מקרא
ויקרא פרק כג
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר[1]:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם שתהיה היא הראשונה להקצר ואסור לקצור מהחדש קודם הבאת העומר[2] אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם ואין כופים את הציבור בעל כרחם[3] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יום טוב הראשון של פסח יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יצא כבש זה מכלל כל הכבשים שאין לך כבש בתורה שמנחתו אלא עשרון וזה שני עשרונים[4] סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי קמח העשוי מתבואה לחה שמייבשים בתנור וְכַרְמֶל קמח שעשוי מתבואה בעודה לחה[5] לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם קרבן העומר[6] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם גם בחו"ל גם בזמן הזה[7]: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם כמו ולקחתם לכם, שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר כקבלת חז"ל (מנחות סה ע"ב)[8] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יום טוב ראשון של פסח מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת כלומר תמנו את השבועות[9] תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת השבוע הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק כלומר מנחה מתבואה חדשה שגדלה קודם שבועות ונקרא חדשה מכיון שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג:)[10]:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם ולא מחוצה לארץ תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים ראשונה לכל המנחות אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם[11] לַיקֹוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל כלומר בשביל הקרבת[12] ועם[13] הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם את הכבשים עַל עם[14] לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל סמוך ל - שְׁנֵי כְּבָשִׂים של שלמים כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם בצד שני הכבשים ומניף קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן ולא לזרים לפי שהם קרבנות ציבור[15]:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לצורך העומר, ולא תלקט הלקט לצורכו, ובא לומר שלא תדחה מצות העומר הלאוין האלה וי"א לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר מהעומר שהוא תחילת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה[16] לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מניסן והוא חודש תשרי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן נצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח זִכְרוֹן תְּרוּעָה שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם[17]מִקְרָא קֹדֶשׁ:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה המוספים האמורים בחומש במדבר בפרשת פנחס[18] לַיקֹוָק: ס
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז) אַךְ אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו מכל מקום - בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי[19] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כפורים שאחתום גזר דין שלכם לכפרה על כן -[20] וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה וקרבנות מוסף שבפרשת פנחס[21] לַיקֹוָק:
(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ כמו בשבת לפי שהוא יום טוב ויום צום אבל בשאר יו"ט כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו אבל מלאכת אוכל נפש הותרה[22] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם אף על פי שאין שם כפרת מזבח שהיא חובת היום כמו שקרה בגלות[23]:
(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ
נביא
מלכים ב פרק ז
(ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אינו נכון מה ש - אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ ואם נחכה עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר אחד משוערי הָעִיר והתאספו כל השוערים וַיַּגִּידוּ לָהֶם המצורעים לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר קשור וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה:
(יא) וַיִּקְרָא אל הַשֹּׁעֲרִים שומרי שערי בית המלך, ואמר להם הדברים האלה וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
(יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אָגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא:
(יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ בעיר ולא מתו ברעב ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם שהִנָּם כְּכָל ההמון הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם גם כן כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ כלומר שימותו ברעב אם לא נברר הענין וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה:
(יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים כדי שלא לסכן חמישה וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ:
(טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:
(טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְקֹוָק:
(יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר להיות שומר השער וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו:
(יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:
(יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:
(כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת: ס
כתובים
משלי פרק י
(יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת החכמים שומרים את מה שיודעים ואינם מגלים וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה שמגלה לכל מה שבלבו, שברו קרוב לבוא (כיון שהכל יודעים את תכניותיו): (טו) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ ממונו הרב של העשיר היא עיר חזקו מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם השבר של העניים הוא העוני שלהם. והענין בתורה: שהחכמים, רבוי התורה שיש בהם היא חזקם כי אם יקשה לו במקום אחד יתורץ ויובן ממקום אחר . לא כן הדל בתורה כשיקשה לו במקום אחד אינו יודע שבמקום אחר יש תירוץ לקושיתו: (טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים כל מעשיו להרבות חיים וטוב לו ולכלםתְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת הרשע בתבואתו משתמש לחטאים. והענין שהצדיק לא די שכל תכליותיו הן טובות ומרבות חיים אלא אף האמצעים המביאים לתכלית יעשה באופן שמביא חיים , אך הרשע אף תכליותיו הן לעשות חטאים. פעולה = ההכנה לדבר. תבואה = התכלית של כל עבודות השדה: (יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר השומר ומקיים המוסר , מביא אותו לחיים וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה שאינו שומע מה שמוכיחים אותו , מתעה עצמו (מדרך החיים): (יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר השונא לחבירו בליבו ובפיו מדבר אהבתו, חוטא בשניים :*לא תשנא * מדבר שקר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל ואם מפני השנאה ידבר רעות על חבירו בזה הוא כסיל כי יביא לעצמו מריבות (אלא, או ימחל לו, או שיאמר לו שיש לו קפידה עליו): (יט) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע המדבר הרבה לא יוכל להמנע מלפשוע בדבריו (כגון לשוה"ר) וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל המונע שפתיו מדבורים מיותרים הוא משכיל: (כ) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק דברי הצדיק ככסף משובח לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט אפילו לבם שהוא מקום המחשבה , יש בו מעט טוב ורובו מחשבות רעות: (כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים שפתיו מדריכים להרבה אנשים דרך הישרה וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ בחסרון לבם אינם חפצים לשמוע האמת והמוסר מהצדיק, ימותו: (כב) בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ כשה' מברך אדם בעושר לא נוסף לזה עצב. שדרך העשירים לטרוח בעצבון על ממונם ודואגים תמיד שלא יגנב , אך כשה' מברך אינו כן: (כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה כמו שקל לאדם לצחוק כך קל לכסיל לעשות זנות שאין הדבר חמור אצלו וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה והנבון חכמה היא לו להנצל מהזנות (חושב מחשבות בחכמה היאך להנצל): (כד) מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ הרשע פוחד שלא יבוא עליו שבר, ובאמת הוא בא עליו וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן מה שהצדיקים מתאוים, ה' יתן להם: (כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע כשעוברת סופה (רוח חזקה שהורסת ) כלומר כשתבוא רעה לעולם הרשע יכלה בה וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם אך הצדיק נשאר יסוד וקיים לעולם (כיסוד של בנין שהוא חזק): (כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם שמזיקים להם (חמץ מזיק לשיניים בריאות) כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו שאין תועלת בשליחותו אלא היזק: (כז) יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים הירא מה' יאריך ימים (אף שסתם פחד גורם לקיצור ימים) וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה הרשעים יתקצרו שנותיהם (אף שהם בשלוה ואין להם יראת ה'.):
משנת ההלכה
דיני רבית
א. לוה הבא לשלם חובו, ואין לו כסף מדויק כדי לשלם ואין למלוה עודף להחזיר לו, אסור לו ליתן העודף במתנה למלוה. אבל מותר להתנות שיתן את אותו הסכום לצדקה ובסכומים קטנים מאוד שנוהגים לעגל ולא לתת עודף מותר לכו"ע ליתן העודף במתנה למלוה (שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' פח)
ב. לוה המסופק בסכום ההלואה, מותר לתת למלוה את סכום הפרעון אע"ג שיכול להיות שהוא יותר מהסכום שהלווהו. ויותר טוב שיאמר שאם אינו חייב לו כסכום זה המותר יהא במתנה[24] (מנחת יצחק שם) ועדיף שיתן היום את הסכום שודאי חייב לו ומה שמסופק בו יתן לאחר כמה ימים ויאמר שהוא כדי להוציא את הספק מליבו (בברית יהודה פ"ה שם סעי' י)
ג. מותר ללוה לשלם את הוצאות ההלואה למלוה כגון שכר הנוטריון העורך את החוזה ביניהם וכיו"ב[25] (שם סי' פט)
ד. המאחר בתשלום חשבונות חשמל טלפון וגז וכיו"ב וצריך לשלם על כך ריבית והצמדה יש בו משום ריבית אמנם אם מחייבים אות בבית המשפט לשלם על כך אין בו משום ריבית[26]
דיני ריבית דברים
ה. נאמר בתורה נשך כל דבר אשר ישך. ללמד[27] שאפילו ריבית דברים אסור ולפיכך אסור ללוה להודות למלוה[28] או לברכו או לשבחו בפניו[29] על שהלוהו או שהרחיב לו את זמן ההלואה[30] (שו"ע הרב שם סעי' ט)
ו. וכן אסור ללוה להקדים שלום למלוה אם לא היה רגיל קודם ההלואה להקדים לו אבל אם הלוה הקדים לו שלום מותר ללוה לענות לו[31] (שו"ע שם סי' קס סעי' יא)
ז. ואם היה רגיל להקדים לו שלום או שרגיל הלוה להקדים שלום לכל אדם מותר להקדים גם למלוה (שם)
ח. ואם ע"י ההלואה הכירו זה את זה או שנעשה המלוה שכינו או קרובו לאחר ההלואה ודרך הכירות כזו היא שאנשים מקדימים שלום זה לזה מותר גם ללוה להקדים שלום למלוה (ברית יהודה פי"א ס"ק סב)
ט. מותר לברך את המלוה בברכת מזל טוב על שמחתו בשעה שרואהו אבל אסור לבוא לשמחתו או לטלפן אליו כדי לברכו אם לא היה רגיל בכך קודם שהלוהו (ברית יהודה פי"א הע' סה)
י. איסור ריבית דברים אינו אלא כשמעות ההלואה בידו אבל אם כבר החזיר ההלואה מותר (ברכי יוסף בשו"ע שם)
ריבית מוקדמת ומאוחרת
יא. יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת ושניהם אסורים מדברי סופרים לכתחילה אבל אם עבר ונטל אינו צריך להחזיר אפילו לצאת ידי שמים (שו"ע הרב שם סעי' ז)
יב. לפיכך אסור ללוה לתת מתנה למלוה כדי שילווהו וזוהי ריבית מוקדמת ואם היה רגיל לתת לו מתנה מותר לתת לו אע"ג שיודע שכונתו ללות ממנו ובלבד שלא יתכון ליתנו משום כך (שם)
יג. יש מתירים ליתן דבר מעט בסתם שאינו מפרש לו בשביל ההלואה אע"פ שהוא מתכוין לכך ואפילו לא היה רגיל ליתן לו מקודם לפי שמתנה מועטת רגילים בני אדם לשלוח איש לרעהו ואין ניכר שהוא ריבית ולא אסרו ריבית מוקדמת או מאוחרת אלא במפרש לו שהיא בשביל ההלואה או במתנה מרובה שניכר שהיא בשביל ההלואה ואינה סתם מתנת חינם אמנם יש להחמיר לאסור כל מתנה כל שמכוין משום ריבית או שניכר שהוא משום ההלואה (שו"ע הרב שם סעי' ז)
יד. וכן שהחזיר מעותיו למלוה אסור לוה לתת לו מתנה בעבור זה שהלוה לו מעותיו אע"פ שהוא כבר אחרי הפירעון וזהו הנקרא ריבית מאוחרת (שו"ע הרב שם)
טו. י"א שאין איסור משום ריבית מוקדמת או מאוחרת אלא אם אומר מפורש שהמתנה או הטובה שעושה לו היא משום ההלואה אבל אם אינו אומר כן במפורש אע"ג שכוונת הלווה לכך וכונת המלוה לקבל משום כך אין בו משום ריבית מוקדמת או מאוחרת (שו"ע סי' קס סעי' ו) וי"א שכל שכוונתו משום כך אע"ג שאינו מפרש אסור משום ריבית מוקדמת או מאוחרת (שו"ע הרב שם)
טז. מותר להלוות לחבירו אע"פ שחבירו עשה לו טובה זה לא מכבר ואפילו אם כוונתו להלוות לו משום כך אין בו משום ריבית כיון שבשעה שחבירו עשה לו טובה זו לא היתה כונתו לכך[32] (ברית יהודה פ"ה ס"ק ט)
יז. הנותן מתנה למלוה ומפרש שנותן לו על מנת שילוה לו ואם לא ילונו יתחייב המלוה להחזיר המתנה הוי ריבית קצוצה דאורייתא (חווד דעת שם סי' קס ביאורים ס"ק ג) לפיכך י"א[33] שעמלת הקצאת אשראי הנהוגה בבנקים יש בה משום ריבית קצוצה וי"א[34] שאינו אלא כריבית מוקדמת
[1] עיין רמב"ן שכתב "בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר, אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים, לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל", כי יספיק לו בדבור הראשון, ועשה מהן שתי פרשיות, שהם ענינים שונים".
[2] רש"י רמב"ן
[3] אדרת אליהו
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רש"י ויקרא ב יד
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י ספורנו
[8] רבינו בחיי
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[13] חזקוני
[14] חזקוני
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] אבע"ז רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רש"י
[19] ספורנו
[20] רמב"ן רבינו בחיי
[21] רשב"ם ספורנו
[22] חזקוני
[23] ספורנו
[25] ועיי"ש שכתב שמחמת זה יש להקל לגמחי"ם לקחת מעט יותר מסכום ההלואה כדי לכסות אם הוצאותיהם אמנם עדיף שיעשו היתר עיסקא
[26] דעת רבית סי' קס הערה 130 ועיי"ש הערה 120 לחברת החשמל והטלפון יש היתר עיסקא ועיי"ש עוד באופן תשלום החשבון אם חושש שינתקו לו את השירות
[27] וכבר נתבאר לעיל שדעת רוב הפוסקים שאינו אסור אלא מדרבנן וכדעת הר"ן כתובות טז ע"ב מובא בדרכ"מ סי' קסא ס"ק א אמנם דעת הריב"ש סי' קמז שהוא איסור תורה
[28] ואם אומר תודה באופן שהוא מדרך נימוס בני אדם כגון שאומר "תודה" או "יישר כח" וכיו"ב דברים שאומרים אנשים על כל דבר קטן עיין קיצור דיני ריבית פ"ב סעי' א בקונטרס אחרון ובמנחת שלמה ח"א סי' כז אות א שכתבו שמותר אמנם באגרות משה יו"ד ח"א סי' פ כתב שאסור ולומר "תזכו למצוות" עיי"ש במנחת שלמה שהוא ברכה ממש ואסור
[30] ואם אין המלוה רוצה להלוותו או להרחיב לו הזמן אסור לשכנעו ע"י דברי שבח וכיו"ב אלא רק ע"י דברי תחנונים (שם) ואע"ג שהוא קודם ההלואה כיון שעושה כן על מנת שילוהו אסור ועיין ברית יהודה פי"א ס"ק סה שמותר לבקשו בדברי תחנונים ולהחניף לו שלא ילחצמו אבל לא שירחיב לו זמן הלואתו
[32] ועיי"ש שמצדדלהקל שמותר ללוה לומר למלוה שילוה לו משום שעשה עמו טובה שכיון שאינו מפרש בשעת נתינת המתנה שע"מ כן נתן לו אלא רק בשעת ההלואה אין בו חשש ריבית
[33] שמכיון שמחויב הבנק לתת לו אשראי דהיינו הלואה ואם לא יתן לו א"כ יכול לתבוע פיצויים עבור מה ששילם בעד הקצאת אשראי א"כ הוי כדינו של החוו"ד (קונטרס אחרון לדיני ריבית פ"ב דין ד עמ' צג)
[34] ברית יהודה בהשלמות פ"ה ס"ק ח ונ"מ שאין מועיל היתר עיסקא לכך שכיון שהלוה עדיין לא התעסק בכסף בשעת נתינת הריבית כיון שעוד לא קיבל האשראי א"כ אין שייך היתר עיסקא ועיין ברית יהודה פמ"א הערה יג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה