מקרא
ויקרא פרק טו
(יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגעת בשכבת זרע שהרי מגע בית הסתרים היא ואינו מטמא אלא נגיעה באברים גלויים ולא מקומות מוסתרים[1]:
(יט) וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם אדמימות מטמא בה ולא לובן כזוב ושכבת זרע שהם לבנים או כל צבע אחר[2] יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ כנוי לערות האשה[3] שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ ואפילו ראתה כל ז' לערב טובלת ומשמשת, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל אחד יושבת עליה ז' נקיים[4] וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב השוכב או היושב על משכבה או על מושבה אפי' לא נגע בה אף הוא בדת טומאה האמור במקרא העליון שטעון כבוס בגדים[5]:
(כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו כלומר הרי הוא טמא כמוה לענין שהוא אב הטומאה שמטמא אדם וכלים[6] וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא: פ
(כה) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים שלשה ימים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ כלומר אחרי שנסתיימו ימי נדתה שעברו שבעה ימים מאז שראתה והפסיקה ואז חזרה לראות אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כלומר שראתה במרוחק מנדתה וקיבלו חז"ל שהוא בתוך אחד עשר יום מסיום ימי הנדה כלומר בתוך שמונה עשרה יום מראייתה הראשונה ראתה שלושה ימים למשל שראתה ביום השתים עשרה שלוש עשרה ארבע עשרה מתחילת ראייתה[7] כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא רק שזו אינה טומאת נדה שהיא דבר הרגיל באשה אלא טומאת זיבה שהיא מחמת שינוי ומחלה שהרי אינה אמורה לראות שוב בתוך זמן קצר כל כך מסיום המחזור הקודם:
(כו) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:
(כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כח) וְאִם טָהֲרָה שהפסיקה מִזּוֹבָהּ או שפירושו ואם רוצה להטהר מטומאת זיבתה וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים נקיים שאינה רואה בהם דם כלל ואם תראה סותרת ספירתה וחוזרת לספור מהתחלה וְאַחַר תִּטְהָר על ידי טבילה במקוה:
(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
(לא) וְהִזַּרְתֶּם והפרשתם[8] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם כל טומאות האמורות למעלה, מבהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים ושקצים ורמשים ויולדת ונגעים ונידה ובעלי קריים וזב וזבה, כי כל זה דבר מיאוס וטומאה וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:
(לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב שמרומז במקראות אבל לא נתפרש והוא הזב שראה רק פעם אחת שדינו כרואה שכבת זרע[9] וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:
(לג) וחמור מהם - וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה: פ
סליק פרשת מצורע
נביא
מלכים ב פרק ב
(יג) וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו האדרת הזאת בה לט אליהו פניו במערה והיה ציור אל המסך שבינו ובין הרוחניות, ובו עשה נס הירדן ועתה נפלה מעליו כי התפשט מן המסכים והלבושים, ולבש קדש וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:
(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ כי אליהו היה לו כח להכניע את יסוד המים ולהבקיעו בעברו בירדן, אולם אז הלא היה אליהו ואלישע וזכות השנים מרובה מן האחד אבל בגלל שהבטיח לו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, שישאר לו רוח אלישע הקודם ויתחבר עמו רוח אליהו, ראוי שאף הוא יבא אלי, מלבד האלהות השוכן עלי כבר אַף הוּא ומספר שאף הוא באמת זכה להיות פי שנים ולכן - וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע:
(טו) וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יְקֹוָק וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הגיאות הַגֵּאָיוֹת חשבו שגופו ג"כ נפל מעליו כמו שנפלה אדרתו והרוח נשאו לאיזה מקום ורצו לקברו, כי לא ציירו לעצמם שגם הגוף יעלה השמים וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ:
(יז) וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ הרבו כל כך דברים עד שהיה לו בשת מלחלוק תמיד על דבריהם ולזה אמר להם שלחו מצד המוסר להניחם לעשות רצונם וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ:
(יח) וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כלומר שיש סביבה שדות וכרמים כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים שיש בהם מלחים עד שאינם ראויים לשתיה כמו מי הים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת:
(כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו:
(כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם מקום יציאתם כלומר מקום נביעתם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת:
(כב) וַיֵּרָפוּ התרפאו הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר: פ
(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים מנוערים מן המצות וקטני אמנה יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ לפי שאליהו רבו, היה בעל שער, ואלישע היה קרח, אמרו בלעג והתול, עלה קרח השמימה, כאליהו רבך, וכאילו אמרו, אינך במעלה כמוהו, כי הוא היה בעל שער, ואתה קרח:
(כד) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם לא קללם עד שראה אותם וידע וראה על דרך נבואה שהם ראויים לקללה מצד רוע מעשיהם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְקֹוָק וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים:
(כה) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן: פ
מלכים ב פרק ג
(א) וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היתה המלחמה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
(ב) וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו אבל האשרה לא הסיר מפני אמו שהיתה עובדת ע"א שהרי נביאי האשרה היו אוכלי שלחנה אבל הוא לא עבד הבעל והאשרה אלא העגלים שעשה ירבעם:
(ג) רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עגלי הזהב אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא סָר מִמֶּנָּה: ס
כתובים
משלי פרק ה
(א) בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה בני תקשיב לחכמה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ לתבונה תטה את אזנך לשמוע טוב: (ב) לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת לשמור את החכמה וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ ואת הדעת שפתיך ישמרו לחזור עליהם: (ג) כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה כי שפתי הזונה נוטפים דברים מתוקים (ולכן צריך מאד להזהר) וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ והדיבור שלה מאד מפתה ויותר חלק משמן: (ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה אבל בסוף זה מר כמו לענה (עשב מאד מר) חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת זה חד כמו חרב שחד משני הצדדים: (ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת ההולכים אליה יורדים למות שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ הפסיעות של ההולכים אליה מחזקות את הגיהנם שיפלו שם: (ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס את הדרך חיים תזהר אולי תישר את זה כמו האשה הזונה נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע דע לך שנעו דרכיה מהדרך הישרה ואם תלך בהם לא תדע את הדרך הישרה: (ז) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי ועכשיו תשמעו לי וְאַל תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי פִי ואל תסורו מדברי פי, שלמדתי אתכם: (ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ תרחיק דרכך מדרך האשה זרה וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ ואל תתקרב אל פתח בית האשה הזרה: (ט) פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ אולי תתן את היופי שלך לאחרים שתמות וזה ינתן לאחרים וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי והשנים שלך מלאך המות יקח ממך שתמות מוקדם: (י) פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ אולי ישבעו אחרים את כל הדברים שלך שעבדת עליהם וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי והדברים שעבדת עליהם יהיו בבית אדם זר לך: (יא) וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ תצעק בסוף בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ כשיגמר הבשר שלך: (יב) וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר תאמר לעצמך איך שנאתי לשמוע מוסר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי ותוכחה ביזה ליבי: (יג) וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי ולא שמעתי בקול מלמדי ללכת בדרך ישרה וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי ולא הקשבתי למלמדי: (יד) כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בשביל הנאה מועטת הייתי עושה את כל הדברים הרעים בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה בתוך הרבה אנשים הייתי עושה רע: (טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ תשתה מים מהבור שלך, שתהיה עם אשתך ולא עם אשה אחרת – שתלמד תורה וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ ותשתה מים מהבאר שלך:
משנת ההלכה
דיני בל תשחית
א. מלבד האיסור שיש בקציצת אילנות, יש בדבר גם משום סכנה, ואמר ר' חנינא לא מת שבחת בני אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה[10]. לפיכך אפילו באופן המותר מצד הדין, כגון שצריך לבנין או למקומו וכיוצא, מכל מקום יש להיזהר בדבר משום חשש סכנה[11] ולכן עדיף לעשותו ע"י גוי ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו. (שו"ת הר צבי או"ח ב סי' קב ד"ה ובפרט שיש).
ב. המשחית לצורך מצוה אין בו משום בל תשחית, שנדחה איסור זה מפני המצוה, שהרי ציוו חכמים לקרוע על המת[12] (שלטי הגבורים ע"ז דף ד ע"א מדפי הרי"ף אות ב).
ג. וכן מותר להשחית כדי לקנוס אדם שעשה שלא כהוגן[13].
ד. וכן אינו עובר על בל תשחית אם עושה כך משום הידור מצוה, כגון אם רוצה לגנוז דף מספר תורה שאינו יפה כל כך, אף על פי שאין בו טעות. (ספר חסידים סי' תתעט).
ה. ובכלל איסור זה של בל תשחית שיחוס אדם על ממונו ולא יפזר לריק[14] אפילו שוה פרוטה (שערי תשובה שם חרדים פכ"ט אות מה).
ו. מי שפרנסתו מצידת חיות ועופות מותר לילך בעצמו לירות ברובה ולצוד ציד אבל מי שאין פרנסתו בכך אע"ג שאין בו משום בל תשחית וצער בעלי חיים מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות וזה אומנות שאינה שלו וגם איסור יש שמכניס עצמו לסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו (נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' י).
ז. דבר שאין בו הפסד לשום אדם אין בו משום בל תשחית (שם).
ח. השותה ונשאר יין בכוס שחבירו יכול לשתות ממנו, יש לקנח מקום נגיעת הפה משום מיאוס, ולא ישפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים מותר לשפוך את המותר (שו"ע או"ח סי' קע סעי' כב).
ט. חוטי ציצית שהם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר יש מן האחרונים שכתבו שיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם ובמקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה (משנה ברורה סי' טו ס"ק ג).
י. נוהגים לשבור כוס תחת החופה ובשעת כתיבת התנאים להעלות ירושלים על ראש שמחתנו ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם ואין בו משום בל תשחית כיון שעושין כן לרמז מוסר למען יתנו לב (שם סי' תקס ס"ק ט).
[2] רש"י רשב"ם
[3] אבע"ז
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] אמרו חז"ל (שבועות יח ע"ב) מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבינא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. ומפורש במסכת נדה (סג.) שאם היא רגילה לראות דם בחצי היום או בשעה עשירית או באחד עשר מן היום, חייב לפרוש כל אותו היום אבל לא כל הלילה שלה שמותרת לשמש כל הלילה. אי נמי היתה רגילה לראות בשעה שניה מן היום, אותה שעה אסורה לשמש אבל כל הלילה מותרת לשמש, ואם היא רגילה לראות בלילה אפילו בסוף הלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה ... וכל מי שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל וגו', וכתיב והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן, כלומר אפילו היה לו קודם לכן בנים חשובים כבני אהרן הן מתים בעוון אביהם, שנאמר והזרתם כלומר חייבים אתם להזהיר את בני ישראל שינזרו מנשותיהם סמוך לוסתן כדי שלא יבואו על הנדה, ואם לאו מתים בניהם כמו שמתו בני אהרן בחיי אביהם. רבינו בחיי
[10] ב"ק צא ב, ועי' ב"ב כו א. ועי' ט"ז יו"ד סי' קטז ס"ק ו.
[11] עי' ספר חסידים בצוואות ר' יהודה החסיד סי' מה ובהגהות מהרש"ם מבערזאן לס"ח שם בהוצ' הר"ר מרגליות, ועי' שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עו ועיין שמות רבה פל"ה. שלפיכך ציוה הקב"ה לעשות המשכן מעצי שטים, ללמד דרך ארץ שאם ירצה אדם לבנות ביתו לא יבנה מאילן העושה פירות ואיתא בפרקי דר"א פל"ד בשעה שכורתים עץ שעושה פרי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו אמנם בשו"ע הרב שם סוסעי' טז משמע שאין בו סכנה אם עושה כן בדרך המותרת
[12] עיין שו"ת הר צבי או"ח ב סימן קב דמשמע דכל במקום מצוה אינו השחתה כלל ואין צריך להגיע לדחיה ועיי"ש בענין לקצוץ עץ ערלה לצורך מקומו לבנות שם סוכה וכן שם בסי' קא בענין לקצוץ ענפי עצי פרי כדי לסכך בהם
[13] וכדאמרינן מדות פ"א מ"ב שרשות היתה לו לאיש הר הבית לשרוף את כסותו של הישן על המשמר, שכיון שעושה משום קנס הרי זה כמו לצורך ולא להשחתה
[14] ועיין בחרדים פס"ו אות צה וז"ל "גדולה לגימא, ואותו מותר אשר היית מותיר משובע, אילו האכלת לעני זכית לחיי העולם הזה והבא, גם עברת על בל תשחית, לכן דברי רמב"ם תשים עטרה על ראשך שכתב לא תאכל אלא כשאתה רעב ולא תשתה אלא כשאתה צמא, ולא תאכל עד שתשבע לגמרי אלא פחות שליש, ולדברי הראב"ד כתענית לפני יוצרך יחשב לך"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה