יום שני, 23 במאי 2016

פרשת בחקתי יום ג'

מקרא

(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ[1] זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה[2]:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה אפזר בגוים בַגּוֹיִם צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרם לבין האומות, שאם מוצאים אותם במקום אחד היו מכלים אותם[3] וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ שמיטות ויובלים שלא שמרתם כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ ותמצא מנוחה למלאות שבתותיה[4]:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ שבעים שמיטות בטלו ושבעים שנה היו בגלות בבל, כדכתיב בדברי הימים - "עד רצתה הארץ את שבתותיה... למלאות שבעים שנה"[5]:
(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב כאילו רודף אחריהם אי מי עם חרב[6] וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה[7] וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם מנהג כל הגולים למקום אחר בהשתנות האויר עליהם והמים ימותו רובם[8]:
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי אע"פ שהתודו את עונם מאחר שאינם נכנעים וחוזרים[9] וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית, וקידשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב, מ) וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה (שם י, א), ויאמרו ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (שם שם, לב), כי כל הקורות אותם רמוז בפרשה הזאת[10] יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם באחד מאילו שני דרכים יגאלו, או בכך, שאז יכנע לבבם הערל ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת, שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה' אלקיהם ואגאלם ברחמי, שאני הוצאתי אותם [מארץ מצרים] לעיני הגוים, ויודעים שלקחתים לי לעם, ואם לא אגאלם יתחלל שמי. וכן הוא אומר - "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי וקדשתי את שמי הגדול... אשר חללתם וידעו... כי אני ה'" שהיכולת בידי להציל את עמי[11]:



נביא

יחזקאל פרק לו

 (יג) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית - שכאילו הארץ הורגת יושביה ומשכלת עצמה מהם ; (שבתחילה, נֶאֶבְדוּ ממנה הכנעניים ולאחר מכן ישראל):
(יד) לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(טו) וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם - שלא יבזו עוד אותך. וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
 (טז) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(יז) בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם - במעשיהם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי - כמו שרחוקה הנידה מבעלה, כך הרחקתי אותם ממני, מפני דרכם הרעה והטמאה.
(יח) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - כעסי. עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ:
(יט) וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת - אפזר אותם בגלות. כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים:
(כ) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי - גרמו בגלותם לחילול ה'. בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ:
(כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:
(כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:
(כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם - שחללתם - כשאתם בתוך הגויים. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:
(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:
(כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים - מֵי אפר פרה אדומה. וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:
(כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:



 



כתובים

דברי הימים א פרק יז

(טז) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִיד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְקֹוָק היינו לפני הארון וַיֹּאמֶר מִי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהִים וּמִי בֵיתִי שהרי נולדתי מרות המואביה כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם לכאן היינו עד המעלה ורמת החשיבות שבו אני נמצא עכשיו: (יז) וַתִּקְטַן זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֱלֹהִים החסד הזה שנתת לי את המלכות קטן הוא בעיניך וַתְּדַבֵּר עַל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק שהעמדת את מלכות בית דוד לעולם וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה שהושבת אותי בשורות הגדולים על אף שאני פחות ונבזה יְקֹוָק אֱלֹהִים: (יח) מַה יּוֹסִיף עוֹד דָּוִיד אֵלֶיךָ אין לי עוד מה לבקש ממך כדי לְכָבוֹד אֶת עַבְדֶּךָ וְאַתָּה אֶת עַבְדְּךָ יָדָעְתָּ כיוון שאתה ידעת ורחמת עלי לתת לו את כל זה בלי שהוא אפילו ביקש: (יט) יְקֹוָק בַּעֲבוּר עַבְדְּךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת אם עשית את כל זה בעבור שדוד המלך עבדך מ"מ כלבך עשית ולי לא הייתה שום זכות אלא רצונך לְהֹדִיעַ אֶת כָּל הַגְּדֻלּוֹתואפילו להודיע לי את זאת כתגמול על מעשי: (כ) יְקֹוָק אֵין כָּמוֹךָ להעריך את עומק מחשבותיך וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ כל הדברים הנפלאים ששמענו כל הימים: (כא) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ומה הופך את עמך למיוחדים מכל העמים אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים בעצמו לִפְדּוֹת לוֹ עָם ממצרים לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לפרסם את שמך בגויים לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם היינו לגרשם מארץ כנען בעבור עמך אשר פדית ממצרים: (כב) וַתִּתֵּן אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם ולא יחליפם בשום אומה אחרת וְאַתָּה יְקֹוָק הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים: (כג) וְעַתָּה יְקֹוָק הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ יֵאָמֵן עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ שהמלכות תהיה מזרע דוד עד עולם: (כד) וְיֵאָמֵן מלשון האמנה וקיום וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר שיאמרו יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל וּבֵית דָּוִיד עַבְדְּךָ נָכוֹן לְפָנֶיךָ שכסאו יהיה נכון עד עולם: (כה) כִּי אַתָּה אֱלֹהַי כיוון ש- גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת ביהמ"ק עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ כלומר אם לא הקב"ה בעצמו היה מביא על זרע דוד את הטובות האלה, לא היה עולה על דעת דוד לבקש את כל זה ולכן דוד מתפלל להקב"ה שיאמן את דבריו: (כו) וְעַתָּה יְקֹוָק אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים וַתְּדַבֵּר עַל עַבְדְּךָ הַטּוֹבָה הַזֹּאת: (כז) וְעַתָּה הוֹאַלְתָּ לְבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בֵּרַכְתָּ וּמְבֹרָךְ לְעוֹלָם שהרי דיבור הקב"ה היא הברכה ממילא דוד מבורך לעולם: פ

 

דברי הימים א פרק יח

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִיד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: (ב) וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיִּהְיוּ מוֹאָב עֲבָדִים לְדָוִיד נֹשְׂאֵי מִנְחָה: (ג) וַיַּךְ דָּוִיד אֶת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה חֲמָתָה בעיר חמתבְּלֶכְתּוֹ לְהַצִּיב יָדוֹ להציב את מקומו לאחור כדי להרחיב את גבול ארצו בִּנְהַר פְּרָת:




 



משנת ההלכה

מלאכת הכותב

       א.       הכותב שתי אותיות חייב, אפילו אם כתב אחת בדיו שחור ואחת בצבע אדום . הכותב אות אחת גדולה כשתים  וכ"ש אות אחת סתם פטור אבל אסור , אפילו היתה סמוכה לכתב שהיה כתוב מקודם כיון דבשבת לא כתב אלא אות אחת אבל כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב , הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, (רמב"ם שבת פי"א ה"ט ומ"ב סי' שמ ס"ק כב אות ד)

        ב.        הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח  חייב אפילו אם דעתו היתה לכתוב יותר כגון "תתנו" או "גגות" אבל שני אותיות שוות שאין בהן כוונת תיבה י"א שפטור , (שם ה"י ובמ"מ) וי"א  שגם באופן זה חייב אבל שני אותיות שונות אפילו אם לא נעשה תיבה עי"ז כגון אג  לכו"ע חייב חייב והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סימניות . (מ"ב ס"ק כב אות ה ובה"ל ד"ה במשקין)

         ג.         י"א שאם עשה אותיות הפוכות כנונין הפוכין שבפרשת ויהי בנסוע הארון חייב דכל שעליו תמונת אות אפילו הוא הפוך חייב  (חי' הרשב"א שבת קג ע"א ערוה"ש סי' שמ סעי' כד)

        ד.        כל שהוא תבנית איזה כתב אפילו אינו אשורי ואפילו אינן אותיות ידועות אלא שרגילין לסימן בעלמא כגון הסימנים שרגילין לעשות בהם המספר הרי זה נקרא תבנית כתב וחייב עליו אם עשאו בדבר המתקיים ובדבר שאינו מתקיים אסור מדברי סופרים לדברי הכל (שו"ע הרב סי' שמ סעי' ח ומ"ב ס"ק כב אות ה)

 




[1] אבע"ז
[2] רש"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] אבע"ז
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] פי' ר' יוסף בכור שור

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה