מקרא
ויקרא פרק יא
(כד) וּלְאֵלֶּה המוזכרים להלן אם תגעו בהם תִּטַּמָּאוּ לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו, רק לאלה אשר יזכיר, והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב ובערב יטהר אם רחץ בשרו במים[1]:
(כה) וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב החמיר הכתוב בנושא מבנוגע, להצריכו כבוס בגדים:
(כו) לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת כגון גמל וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם כלומר בנבלתם בין שחוטים ובין מתים כמבואר לעיל[2] יִטְמָא:
(כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע כגון כלב וחתול וכיו"ב[3] טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם מסיט ממקומו אע"פ שלא נגעו. אבל אם טענוהו נבילה על כתיבפו ולא נגע ולא זז ממקומו אינו טמא[4] יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם: ס
(כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש[5] בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:
(ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:
(לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(לב) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם ירמוז לכל הנזכרים למעלה בבהמה טמאה ושרץ וחיה, והיא נוהגת גם בנבלות[6] בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר ולא כלי אבנים ולא כלי אדמה אוֹ שָׂק העשוי מצמר עיזים כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם כלומר שעושים בתוכו מלאכה ולא תשמיש כסוי שאין עושין בתוכו כלום[7] בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(לג) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כלומר אל תוך אויר הכלי הכלי נטמא וגם כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא אבל אם נגע בכלי מגבו כלומר מבחוץ אינו טמא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ שאין מויעל לכלי חרס טבילה במקוה[8]:
(לד) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אם וכ - אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם אז יִטְמָא במגע משא או אויר כלי חרס אבל קודם שבא עליו מים או אחד משבעה המשקין דלהלן גם אם נגע בטומאה אינו נטמא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה קיבלו חז"ל שרק בשבעה משקים יין דבש שמן חלב טל דם מים וסימנך י"ד שח"ט ד"ם בְּכָל כְּלִי יִטְמָא:
(לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם ללמד שאע"פ שהם מחוברים, דינן לענין קבלת טומאה ככלי חרס התלושין, ואין להן טהרה במקוה יֻתָּץ לא אמר "ישבר", לומר שאין צריך לשברם לשברים קטנים, אלא שיהרסם בענין שלא יהו ראויין למלאכתם הראשונה[9] טְמֵאִים הֵם ואם תרצו להשתמש בהם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם כלומר אין חובה לטהר אותם אם אינו מתכוין להשתמש בהם לטהרה וקדושה[10]:
נביא
מלכים א פרק כא
(יז) וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
(יח) קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן שמושבו הוא בשמרון שאם היה בית מלכותו ביזרעאל היה לו טענה עליו מצד מורד כי אז היה הכרם לצורך בית מלכותו הכללי, לא כן אחר שבית מלכותו בשומרון הִנֵּה אחאב בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:
(יט) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וכי בדין הרגתו שתורישנו מצד נכסי הרוגי מלך למלך, הלא רצחת ברצח, ואיך עוד תורישנו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:
(כ) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וכי מצאת אותי בזה וכי אני רצחתיו והלא נהרג שלא על ידי רק ע"י איזבל וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וכאילו אתה נמכר לאיזבל אשתך לענין עשות הרע שבזה אתה עבד לה לעשות פקודתה, וכל אשר עשתה יחשב כאילו עשיתו אתה:
(כא) הִנְנִי מבי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר דרך גוזמא אפילו הכלב לא ישאיר לו וְעָצוּר הממון הנעצר כלומר הכסף שנאסף ונשמר על ידו וְעָזוּב המקנה הנעזב לרעות בשדה וזה יקרה בפרסום- בְּיִשְׂרָאֵל:
(כב) וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל בבקעת יִזְרְעֶאל:
(כד) הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם:
(כה) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק בכל המלכים הרשעים לא היה אחד כאחאב, כי כולם עשו הרע מדעת עצמם, והוא התמכר לרצון אחרים יען אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ:
(כו) וַיַּתְעֵב עשה מעשים תעובים מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס
(כז) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט הלך בסתר שלא יראוהו האנשים כאבל וכמנודה: ס
(כח) וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
(כט) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אבי אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו רעת ביתו לא אביא בימיו, אבל גזירת ילוקו הכלבים את דמו, אי אפשר לבא בימי בנו, אלא עליו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ:
כתובים
משלי פרק א
(טז) כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ איך תחשוב ללכת אתם הרי אתה רואה שהם עושים רע וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם ואם תגיד אלך אתם עד שאאסוף הרבה כסף ואפרד מהם, מזהירו: שקודם הם יהרגו אותך: (יז) כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת כי המלכודת של העופות נראית שהיא פרושה בלי סיבה בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף בעיני הציפרים, אבל כשהם מגיעים לרשת הם נלכדים: (יח) וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ אבל הצידים ארבים לדם של הצפרים יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם מסתתרים בשביל לקחת את נפש הצפרים: (יט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע כך דרך הגזלנים אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח את נפש בעל הכסף יקחו (וגם אם תלך אתם ויהיה לך כסף הם יהרגו אותך): (כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה החכמה מכריזה בחוץ בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ ברחובות היא מכריזה בקול: (כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים מכריזה בתחילת מקום שיש הרבה אנשים ובפתחי השערים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר ובכל המקומות בעיר היא אומרת את דבריה (שכתוב בהמשך): (כב) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי עד מתי תמשיכו להתפתות וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם ועד מתי האנשים שלועגים על דברים חשובים ימשיכו במעשיהם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת ועד מתי הטפשים ישנאו את החכמה: (כג) תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי תחזרו לשמוע את תוכחתי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי הנה אגיד לכם את רוח חכמתי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם אודיע לכם את דרכי: (כד) יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ אבל בגלל שקראתי אליכם ולא רציתם לשמוע נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב הרמתי את ידי מרחוק לקרוא לכם ולא רציתם לבא: (כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי בטלתם את כל מה שיעצתי לכם וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם ותוכחתי לא רציתם לשמוע: (כו) גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק גם אני אשמח בשברכם אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם אלעג עליכם כשיבא עליכם פחד לפני הצרה: (כז) בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם כשיבא כמו חשך חזק הפחד שלכם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה והשבר שלכם יבא כמו רוח סערה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה כשתבא עליכם צרה: (כח) אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה אז יקראו אלי ולא אענה להם יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי יחפשו אותי ולא ימצאו אותי: (כט) תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת בגלל ששנאו את החכמה וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ ויראת ה' לא רצו לבחור בה: (ל) לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי לא רצו ללכת בעצתי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי בזו ומאסו את תוכחתי:
משנת ההלכה
חיוב אמירת אמת והאיסור לשקר
א. ציותנו התורה לשמור פינו מלומר שקר. שנאמר (בפרשת משפטים כג, ז) "מדבר שקר תרחק", ונמנית המצוה כמצוה ברוב מוני המצוות[11]
ב. וצריך להזהר אפילו מדבור קל של שקר, ואפילו אם אינו מזיק לשום אדם[12].כמו כן אסור לשקר אפילו בסיפור דברים בעלמא. אמנם י"א ששקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה התורה עליו.
ג. נצטוינו כמו כן שדיבורו של אדם עם חברו במשא ומתן יהיה אמת, ולא ישקר לו[13] והוא בכלל מצות עשה שנאמר (ויקרא יט לו) "הין צדק יהיה לכם" שיהא "הן שלך צדק". ולכן לא ימכור לחברו בדבורים בלבד ואח"כ יחזור בו, וכן לא יאמר שיתן לו לו מתנה ואחר כך לא יתן לו. והעושה כן הרי זה הרי זה ממחוסרי אמנה[14] שצריך להיזהר לישא וליתן באמונה שלא יחליף את דיבורו. והעובר על זה עבר על עשה[15] ועל איסור דאורייתא[16].
ד. עוד אמרו שלא ידבר עם חבירו אחד בפה ואחד בלב, כלומר שבשעה שהוא מדבר עמו בעניני משא ומתן כגון כשמוכר לו דבר לא יהא בדעתו לשנות את דבריו[17].
ה. י"א שאפילו האומר לחברו שיתן לו מתנה מרובה, לא יהא בדעתו לשנות את דבריו[18].
ו. המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו[19].
ז. י"א שהמצווה לפרוע חוב לבעל חוב הוא משום החובה שיש לכל אדם לאמת את דבריו.
ח. המדבר אחד בפה ואחד בלב הוא אחד מהשלשה שנאמר עליהם שהקב"ה שונאם[20].
ט. כתב הרמב"ם[21] שאסור לאדם להנהיג את עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא יהיה תוכו כברו, והענין שבלב יהיה הדבר שבפה[22], ואסור לומר אפילו מלה אחת של פיתוי[23].
י. עוד כתב הרמב"ם[24] שמשאו ומתנו של תלמיד חכם צריכים להיות באמת ובאמונה, דהיינו שיאמר על לאו לאו ועל הן הן, ויחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנהו[25].
יא. ועל גודל מעלת האמת וגנותו של השקר עיין בספר חסידים (סי' תתרס). ואורחות צדיקים (שער האמת) וז"ל "והמדבר אמת אין מעלה כמוה. לכן (תהלים קיט קס) "ראש דברך אמת", ונאמר (שמות כג ז'): "מדבר שקר תרחק". גם הרמיזות של אדם יהיו אמת, כי שכר האמת גדול מאד". וכו' ועיין בספר ראשית חכמה (שער הקדושה ושערי קדושה) שהביא בשם רב הונא שהגלות היא עונש על שקר. ומסילת ישרים (פרק יא). וביד הקטנה על הרמב"ם הלכות דעות (פ"י), ביאר "מדבר שקר" היינו מכל שקר, "תרחק" לשון ריחוק לרוב מיאוסה.
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] רש"י
[4] רשב"ם
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רשב"ם
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רש"י
[11] סמ"ג היראים, והסמ"ק הרשב"ץ. אבל הרמב"ם והחינוך לא מנו מצוה זו במנין המצוות שלהם.
[13] נלמד ממ"ש (ויקרא יט לו) "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" ואמר ר' יוסי ב"ר יהודה (בבא מציעא מט ע"א, ומקורו בתו"כ קדושים פרק ח) –"למה נאמר "והין צדק", והלא הין בכלל איפה הוא וכבר נאמר איפת צדק [וכיון שבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל שהוא, כל שכן להין שהוא שיעור מועט -שטמ"ק בשם תוס' שנץ] אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". וביאר התוי"ט (סוף שביעית) שאע"פ שבפסוק כתוב רק "הין", מכלל הן אתה שומע לאו, כי טעם אחד לשניהם. ובזוהר הרקיע לתשב"ץ (אות נט) כתב שמצות עשה זו נמנית כמצוה אחת עם העשה מדבר שקר תרחק. ועי' סמ"ג עשין קז.
[14] כמו שנפסק להלכה ברמב"ם הל' מכירה פ"ז ה"ח, ובטור ושו"ע חו"מ סי' רד סק"ח. וכ"כ בהשלמה לשו"ע הרב (קנו ב).
[16] העיטור אות ש שלישות ממון, והובא בהגהות מרדכי ב"מ סי' תנא ובב"י חו"מ סי' קפג מחודש ד, שו"ע הרב מכירה ומתנה ס"ב. ועי' מנחת חינוך מצוה רנט שהיא דרשה של תורה.
[17] רש"י שם. בירושלמי (שביעית פ"י ה"ד) אמר ר' יעקב בר זבדי שהאומר לחברו שיתן לו מתנה ורצה לחזור בו, ובשעה שאמר חשב לתת לו את אותה מתנה, כיון שהיה זה צדק באותו זמן, [דהיינו שאמר לו כן בדעת גמורה ליתן לו ולא בדרך כיזוב והיתול –פני משה שם] אינו עובר על איסור זה, ועי' פלפולא חריפתא לרא"ש ב"מ פ"ד סי' יב.
[18] שהעושה כן עובר על "הין צדק יהיה לך", אף שבכה"ג לכו"ע אין בדברים משום מחוסרי אמנה, -שו"ע הרב שם, לדעת הרמב"ן במלחמות והראשונים הסוברים כדעתו, ומוכח כן מהרמב"ן שם והרא"ש שם שכתבו שבפסוק אין חילוק בין מרובה למועטת.
[19] שביעית פ"י מ"ט ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות (שביעית פ"י מ"ט), שנלמד ממה שנאמרו איפת צדק והין צדק, שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק, שכשתדבר דבר השלימהו לטוב פהמ"ש שם, ע"כ, וכ"כ הרע"ב שם.
[23] אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות -רמב"ם שם. והמנחת חינוך (מצוה רנט) כתב שזה בכלל הלימוד מ"הן שלך צדק ", אלא שכתב שאסמכתא היא לדברי הרמב"ם, וכ"כ צפנת פענח בהל' דעות שם. והאור שמח שם כתב שדברי הרמב"ם לא נלמדו מ"הן שלך צדק", ששם מדובר לגבי משא ומתן, והרמב"ם מיירי בסתם דיבור, ולכן כתב שמקור דברי הרמב"ם מהגמרא בפסחים לעיל שלשה הקב"ה שונאם.
[25] ונראה לפרש בביאור דברי הרמב"ם - "אומר על לאו כו'" - היינו שבשעת האמירה לא יהיה אחד בפה ואחד בלב, "ומחייב עצמו" היינו שאח"כ הוא מקיים את דבורו אפילו כשמן התורה אינו חייב. ועי' בהגהות טורי אבן שם. ובכס"מ הביא גירסא אחרת ברמב"ם "ואינו מחייב עצמו" וכתב שהיא יותר נכונה, אבל בדפוס הישנים הגירסא כמו לפנינו "ומחייב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה