מקרא
ויקרא פרק כא
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד[1] לְנֶפֶשׁ איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם[2] לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד[3]:
(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ אמרו רבותינו - שארו זו אשתו הַקָּרֹב אֵלָיו אבל לא ארוסה לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אפילו אם מאורסת[4] אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא מצוה שאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בכל כרחו[5]:
(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ על דרך הפשט, "בעל", כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו, ב), שפי' מנכבדי יהודה, וכמו בעל הבית, שהוא גדול ונכבד הבית, ופירוש הפסוק, לא יטמא הנכבד שבעמיו, להחל את כבודו, ובא לומר, כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול בעמיו, מזהירו שלא יחלל מעלתו בטומאתו למתים[6] ורבותינו דרשו שלא יטמא הבעל לאשתו להחלו כלומר לאשצו שהוא מחולל עליה כגון שהיא גרושה זונה או חללה[7]:
(ה) לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם על מת וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ בתער שיש בו השחתה וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת נכתב גם בכהנים לומר לנו שאם עשו הכהנים קרחה או שריטה או השחיתו זקנם אסורים לעבוד עבודה בבית המקדש עד שיצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה[8]:
(ו) קְדֹשִׁים פרושים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות[9] וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם[10]:
(ז) אִשָּׁה זֹנָה שנבעלה לפסול לה וַחֲלָלָה שנולדה מן הפסולים שבכהונה כגון בת גרושה[11] לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם צונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. ובכל דבר שבקדושה נגדלם לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון[12]:
(ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל תחלל עצמה לִזְנוֹת הכתוב מדבר בארוסה אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל[13] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: ס
(י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע לא יגדל פרע על אבל ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם לא יקרעעל מת[14]:
(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא באהל או בבית ששם המת[15] לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שחייב בכבודם בכל זאת לֹא יִטַּמָּא וכל שכן שאר קרובים[16]:
(יב) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה[17] כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק:
(יד) אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו ולא בתולה גיורת או שבויה[19] יִקַּח אִשָּׁה:
(טו) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו לתת לאו שני כל לקיחת נשים הפסולות לו ופירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו", ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל[20] כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשׁוֹ: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב כל כהן שיש בו מום קבוע לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דהיינו בין המזבח לאולם וכן על המזבח עצמו לא יעלה ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב[21] לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו הוא קרבן המזבח[22]:
(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב בא להזהיר שלא יעבוד בעל מום עובר כל זמן שהמום בו אִישׁ עִוֵּר אפילו בעין אחת אוֹ פִסֵּחַ ואפילו ברגל אחת אוֹ חָרֻם כולל כל צורה משונה של החוטם[23] אוֹ שָׂרוּעַשאחת מירכותיו ארוכה מחבירתה[24]:
(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:
(כ) אוֹ גִבֵּן מלשון גבות שצורת גבותיו משונה אוֹ דַק שיש לו בעיניו עור דק המחליש את כח הראיה אוֹ תְּבַלֻּל מלשון בלול בְּעֵינוֹ שהלבן והשחור מעורבים בעיניו שהלבן נכנס בשחור אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת מיני מחלות עור אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ שאשכיו מעוכים[25]:
(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לרבות מומים נוספים וכל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים וזהו כללם שמונה בראש ושנים בצואר ותשעה באזנים וחמשה בגבינים ושבעה בריס העין ותשעה עשר בעינים ותשעה בחוטם ותשעה בפה ושלשה בבטן ושלשה בגב ושבעה בידים וששה עשר באיברי הזרע ועשרים ברגלים ושמונה בכל הגוף ושמונה בעור הבשר ושבעה בכח הגוף וריחו[26] מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו לחם הפנים והאשם והחטאת שהם מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים השלמים המעשר והבכור יֹאכֵל אף על פי שהוא בעל מום[27]:
(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ י"א[28] שבא לאסור כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים אסור לכהן בעל מום ליכנס בין אולם ולמזבח כדי ליטול חלק בלחם הפנים אלא מוציאין להם חלקם לחוץ וי"א[29] שאינו אסור אלא בבא לעבוד עבודה וכאן בא לאסור שלא יזה הזאות על הפרוכת ומזבח הזהב אפילו אם הוא כהן גדול ולא יעבוד שום עבודה במזבח אם הוא בעל מום[30] וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:
(כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שלא ימסרו קרבנותיהם לבעלי מומים[31]: פ
נביא
מלכים ב פרק ה
(כה) וְהוּא גיחזי בָא אחר שהטמין את הכסף בעופל וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מאן מֵאַיִן אתה בא גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה:
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו וכי - לֹא לִבִּי הָלַךְ איתך? כי לבי ומחשבתי היה עמך בלכתך וידעתי מה שהלכת ועשית כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ נעמן מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וכי בעת ההיא ראוי לקבל ממנו את הכסף, הלא באה היא בדבר הנס, וכי ראוי להנות מן הנס במקום שאין דחק שלא היה עתה העת המוכשר לכך כיון שע"י שלא לקחתי מאתו שכר נתקדש השם והכיר שהיה על ידי ה' לא באמצעות הטבעוְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת ולכן עונשך יהיה -:
(כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם לא אמר בכל הבנים שיצאו ממנו עד עולם אלא באותן בנים שהיו לו שתדבק הצרעת בו ובהם לעולם שלא ירפאו ממנה ואם גחזי חטא בניו מה חטאו אלא מלמד שבניו ידעו בדבר וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג: ס
מלכים ב פרק ו
(א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם בית המדרש אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ דחוק לנו:
(ב) נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם מהיער הסמוך לירדן אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מהקורות הללו מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ:
(ג) וַיֹּאמֶר הָאֶחָד אל אלישע הוֹאֶל התרצה נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ כלומר בוא איתנו לשם וַיֹּאמֶר אֲנִי אֵלֵךְ:
(ד) וַיֵּלֶךְ אִתָּם וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים:
(ה) וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת עם הַבַּרְזֶל הגרזן נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל כלומר הוא אצלי בהשאלה ועלי לשלמו:
(ו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצָב עֵץ חתך עץ במדה שיוכל להכנס בנקב הברזל ויהיה לו כמו יד וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל והנה היה המופת הזה שכאשר השליכו שמה נכנס בנקב הברזל ונתקיים בו הברזל:
(ז) וַיֹּאמֶר הָרֶם לָךְ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ: פ
(ח) וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי נהיה חונים במקום מכוסה ונעלם, ולא רצה לגלות בפני כולם, וזהו בכדי לארוב על מלך ישראל:
(ט) וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים כלומר יורדים וחונים:
(י) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים והזהירה וְהִזְהִירוֹ לראות אם האמת עם איש האלוקים וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם כלומר פעמים רבות הזהירו הנביא ונמצא דבריו אמת:
(יא) וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה שסודותיו מתגלים וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ הולך אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ומגלה סודותינו:
(יב) וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ:
כתובים
משלי פרק ח
(כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ יש לי הרבה להוריש לאהבי וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא ואמלא את אוצרותיהם מהטובה שיש לי: (כב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ ה' ברא אותי (את החכמה) בתחילת הבריאה קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז קודם מעשיו מאז כשהתחיל לברוא: (כג) מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מעולם משלתי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ מההתחלה מלפני שנברא הארץ: (כד) בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי עוד לפני שנברא התהום, נבראתי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם כשעוד לא היו מעינות עם הרבה מים: (כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לפני שתקעו את ההרים בעולם לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי ולפני הגבעות נבראתי: (כו) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת כשעוד לא עשה את הארץ והרחובות וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל ותחילת עפר (אדמת) העולם: (כז) בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי כשהכין את השמים כבר נבראתי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם כשחקק את עגול הארץ על התהום: (כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל כשחזק את השמים מלמעלה בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם כשחזק את מעינות התהום: (כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ כששם לים חוק (גבול) וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו והמים לא עוברים את הגבול שקבע להם בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ כשחקק את יסודות הארץ (החכמה נבראה לפני הדברים האלו): (ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן הייתי מגודלת אצלו וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם הייתי לו לשעשוע (התעסקות לשמוח) בכל יום מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת משמחת לפניו בכל זמן: (לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ משמחת אנשים בעולמו וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם ומשמחת את האנשים (שלומדים אותי): (לב) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי אחרי שהודיע את מעלותיה קוראת לאנשים שישמעו אליה וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ ומשובח מי שישמור את דרכי: (לג) שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ תשמעו למוסר ותחכימו וְאַל תִּפְרָעוּ ואל תבטלו את החכמה והמוסר: (לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי משובח האדם ששומע לי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם למהר לדלתות שלי כל יום לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי לשבת תמיד בביהמ"ד כמו שומר שיושב כל הזמן בפתח: (לה) כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים כי מי שמוצא אותי מוצא את החיים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' ומוציא רצון מה' שהשם יתרצה אליו: (לו) וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ אבל החוטא לי ולא לוקח אותי גוזל את נפשו כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת כל השונאים אותי הם אוהבים את המות:
משנת ההלכה
דיני ריבית
א. מאד מאד צריך להיזהר באיסור רבית והמלוה[32] עובר בששה לאוין אחד (ל"ת רלד) לא תהיה לו כנושה. והשני את כספך לא תתן לו בנשך. והשלישי ובמרבית לא תתן אכלך. והרביעי אל תקח מאתו נשך (ל"ת רלה). והחמישי לא תשימון עליו נשך. והששי ולפני עור לא תתן מכשול[33](ל"ת רצט)[34]. (ספר המצוות להרמב"ם מצוה רלז טור יו"ד סי' קס) ואף הלוה וכל המתעסקים בהלואה כגון העדים והערבים עוברים כמבואר להלן.
ב. ע"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם (טור שם)
ג. שלושה מיני רבית הם יש רבית שהוא אסור מן התורה, וזהו שנקרא לרבותינו זכרונם לברכה [ב"מ ס"א ע"ב] רבית קצוצה. ויש שאסור מדרבנן גזירה שלא יבואו לידי ריבית דאורייתא וקראוהו אבק ריבית. ויש שאסרו אף על פי שהוא רחוק הרבה מן רבית האסור מן התורה ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם ליטול רבית, והוא הנקרא הערמת ריבית (חינוך מצוה שמג)
ד. ריבית דאורייתא חייב המלוה להחזירו ללוה ואבק ריבית אינו חייב להחזירו אא"כ בא לצאת ידי שמים[35]. (שו"ע שם סי' קסא סעי' ב וסעי' ה)
ה. אפי' אם אומר למלוה אני מוחל לך הרבית ונותנו לך במתנה אסור. והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה רבית שעתיד לקחת ממנו אע"פ שעשו קנין לחזק הדבר או נתנה לו במתנה אינו כלום, שכל רבית שבעולם מחילה ומתנה שהרי דרך דרך העולם שיתנו ריבית כדי שיוכלו ללוות לזמן. אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה ומתנה זו לפיכך אין המחילה מועלת כלום ואפילו ברבית של דבריהם. (טור סי' קס)
ו. אמנם אם לקח ממנו רבית וצריך המלוה להחזירה לו לזה מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל ואינו חייב להחזיר אפילו כדי לצאת ידי שמים אבל בשעת לקיחת הרבית אפי' אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו (שו"ע שם סעי' ה וש"ך ס"ק ו)
ריבית קצוצה
ז. כל שקצצו כלומר קבעו ביניהם בשעת ההלואה שיוסיף לו הלוה כסף או כלים או פירות או אוכל בעד מה שמלוה לו לזמן מה, ואפילו אם אינו ממין ההלואה[36] הרי זה ריבית דאורייתא. למשל - מי שאומר לחבירו הלויני מאה ואוסיף לך אחד על כל יום שלא פרעתיו, או שלשים בחדש, או פחות או יתר, עד שאפרענו לך, וכן כשאמר לו הלויני מאה במאה ועשרים לשנה. (חינוך מצוה מצוה שמג)
ח. ואפילו אם אומר לו אלוה לך על מנת שתעשה לי טובה או גמילות חסד בגופך. למשל - אלוה לך ובתמורה אדור בחצרך בחינם[37]. או תשאיל איזה כלי. ואפילו טובת הנאה כגון שאומר אלוה לך על מנת שתקנה אצלי או תעסיק אותי אצלך ואפילו אם מלוה על מנת שיתן מעות לצדקה הרי זו ריבית קצוצה מן התורה. (שו"ע שם קס סעי' יד וכג וקסו סעי' ב).
ט. וכן המלוה לחבירו מעות. ומשכן לו בהן בית או חצר שיחזיק בהם. ויקח שכירות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה, זהו רבית קצוצה האסור מן התורה. ועליו יאמרו זכרונם לברכה [שם ס"א ע"ב] רבית קצוצה יוצאה בדיינין, כלומר שבית דין יורדין לנכסי המלוה ומוציאין ממנו.
י. ואם לא התנו בשעת ההלואה על הריבית אלא התנו כשהגיע זמן הפרעון להאריך את זמן הפרעון תמורת ריבית י"א שאינו ריבית דאורייתא (רמב"ם שם פ"ו ה"ג) וי"א שגם זה ריבית קצוצה דאורייתא (השגות הראב"ד שם) וכן הסכמת רוב הפסקים (ש"ך שם סי' קסו ס"ק ח)
יא. י"א שאין ריבית דאורייתא בפחות משוה פרוטה (תוס ב"מ סא ע"א ד"ה אם אינו ענין ורא"ש שם פ"ה סי' א) וי"א[38] שאף בפחות משוה פרוטה יש ריבית דאורייתא ומ"מ אינה יוצאה בדיינים. (טור בשם הרמ"ה שם סי' קסא).
יב. ריבית הנעשית ע"י מקח וממכר, או שכירות, אינה ריבית קצוצה מן התורה.
[1] ספורנו
[2] רשב"ם
[3] ספורנו
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] רמב"ן
[7] רש"י רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] אלה המצוות עשה לב
[13] רש"י
[14] רש"י
[15] אבע"ז
[16] חזקוני
[17] רמב"ן אלה המצוות ל"ת קסה
[18] רמב"ן
[19] אבע"ז
[20] רמב"ן
[21] אלה המצוות ל"ת ע
[22] אבע"ז
[23] חוטם נקרא אף וחרון. נקרא אף על שהיא צורת הפנים. נקרא חרון ונחיר על שמשם נתגלה הכעס. ובהיותו שקוע ואינו אף ר"ל צורת הפנים. ואין בו רק הנחירים נקרא חרום. מלבי"ם
[24] אלה המצוות ל"ת עא
[25] רש"י מלבי"ם רש"ר הירש אלה המצוות שם
[26] אלה המצוות שם
[27] אבע"ז
[28] דעת הרמב"ם והחינוך
[29] דעת הרמב"ן ורש"י
[30] אלה המצוות ל"ת סט
[31] חזקוני
[32] וכן הלוה צריך להזהר שעובר בג' לאוין כמבואר בל"ת רלו והערב והעדים וכל מי שמתעסק בכך גם עוברים כמבואר בל"ת רלז
[33] כיון שמכשיל את הלוה לעבור על האיסורים שנתפרשו בו
[34] ואפי' הלוה והנותנו עובר משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל. וכל התולה מעותיו בעכו"ם לומר שהם של עכו"ם ומלוה אותם ברבית דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו (טור שם)
[35] מלבד ריבית בשעת פרעון וריבית מוקדמת ומאוחרת שאינו חייב אף לצאת ידי שמים כמבואר לקמן (רמ"א קסא סעי' ב חוו"ד קס ס"ק ב)
[36] שו"ע הרב ריבית סעי' א
[37] דעת הרמב"ם שם פ"ו ה"א שאפילו אין החצר עומדת להשכיר הוי ריבית קצוצה שמכיון שהתנה עמו הרי הוא כאילו שכרו המלוה מעכשיו ונתחייב מעות וכשיגיע פרעון ההלואה יקחם בתוספת לחובו וכמש"כ בב"י סי' קסו אבל דעת הרא"ש בשם הרמב"ן פ' הזהב סי' טז שדוקא בעומדת להשכיר הוי ריבית קצוצה אבל אם אינו עומד להשכיר אינו אלא ריבית דרבנן ובשו"ע קסו שם פסק כרא"ש ועיין בש"ך שם ס"ק ו שכדעת הרמב"ם ס"ל כמה ראשונים ולכך הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה לענין לצאת בדיינים וכשם שנחלקו בקרקע כך יהיה בכלי שאם עומד להשכיר הוי ריבית קצוצה ואי לאו לרמב"ם הוי ריבית קצוצה ולדעת הרא"ש אינו אלא אבק ריבית מדרבנן
[38] ועיין ביאור הגר"א סי' קסא ס"ק ב שמשמע שכך היא דעת המחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה