מקרא
ויקרא פרק כז
(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ כלומר שדה שקנה ולא שדה שהוא מנחלת אבותיו אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיקֹוָק:
(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כלומר ייחשב את פדינו כחישוב שדה אחוזה:
(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה סלע ופונדיון לשנה[1]:
(כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ קבע משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש[2] ומשקלו - עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל: ס
(כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיקֹוָק בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ לשום קרבן אחר מכיון שאינו שלו[3] וגם אינו צריך להקדישו קדושת בכור מכיון שיש לו קדושה עצמית[4] אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיקֹוָק הוּא:
(כז) וְאִם הקדיש לה' בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ כלומר לפי מה שיעריכנו הכהן וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל על ידי בעליו וְנִמְכַּר לאחרים[5] בְּעֶרְכֶּךָ:
(כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק לכהנים מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם עבד כנעני[6] וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק וינתן לכהן:
(כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם[7]:
(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מעשר שני מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק
קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו'[8] וי"א שממון גבוה הוא חוץ לירושלים ואין מקדשין בו את האשה[9]:
(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ ולא ממעשר חבירו הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש ומה היא גאולתו כדי להתירו באכילה בכל מקום והמעות יעלה ויאכל בירושלים כמ"ש ונתת בכסף[10] חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אין חיוב מעשר בהמה בבהמות שלקח או שנשתתף עמהן אלא בבהמות הנולדות בעדרו, והוא הדין בחיוב בכורה, שנאמר (דברים טו, יט) בבקרך ובצאנך, ואם לקח טלאים מן השוק פטור מלעשר ופטור מן הבכורה[11] אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה והעשירי מכה בשבט צבוע באדום להיות ניכר שהוא מעשר כן עושה לטלאים ועגלים של כל שנה ושנה ויהיה קודש לה' ליקרב למזבח דמו ואמוריו והבשר נאכל לבעלים שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה ולא מצינו שיהא בשרו ניתן לכהנים[12]:
(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע שיוציא העשירי בין טוב בין רע ואין צריך לברור את היפה ולחכמים אם נכנס לדיר וברר המובחר אינו מעשר דצריך עשירי דוקא. ואף בעל מום קדוש בקדושת מעשר ואסור לגזוז ולעבוד וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל שאינו נפדה ואינו נמכר[13]:
(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי כדי להעיד אמיתות נבואת השליח המבוררת במחשבתנו הרשומה בנפשותנו, לא על פי אותותיו ומופתיו רק על פי עדותנו, עינינו ראו ולא זר, ולעד לא עשה, ולכן אמר את משה. ולהעיד על העם שקבלו התורה אשר מחשבתם קדמה בטרם יולדו הררי אל, אמר אל בני ישראל. ולהעיד על המקום שבו ניתנו ובו חרדו רעיונינו הזכיר בהר סיני. שם כל יקר ראתה עיני, בראותי יקרו, שם נפשי יצאה בדברו, זרח משעיר והופיע מהר פארן, ושם אתא אלי מרבבות קודש, שם ראיתי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש[14]:
סליק פרשת בחוקותי
ונשלם ספר תורת הכהנים וקרבנותן ומצותן:
ישובב אל עליון דברים להויתן:
לוים לשירן וכהנים לעבודתן:
וישראל אל נוה איתן:
עינינו תראינה ירושלים גנת ביתן:
וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן:
ובנות יהודה בשלוותן:
וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים כקדמותן:
יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן:
תם ונשלם ספר ויקרא בעז"ה:
חזק חזק ונתחזק
נביא
כתובים
דברי הימים א פרק יט
(טז) וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְשׁוֹפַךְ שַׂר צְבָא ובספר שמואל מוזכר שמו כשובך שהיה גבוה כשובך וְשׁוֹפַך שהיה שופך דמים כמים הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם: (יז) וַיֻּגַּד לְדָוִיד וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְ אֲלֵהֶם הכין את עצמו לערוך עליהם למלחמה וַיַּעֲרֹךְ דָּוִיד לִקְרַאת אֲרָם מִלְחָמָה וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ: (יח) וַיָּנָס אֲרָם מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְעַת אֲלָפִים רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי ובספר שמואל לא נזכרו כל אלה שלפעמים במקרא מקרא אחד מסתיר ומקרא אחד מגלה וְאֵת שׁוֹפַךְ שַׂר הַצָּבָא הֵמִית: (יט) וַיִּרְאוּ עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִימוּ עשו שלום עִם דָּוִיד וַיַּעַבְדֻהוּ וְלֹא אָבָה ולא רצה עוד אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן עוֹד:
דברי הימים א פרק כ
(א) וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָׁנָה בדיוק לאחר שנה שהשמש שבה לנקודה שבה היא הייתה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים בשנה שעברה להלחם עם ישראל וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת העיר ששמה רַבָּה וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם וַיַּךְ יוֹאָב אֶת רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ: (ב) וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם או כפשוטו או שמם של העבודת אלילים שלהם מֵעַל רֹאשׁוֹ וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה חשובה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִיד שהייתה תלויה מעל ראשו כשהיה יושב על כסאו כי איך ישא על ראשו אבן במשקל של חצי ככר על ראשו ממש וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשַׂר כרת באמצעות בַּמְּגֵרָה כלי בעל פגימות שבו כורתים את העצים כמו מסור וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְזֶל כלי ברזל עשוי חריצים וּבַמְּגֵרוֹת כלים מלאים פגימות אך קטנים הם מן המסור וְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִיד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם: פ (ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סִפַּי מִילִדֵי הָרְפָאִים וַיִּכָּנֵעוּ כמ"ש בספר שמואל ב' פרק כ"א: (ה) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור יָעִיר אחד מגיבורי דוד אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ בית יד החנית היה בגודל כִּמְנוֹר אֹרְגִים מין עץ עגול שכורכין בו את חוטי השתי בשעת האריגה: (ו) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה גדול מידות וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע י"ב בידים וי"ב ברגלים וְגַם הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא: (ז) וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל בדברים וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָא אֲחִי דָוִיד: (ח) אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִיד וּבְיַד עֲבָדָיו: פ
משנת ההלכה
מלאכת הכותב
א. הכותב בשמאלו או לאחר ידו (דהיינו בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב) ברגלו בפיו ובמרפקו פטור שאין דרך כתיבה בכך אבל אסור מדרבנן, איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם פטור, ואם כתב בשמאלו חייב, והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו חייב, קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב, גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור שהעיקר הוא מי שהוא כותב ולא אחיזת הקולמס[15]. (שם הי"ד ומ"ב ס"ק כב אות ז)
ב. רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם ב' רשמים וצורות בכותל בדבר המתקיים ועל דבר המתקיים וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים בכל אופן ציור ואפילו אם עשה רישום ע"מ שאח"כ יוכל להעביר עליו צבע הרי זה חייב משום כותב. (שם הי"ז חיי אדם שם סעי' א)
ג. אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו[16] או פחם או עופרת[17] וכיוצא בו[18] או כל דבר המתקיים[19], ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות[20] ועל כל דבר שאינו עומד[21] וכ"ש אם כתב במי פירות על עלי ירקות[22] פטור אבל אסור, אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד. (שם הט"ו)
ד. הקורע על העור או נייר וכיוצא בו צורת אותיות חייב משום כותב שהרי חקיקה היא בכלל כתיבה, הרושם על העור כתבנית כתב פטור[23] שאין זה דבר המתקיים אבל אסור מדברי סופרים גזרה משום דבר המתקיים. (שם הט"ז שו"ע הרב שם סעי' ז)
ה. י"א שאם אינו רושם כתבנית כתב ואינו רושם אלא לסימן בעלמא ולא כמין אותיות מותר אפילו לכתחלה[24] בדבר שאינו מתקיים ולכן מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן במקום שיש טעות[25] במה דברים אמורים בקלף שהוא קשה והרושם שבו אינו מתקיים או בכל דבר שלא תשאר בו הרשימה אבל בנייר אסור לרשום מפני שהרושם שבו מתקיים זמן מרובה ואע"פ שאינו תבנית כתב אסור מדברי סופרים גזרה משום תבנית כתב שחייבים עליו כשהוא מתקיים. (שו"ע שם סעי' ה וערוה"ש שם סעי' לב) ויש אוסרים בכל גווני ואפילו בקלף[26] וירא שמים יחמיר לעצמו כדבריהם: (שו"ע הרב שם סעי' ז)
ו. הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק, אבל המשרט על בשרו צורת כתב אע"פ שיצא דם, פטור כיון שאינו דרך כתיבה[27], ואם חקק בבשרו, חייב (שם הט"ז חיי אדם שם סעי' ב)
ז. המעביר דיו על גבי סקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, העביר דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא או סקרא על גבי דיו[28] פטור וכן כשהעביר עליו צבע אפילו מין צבע אחר וכן בכל הצבעים שהעביר עליהם צבע אחר פטור דאין כאן לא מחיקה שהרי הצבע קיים ולא כתיבה שהרי היה כתוב מקודם ואע"ג שעי"ז מתחדש הכתב. (שם ערוה"ש סי' שמ סעי' כה ומ"ב ס"ק כב אות ג)
ח. אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו. ונ"ל דיחברם ע"י מחט דרך שני נקבים לבד, דאז לא הוי חיבור, דלא יתקיים, שהרי יפול. וגם זה יעשה ביד שמאל, דהכותב בשמאל, פטור, דאין דרך כתיבה בשמאל. (חיי אדם שם סעי' ו)
[1] רש"י
[2] רמב"ן ריש פרשת כי תשא
[6] משך חכמה
[7] רמב"ן
[8] רש"י
[15] ואם האוחז בקולמוס נתכוין לסייעו תליא החיוב בהאוחז בקולמוס כן הוא לפי נוסחת הגר"א בתוספתא ע"ש (מ"ב שם)
[16] ועיין חלקת מחוקק אבן העזר סי' קכד ס"ק כ"ד מביא בשם המרדכי [גיטין רמז ש"מ] דדיו כל זמן שהוא לח הוי ליה דבר שאינו מתקיים, ומהאי טעמא צריך ליתן הגט לאחר שנתייבש. א"כ בשבת אינו חייב תיכף בכותב רק לאח"כ כשנתייבש, והוי ליה כמו אפיה ובישול, ועי"ש בבית שמואל ס"ק כ"א, וצ"ע (מנחת חינוך שם אות י)
[17] מ"ב ס"ק כב אות א
[18] ומוכח עוד שם בגמרא קד ע"ב דאם כתב במי טריא [ופירש"י שם בלשון א' דהוא מין פרי ובלשון שני פי' שהוא מי גשמים] או באבר והיינו במיא דאברא וכדמסיק בגיטין י"ט או בשיחור [עיין בפירש"י ותוס' שם ועיין בא"ע סימן קכ"ה דלהרמב"ם יהיה חייב בכ"ג] חייב ובתוספתא איתא עוד דאם כתב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים והיינו שכתב במי שרייתן דהם דברים שצובעין בהן [וכדפי' בספר חסדי דוד] כל הני מקרי שכותב בדבר המתקיים וחייב חטאת והרמב"ם כלל כ"ז במה שכתב וכיוצא בו (בה"ל שם ד"ה במשקין)
[19] ועיין ברשב"א שבת קט"ו ע"ב ד"ה הא דאמרינן דלענין חיוב שבת לא בעינן שיכתוב במה שיתקיים הכתב לעולם אלא דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאין עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן לענין שבת מלאכת מחשבת היא ולא בעינן שיתקיים לעולם כדיו וכעין זה מוכח ג"כ דעת התוס' ד"ה אבל הכא ע"ש ולפ"ז נראה פשוט דהכותב בכלי עופרת הנהוג כהיום בין הסוחרים לכתוב בהן חשבונותיהן לזכרון חייב ולא דמי זה לכותב באבר דמבואר שם בגיטין דלא חשיב כתב מדאורייתא דהא חזינן דבכלי עופרת רישומו ניכר ומתקיים ואף בכותב בפחם מעורב במים משמע בגמרא דחייב חטאת וכ"ש בזה שמתקיים יותר וכ"ש לדעת המחבר שם בא"ע סימן קכ"ה דסתם כדעת הרמב"ם דבאבר ושיחור בכ"ג כשר א"כ בעניננו יהיה בודאי בכל גווני חייב (בה"ל שם ד"ה במשקין)
[20] איתא בתוספתא דאם כתב על העלין של זית וחרוב ודלעת או שכתב בדם הקרוש וחלב הקרוש [והיינו ע"י שריטה מדלא קאמר על דם הקרוש וכדמסיים על עלה זית ע"ש] חייב ועל העלין של חזרין וכרישין ובצלין וירקות פטור דהוא דבר שאינו של קיימא והביא הרשב"א תוספתא זו להלכה ע"ש והרמב"ם דבר ההוה נקט והשאר כלל בדבריו במש"כ שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד ומה שלא הזכיר חלב ודם דהוא רבותא גדולה צע"ק. (בה"ל שם ד"ה במשקין)
[21] ראיתי להעיר בכאן דבר אחד שנתקשה לי. הנה רש"י במשנה קד ע"ב דכתבן על שני לוחי פנקס כתב שהן טוחין בשעוה משמע דשעוה מקרי דבר המתקיים וכן מסתברא דלא גריעא שעוה מחלב הקרוש דאיתא בתוספתא דחייב הכותב עליו ולקמן בסימן תקמ"ה ס"ז איתא דבלוחות של שעוה הוי דבר שאינו מתקיים וכתב שם הג"א דאף בשבת פטור (בה"ל ד"ה במשקין)
[23] וזהו מתוספתא [פי"ב הל' ו'] ולפנינו בתוספתא הגירסא מהופכת דברושם חייב ובקרע פטור והעיקר כגירסת הרמב"ם דכן הוא בירושלמי פי"ב הלכה ד' ע"ש ואיתא שם בתוספתא כתב שני ניקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותיות האחרון חייב (ערוה"ש שם סעי' ל)
[24] ואע"ג דלכתחלה אסור גם בדבר שאינו מתקיים כמ"ש זהו בכתב של אותיות ולא ברושם בעלמא (ערוה"ש שם סעי' לב)
[25] עיין בפמ"ג שכתב ומ"מ כשעושה בצפורן רושם על טעות בספר יראה דאסור דמגיה מתקן בכך וחוששני לחטאת עיין שבת ק"ד ב' ודוקא לרשום לזכרון וכדומה י"ל דשרי עכ"ל ומדברי שאר אחרונים לא משמע כן והדין עמם דהתם בשבת ק"ד מיירי במתקן האות ע"י הגהתו אבל הכא אינו עושה אלא קו לזכרון והתקון יעשה אחר שבת ואולי דכוונת הפמ"ג כשמוחק האות ע"י רשימת צפרנו ודוחק דבודאי השו"ע לא מיירי באופן זה ומאי קמ"ל (בה"ל ד"ה לרשום)
[26] לפי שסוברים שאפילו הרושם לסימן בעלמא ולא כתבנית כתב חייב אם הוא דבר המתקיים שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו ולפיכך אם שרט שריטה אחת על גבי שני נסרים או ב' שריטות על נסר אחד לסימן כמו שעשו בקרשי המשכן חייב ובשריטה אחת על נסר אחד פטור אבל אסור מן התורה מפני שהוא דבר המתקיים והרושם על הקלף שאינו מתקיים אסור מדברי סופרים גזרה משום המתקיים (שו"ע הרב שם)
[27] מ"ב ס"ק כב אות ב
[28] ואינו חייב משום מחיקה כיון דיש כתב אלא דגרועי גרעיה ובדיו על צבע מיגו דמחייב על כתיבה חייב נמי על מחיקה ובצבע על דיו הוי מקלקל כן מבואר בגיטין י"ט ע"ב (ערוה"ש שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה