - תלוי ברצונך:





כתובים


דברי הימים א פרק יח

(ד) וַיִּלְכֹּד דָּוִיד מִמֶּנּוּ אֶלֶף רֶכֶב וְשִׁבְעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים ובספר שמואל הזכיר רק את החשובים ולכן כתב רק 1700 וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִיד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב כי כתוב בתורה שאסור למלך להרבות לו סוסים רק מה שצריך לרכב: (ה) וַיָּבֹא אֲרַם דַּרְמֶשֶׂק לַעְזוֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִיד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ: (ו) וַיָּשֶׂם דָּוִיד בַּאֲרַם דַּרְמֶשֶׂק שם שם נציבים הראויים לשים במדינה כבושה וַיְהִי אֲרָם לְדָוִיד עֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ: (ז) וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי מגיני הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם: (ח) וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן שמות עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת כי דוד בעצמו רצה לבנות הבית ואמר לו הקב"ה שלא אתה תבנה את הבית אלא בנך ולכן מספר איך הכין וזימן לו לבנות את הבית: פ (ט) וַיִּשְׁמַע תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִיד אֶת כָּל חֵיל הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה: (י) וַיִּשְׁלַח אֶת הֲדוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לשאול לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת שהדדעזר היה שונא את תעו והיה עמו תדיר במלחמה תֹּעוּ הָיָה הֲדַדְעָזֶר וְכֹל כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת שהיו מומנים בידו: (יא) גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִידלבית המקדש לַיקֹוָק עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר נָשָׂא מִכָּל הַגּוֹיִם מֵאֱדוֹם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק: (יב) וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: (יג) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים ולא מלך כי לא רצה לבסס מלכות שם וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ: (יד) וַיִּמְלֹךְ דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ שמשך את עצמו מלצאת ולהלחם עוד והוא נשאר תמיד לשפוט את ישראל בצדקה והיה מפזר מממונו לכל עמו הנצרכים: (טו) וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה היה שר עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר שהיה ממונה על ספר הזכרונות: (טז) וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים צדוק היה משיח מלחמה ואבימלך היה סגן וְשַׁוְשָׁא סוֹפֵר: (יז) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי שמות אומות שהיה בעלי ברית עם דוד וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִיםשהיו ראשונים למלך ועל פיהם נעשה הכל לְיַד הַמֶּלֶךְ: פ


 

משנת ההלכה

מלאכת הכותב

       א.       י"א שהכותב אשורית וחיסר הזיונין מאותיות שעטנ"ז ג"ץ פטור עליהן מפני שלא נגמרה מלאכתן וכן כל כתב מאיזו אומה שלא גמר אותיותיו כתיקונן פטור עליו אלא שאסור מדברי סופרים ולכן הכותב כתיבה דקה שקורין משיט"א יש אומרים שפטור עליה מפני שנלקחה מכתב אשורי והרי זה ככתב אשורי שלא נגמר כתיקונו (שו"ע הרב שם) וי"א דלפי מה שנפסק באו"ח סימן ל"ו דשאין הזיונין של אותיות שעטנ"ז ג"ץ מעכבים א"כ נקרא כתב אף בלא זה ולפיכך אם כותב שתי אותיות אפילו בסת"ם בלי זיונין ג"כ חייב וכ"ש בכתב סתם שנקרא כתב וחייב  (מ"ב ס"ק כב אות ה)

        ב.        הכותב אות אחת סמוך לכתב שאצל אות כתובה מכבר הסמיך אות שני לו או כתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על אותיות הכתובות כבר  והמתכוין לכתוב חית וכתב שני זינין וכן כל כיוצא בזה בשאר אותיות פטור, (שם הי"א)

         ג.         הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה פטור שהרי אין נהגין זה עם זה , וכן בשני כותלים או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס המרוחקים זה מזה ואינן נהגין זה עם זה פטור, כתבן בשני כתלי זוית או בשני דפי פנקס זה בסופו וזה בתחלתו ונמצא שסמוכין זה לזה והן נהגין זה עם זה חייב. (שם הי"א וערוה"ש שם סעי' כו)

        ד.        לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחת במדינה זו והלך באותו היום וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן . (שם הי"ב)

       ה.       הכותב אות אחת אף על פי שקורים ממנה תיבה שלימה פטור, כיצד כגון שכתב מ והכל קורין אותה מעשר , או שכתבה במקום מנין שהרי היא כמו שכתב ארבעים הרי זה פטור, המגיה אות אחת ועשה אותה שתים והוא צריך לאותם שנים כגון שחלק גג החית ונעשית שני זינין וצריך לשני זיינין חייב , וכן כל כיוצא בזה.(שם הי"ג ומ"ב ס"ק כב אות ד) והמגיה אות אחת אחרת כגון שנטל לגגו של ד' ועשאו ר' פטור אבל אסור מן התורה (שו"ע הרב סי' שמ סעי' ה) ואם ע"י הגהת אות אחת בדבר מועט נתקן הספר כגון שהיה צריך לכתוב בו ר ונכתב ד ונטלו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש חייב הואיל וזהו תקון הספר והוה כהשלים לספר (ערוה"ש שם סעי' כח)

         ו.         התכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן או שהתכוין לכתוב מ ועלה בידו כו ע"י שדילג הקולמוס ולא נמשך האות כראוי וכל כיוצא בזה ה"ז פטור שהרי לא נתכוין אלא לאות אחת. (מ"ב ס"ק כב אות ד)

 



[1] ספורנו
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[5] אבע"ז
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רשב"ם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה