יום חמישי, 26 במאי 2016

פרשת בחקתי יום ה' ל"ג בעומר

מקרא

 (יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה אפילו לא העריך נכון[1]:
(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש (ת"כ) וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם[2]:
(יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ וכל נכסיו בכלל ביתו[3] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
(טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ כלומר הערך הוא לפי מה שיכולה השדה להניב בין אם השדה משובחת ובין אם לאו ולכן ערכה הוא מקום שאפשר לזרוע בו זֶרַע חֹמֶר הוא כור שהוא שלושים סאים שְׂעֹרִים והוא שטח של שבעים וחמש אלף אמה שהוא ברבוע מאתים שבעים וארבע אמות על מאתים שבעים וארבע אמות בקרוב על כל שטח כזה גזירת הכתוב שייתן - בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶףוערך זה הוא -[4]:
(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל כלומר מתחילת היובל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ כערך הנקוב לעיל יָקוּם:
(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ או שבא לגאלה כמה שנים אחר היובל[5] וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל שהרי משנת היובל ערך זרע חומר שעורים חמישים. הרי שקל לכל שנה פלוס שקל לחלק לארבעים ותשע וחילקו חז"ל את השקל לארבעים ושמנה פנדיונין שהוא סוג מטבע הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט כלומר יהיה תוספת כדי שייצא מדוייק והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל[6] עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ כלומר הבעלים וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל בעליו אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם או אם מָכַר גיזבר ההקדש אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד אלא -[7]:
(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ כלומר מתחלקת לכהנים ביובל לכהנים של אותו משמר[8]:


 

נביא

יחזקאל פרק לח

 (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
(ה) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:
(ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר - קרום, קליפה של עור. וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ - כל עצם קרבה אל העצם שהיתה עימה בחיותה:
(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה - תנשבי בהם רוח שיחיו. וְיִחְיוּ:
 (י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ - נכרתנו ונמות בגלות ולא נשוב לארץ:
(יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
(יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:
(יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(טז) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו:
(יז) וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ - שיהפכו העצים בנס לעץ אחד:
(יח) וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:
(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:
(כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:








א)     

כתובים

דברי הימים א פרק יט

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ בְּנוֹ תַּחְתָּיו: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כִּי עָשָׂה אָבִיו עִמִּי חֶסֶד שהחיה את אחיו כשברח מאת מלך מואב כשהמית את אביו וביתו כשהלכו אליו ממערת עדולם כמו שמופיע בשמואל א' וַיִּשְׁלַח דָּוִיד מַלְאָכִים לְנַחֲמוֹ עַל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִיד אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן לְנַחֲמוֹ: (ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן לְחָנוּן הַמְכַבֵּד דָּוִיד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ  ולכן כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלֹא הרי הוא לא באמת שלח לנחם אותך שהרי בתורה כתוב לא תדרוש שלומם וטובתם והרי הוא בטוח לא מניח את מצות אבותיו אלא בַּעֲבוּר לַחְקֹר וְלַהֲפֹךְ וּלְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ: פ (ד) וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִיד וַיְגַלְּחֵם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם מלבושיהם בַּחֵצִי עַד הַמִּפְשָׂעָה עד היכן שמתחיל הפסיעות וזהו מקום הערוה וַיְשַׁלְּחֵם: (ה) וַיֵּלְכוּ שלוחיהם וַיַּגִּידוּ לְדָוִיד עַלמה שקרה ל- הָאֲנָשִׁים וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם לאמר לשבת ביריחו כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם לביתכם: (ו) וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְבָּאֲשׁוּ התעיבו את עצמם עִם דָּוִיד בעיני דוד והם התחילו לפחד ממלחמה עם דוד אז וַיִּשְׁלַח חָנוּן וּבְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר כֶּסֶף לִשְׂכֹּר לָהֶם מִן אֲרַם נַהֲרַיִם אנשים וּמִן אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה רֶכֶב וּפָרָשִׁים: (ז) וַיִּשְׂכְּרוּ לָהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה וְאֶת עַמּוֹ וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מֵידְבָא וּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֶסְפוּ מֵעָרֵיהֶם וַיָּבֹאוּ לַמִּלְחָמָה: (ח) וַיִּשְׁמַע דָּוִיד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל צָבָא הַגִּבּוֹרִים: (ט) וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הָעִיר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר בָּאוּ לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה הם חילקו את החיל לשני מערכות. בני עמון במערכה אחת בפתח העיר נגד כל ישראל והמלכים שאתם ובמערכה האחרת בשדה מאחור: (י) וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה פְנֵי אנשי הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם: (יא) וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעַרְכוּ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן: (יב) וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם וְהָיִיתָ לִּי לִתְשׁוּעָה ס וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהוֹשַׁעְתִּיךָ: (יג) חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק בְּעַד עַמֵּנוּ שלא יפלו בשבי וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ שהאויב לא יכבשום וַיקֹוָק הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה ואם כל ההתחזקות לא תעזור אז יעשה ה' הטוב בעיניו ונקבלם באהבה: (יד) וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לִפְנֵי אֲרָם לַמִּלְחָמָה וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו: (טו) וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם וַיָּנוּסוּ גַם הֵם מִפְּנֵי אַבְשַׁי אָחִיו וַיָּבֹאוּ הָעִירָה וַיָּבֹא יוֹאָב יְרוּשָׁלִָם: פ

משנת ההלכה

דיני תספורת ול"ג בעומר

       א.       יום ח"י באייר שלשים ושלשה יום בספירת העומר, יום הילולא (כלומר, יום שמחתו) של רבי שמעון בר יוחאי, עשאוהו ישראל יום טוב באמצע ימי הצער שלפניו ושלאחריו. אין אומרים בו תחנון. עושים בו שמחת נישואין ומסתפרים בבוקרו של יום- כמנהג האשכנזים, וכמנהג הספרדים - ביום שלאחריו, ולובשים בו בגדים חדשים ומרבים בנרות בבית הכנסת.

        ב.        הנוהגים מנהגי האריז"ל אין להסתפר כלל עד ערב שבועות ואפילו בל"ג בעומר אין מסתפרים .

         ג.         וביותר חוגגים יום זה בערי הקֹּדש בארץ ישראל, ול"ג בעומר נעשה שם יום טוב של שמחה וריקודים וזמירות הרבה ומדורות אש גדולות ומסביב להן מחולות שירה וזמרה, לכבוד התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי.

        ד.        ואין צריך לומר במירון, מקום קברו של ר' שמעון בר יוחאי והתנא ר' אלעזר בנו של רשב"י. מי שלא ראה שמחה גדולה שנעשית בל"ג בעומר במירון, לא ראה התלהבות של שמחה ומחול של אלפים רבים. ורבים מאד המתקדשים והמִּטהרים ביום זה בכל דבר שבקדושה ובתורה ובתפילה, והכל שרים שירי זמרה לכבוד התנא ר' שמעון בר יוחאי, ושירתם בוקעת לשמים ומשואות האש שמעלים שם נראות למרחקים.

       ה.       ענינו של יום טוב זה, ושמחת ההילולא, כשמחת החופה של התנא רשב"י שהיא קשורה עם יום זה - הכל עטוף מסתורין, מסוד חכמי הקבלה מדורות הראשונים ועד האחרונים. אכן, הילולא זו כשם שהיא נעשית לכבוד רשב"י, כך היא נעשית לכבוד תורתו שלמד לתלמידיו ושהיא כתובה על ספר הזֹּהר הקדוש, ואותו ספר קדוש, כולו סוד, וכל חכמתו חכמה נסתרת ולאו כל מוחא סביל דא:

         ו.         ואולם פשוטו של היום, הוא מה שמובא בספרי ההלכה הראשונים, שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכן כתב הרב המאירי בספרו 'בית הבחירה' למסכת יבמות.

         ז.         מסורת קבלה היתה מדור דור שיום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי - ל"ג בעומר היה. ויום פטירתו נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ על ידי הסודות הטמירים שגִּלה לתלמידיו באותו יום ושנכתבו בספר הזֹּהר, ולא היה העולם כדאי כאותו יום שענינים נשגבים אלה נתגלו לבריות. והיה היום הזה לו ולתלמידיו שהיו אתו, כיום ההילולא, כלומר, כיום שהחתן שמח בחופתו. והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים ולא שקעה שמשו עד שגִּלה כל מה שנִּתנה לו רשות לגלות, אז נתן רשות לַשֶּׁמש שתשקע. שקעה השמש, יצאה נשמתו של ר' שמעון בר יוחאי ועלתה למרום. הכל כמו שכתוב ב'אדרא זוטא'.

       ח.       ומן הטעם הזה נהגו שמחה ביום זה, אף על פי שיום מיתת צדיקים הוא יום תענית, אלא שכך היה רצונו של ר' שמעון בר יוחאי וכך הנהיגו הקדמונים שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, כשם שהיה אז.

        ט.       פיוטו של ר' שמעון לביא "בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך" המיוסד על סודות הקבלה ועשר הספירות נתקבל בכל תפוצות ישראל להשמיעו בשירה ובזמרה בהילולא דרשב"י.

         י.         מהרש"א בחידושיו לאגדות, מסביר את השמחה הנהוגה בל"ג בעומר, מכיון שימי הספירה מכוונים לחמשים שנות האדם לאחר עשרים שנות הנעורים, וכיון שעברו עליו ל"ג שנים ולא חטא, שוב אינו חוטא, כיון שעברו עליו רוב שנותיו וכו' 'וזכר לדבר שאנו מדקדקים לעשות יום טוב קצת בל"ג בעומר לזכר שבו עברו רוב ימים שהם ב' חלקים ממ"ט ימי הספירה'.

      יא.     ה'חתם סופר', מוכיח שירידת המן במדבר היתה ביום י"ח באייר, זה ל"ג בעומר. שביום ט"ו באייר פסק הלחם שבכליהם, שלקחו אתם במצרים, והיו שלשה ימים בלי לחם, וביום י"ח באייר ירד המן, ולזכר הדבר הזה נוהגים בו קצת שמחה.

      יב.      וכתב בספר בני יששכר מאמרי חודש אייר מאמר ג - ל"ג בעומר  "ובזה תבין מנהג ישראל תורה הוא להדליק נרות ומאורות ביום זה, לכבוד האור כי טוב שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר ל"ג בעומר טו"ב ימים קודם מתן תורה, ולכבוד נשמת מאור התורה בוצינא קדישא אשר נתגלה ביום הזה, וביום הזה עלה לשמי מרומים והוא יומא דהילולא דיליה לאורו נסע ונלך, לכבוד ספרו הקדוש זהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו (אשר כתב ר' אבא ביום הזה), והוא מאיר לנו בגלותינו עד כי יבא משיח צדקנו דאתמר ביה ויאמר אלקים יה"י או"ר (בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן) זה אורו של מלך המשיח יבא במהרה בימינו ויגלה לנו האור הגנוז, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ותבין לפי"ז אשר נתאמת לנו מאנשי אמת אשר השמחה ביום הזה על ציון ר' שמעון בן יוחאי היא שלא כטבע דכתיב אור צדיקים ישמח".

       יג.       ובספר קדושת לוי בראשית פרשת ויצא "והבחינה הזאת של יציאת מצרים מאירה עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר מתחיל ההארה של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה. וכבר כתבנו שהארה של יציאת מצרים היה הכנה למתן תורה, והניסים והנפלאות היה כדי שנתאוה למתן תורה על ידי הניסים. וזהו 'ויקרא לו יעקב גל עד', כלומר כיון שמגיע 'גל' שהוא מרומז על ל"ג בעומר, אז מתחילין להאיר בחינת ההארה קבלת התורה. ומלת 'עד' הוא מלשון 'עדי עדיים' (יחזקאל טז, ז), 'הורד עדייך' (שמות לג, ה), כלומר שעד ל"ג בעומר היה ההארה של יציאת מצרים, ומל"ג בעומר מאיר ההארה של קבלת התורה, שמרומז במלת 'עד', שרומז על התורה".

 





[1] העמק דבר
[2] רש"י
[3] מלבי"ם
[4] מלבי"ם
[5] רש"י
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] רשב"ם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה