מקרא
ויקרא פרק כה
פרשה זו נאמרה בסיני בעלותו לקבל לוחות שניות ששם כרת ה' עם ישראל ברית שניה אחר חטא העגל ושבירת הלוחות ובברית הראשון נאמרה שמיטה, כדכתיב (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', וכן בברית הראשון נאמרה בפרטיה ובדקדוקיה ובעונשיה, ובברית הראשונה שהיה במ' יום הראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה להם הב"ה וצוה לכרות ברית שניה, ירד משה וצום כל אשר דבר ה' אותו בהר סיני, והיה מעשה המשכן בכללם, ואז הקהיל את כל עדת ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שם לה, א) כל מלאכת עבודת המשכן, וקבלו הדבר בשמחה, והתחילו לעשות המלאכה, וכל ימי עשות המלאכה לא דיבר אליהם מכל אשר נצטוה, כי לא רצה להקהילם אליו, שלא יתבטלו מהמלאכה ואחר שהשלימו המשכן, אז ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א, א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, וכאשר השלים אמר, עוד צוה ה' אותי בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצות והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה, ולא הוצרך עתה לזבוח זבחים ולזרוק עליהם מהדם, כאשר עשה בברית ראשונה (שמות כד ו-ח), אבל קבלו עליהם הברית באלות ובקללות אלה. ובתנאי הארץ השמיטה והיובלות, כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו, לד-לה) ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית[1]:
א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך[2] ומצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו[3]:
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ אינו צווי, אלא דרך הפסוק לומר כן, כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים ח, א) הוא לאו הבא מכלל עשה, שש שנים תזרע ולא בשביעית, והזורע בשביעית עובר בלאו ועשה[4]:
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח לֹא תִקְצוֹר להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל[5] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ הגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה[6]:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך לְאָכְלָה
לא לסחורה ולא להפסד ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו וביעורו שוה שהם דומיא לאכילה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן גבוה[7]:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ שהיא ברשותך וְלַחַיָּה שאינה ברשותך[8] שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, לפי שאינה שלך[9] אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים מצוה על בית דין לספור שני היובל ולמנות שנים ושבתות כדרך שאנו מונין יומים ושבועות לעומר[10] וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ לשון (שמות לו) ויעבירו קול במחנה לשון הכרזה[11] שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה[12]:
(י) וְקִדַּשְׁתֶּם בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה[13] אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה וְאִישׁ העבד העברי הנמכר לישראל[14] אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
נביא
יחקזאל פרק לב
(ו) וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ - ארצך שהיתה מוּצֶפֶת מִמֵי היאור הטובים, תהיה מלאה מִדָמְךָ.אֶל הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ:
(ז) וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם - כְּשאַכַבֶּה ואשפיל גדולתך, מרוב העשן שיעלה - יתכסו השמים. וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם - אַחְשִיך הכוכבים. (רִיבּוּי צרות). שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ - השמש תכוסה בענן.(רִיבּוּי צרות). וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ:
(ח) כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם - אַחְשִיך(רִיבּוּי צרות).עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(ט) וְהִכְעַסְתִּי לֵב. עַמִּים רַבִּים. בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם עַל אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם - יֶחֶרַד לִיבָּם של הגויים, שישמעו על שבר מצרים:
(י) וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים - יִשְתּוֹמְמוּ על מַפלתך. וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר - יפחדו (כמו מִסְעָרָה שבאה) בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם - כשתעבור החרב לידם. וְחָרְדוּ לִרְגָעִים - יפחדו כל רגע יותר.אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ - ביום נפילת מצרים::
(יא) כִּי כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ - חרב בבל תבוא עליך::
(יב) בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת גְּאוֹן מִצְרַיִם - יקחו את גדולת מצרים. וְנִשְׁמַד כָּל הֲמוֹנָהּ - ויושמד כל המון העם שבמצרים::
(יג) וְהַאֲבַדְתִּי אֶת כָּל בְּהֶמְתָּהּ - שהאוייב יקח הבהמות. מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם - כי לא יהיו אדם ובהמה במצרים - שיוכלו לדרוס ולהעכיר, את מי הנהרות של הגויים. רֶגֶל אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם:
(יד) אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם - אשקיע הטיט במים ויהיו צלולים. וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ - נהרות הגויים יהיו צלולים כמו שמן נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(טו) בְּתִתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה כפל לשון. אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ - הארץ תהיה שממה מִמַה שמִלֵא אותה. בְּהַכּוֹתִי אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
(טז) קִינָה הִיא - זו קינה על מצרים. וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל מִצְרַיִם וְעַל כָּל הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(יז) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ - בטו' לחודש שהיתה הנבואה הקודמת (חודש ה - 12 - חודש אדר; פס' א'). הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(יח) בֶּן אָדָם נְהֵה - תִּבְכֶּה ותאמר קינה. עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם – על המון העם שבמצרים, וְהוֹרִדֵהוּ – שיֵרְדוּ מגדולתם לארץ תחתית, אוֹתָהּ – מצרים עצמה ירדו בראשונה, וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם - ועוד גויים חזקים יחד עימם, אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר - לקבר.
(יט) מִמִּי נָעָמְתָּ - ממי, פרעה, אתה יותר נעים, שאתה מתגאה עליהם ?? רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים - רֵד לקבר, לשכב עם שאר גויים ערלים !!
(כ) בְּתוֹךְ חַלְלֵי חֶרֶב יִפֹּלוּ - יחד עם שאר חללי חרב מצרים תפול. חֶרֶב נִתָּנָה - מצרים נִתְּנָה לחרב. מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ - הבבלים ימשכו את מצרים והמון העם שבה, לחרב ולמָוֶת.
כתובים
דברי הימים א פרק יג
(ה) וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם גבול נגב וְעַד לְבוֹא חֲמָת גבול צפון שדוד הקהיל את כל עמ"י מקצה אל קצה כדי לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים ששם היה מעת שהפלישתים החזירו אותו כמו שמובא בספר שמואל א': (ו) וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה זוהי קרית יערים אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְקֹוָק יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים שהקב"ה גם נקרא יושב הכרובים ששוכן בין בדי הארון אֲשֶׁר נִקְרָא עליו שֵׁם ה': (ז) וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב ששם היה הארון וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בני אבינדב נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה כמנהג העגלה שאחד הולך לפני העגלה ואחד בצדה ובספר שמואל מבואר מדוע נענש ע"כ ששם את הארון על העגלה ולא במשא הלויים: (ח) וְדָוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים משמחים לפני ארון ה' בכל כוחם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכָל עֹז וּבְשִׁירִיםבפה להודות ולהלל לה' וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת כולם כלי שיר ובמצלתיים היו משמיעין קול ולא מנגינה: (ט) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן כִּידֹן שם מקום וַיִּשְׁלַח הושיט את ידו עֻזָּא אֶת יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר נענעוהו ממקומו והוא חשב שזה הולך ליפול מעל העגלה: (י) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּא על מיעוט האמונה בה' שחשב שהארון יפול וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי ארון אֱלֹהִים: (יא) וַיִּחַר לְדָוִיד דוד כעס על עצמו כִּי פָרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּא וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּא עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (יב) וַיִּירָא דָוִיד אֶת הָאֱלֹהִים כי הוא חשב שהוא שא"א להזהר בקדושת הארון בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר ולכן הֵיךְ איך אָבִיא אֵלַי אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (יג) וְלֹא הֵסִיר מלשון לסור דָּוִיד אֶת הָאָרוֹן אֵלָיו אֶל עִיר דָּוִיד וַיַּטֵּהוּ נטה אותו מהדרך לעיר דוד אֶל בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שהיה במקור מהעיר גת: (יד) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עִם בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לא היה ממש בביתו אלא בחדר שייחד בביתו וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ ולא הוזק אף אחד מבני הבית בזכות הארון כמו שמובא בשמואל ב': פ
דברי הימים א פרק יד
(א) וַיִּשְׁלַח חירם חוּרָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים שליחים אֶל דָּוִיד שהביאו איתם וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי קִיר וְחָרָשֵׁי עֵצִים ואומנים שונים לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת: (ב) כשראה דוד שמלכי העולם שולחים לו תשורות ושכל העם התאסף מכל הארץ אז וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי הֱכִינוֹ יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל ולא בזכות עצמו: פ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה