מקרא
ויקרא פרק כה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר פרשה זו נאמרה בסיני בעלותו לקבל לוחות שניות ששם כרת ה' עם ישראל ברית שניה אחר חטא העגל ושבירת הלוחות ובברית הראשון נאמרה שמיטה, כדכתיב(שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', וכן בברית הראשון נאמרה בפרטיה ובדקדוקיה ובעונשיה, ובברית הראשונה שהיה במ' יום הראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה להם הב"ה וצוה לכרות ברית שניה, ירד משה וצום כל אשר דבר ה' אותו בהר סיני, והיה מעשה המשכן בכללם, ואז הקהיל את כל עדת ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שם לה, א) כל מלאכת עבודת המשכן, וקבלו הדבר בשמחה, והתחילו לעשות המלאכה, וכל ימי עשות המלאכה לא דיבר אליהם מכל אשר נצטוה, כי לא רצה להקהילם אליו, שלא יתבטלו מהמלאכה ואחר שהשלימו המשכן, אז ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א, א) וצוהו בקרבנות ובכל ת"כ, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, וכאשר השלים אמר, עוד צוה ה' אותי בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצות והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה, ולא הוצרך עתה לזבוח זבחים ולזרוק עליהם מהדם, כאשר עשה בברית ראשונה (שמות כד ו-ח), אבל קבלו עליהם הברית באלות ובקללות אלה. ואמתכי בתנאי הארץ השמיטה והיובלות, כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו, לד-לה) ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית[1]:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך[2] ומצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו[3]:
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ אינו צווי, אלא דרך הפסוק לומר כן, כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים ח, א) הוא לאו הבא מכלל עשה, שש שנים תזרע ולא בשביעית, והזורע בשביעית עובר בלאו ועשה[4]:
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח לֹא תִקְצוֹר להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל[5] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ הגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה[6]:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך לְאָכְלָה
לא לסחורה ולא להפסד ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו וביעורו שוה שהם דומיא לאכילה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן גבוה[7]:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ שהיא ברשותך וְלַחַיָּה שאינה ברשותך[8] שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, לפי שאינה שלך[9] אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים מצוה על בית דין לספור שני היובל ולמנות שנים ושבתות כדרך שאנו מונין יומים ושבועות לעומר[10] וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ לשון (שמות לו) ויעבירו קול במחנה לשון הכרזה[11] שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה[12]:
(י) וְקִדַּשְׁתֶּם בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה[13] אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה וְאִישׁ העבד העברי הנמכר לישראל[14] אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:
(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה[15] שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה, לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו[16]:
(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הזהירנו מהנות את חבירנו במקח וממכר כלומר שלא להפקיע ולמכור ללוקח ביותר משוויו המקובל בשוק והלוקח לא יקנה בפחות משוויו המקובל בשוק[18]:
(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע, דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר "במספר שני תבואות ימכרלך", לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו[19] ואע"ג שאין אונאה לקרקעות זהו לענין החזרי תשלומים שאינו אלא במטלטלים אבל הלאו נאמר על גם על קרקעות[20]:
(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ תמכרנה ביוקר וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ תמעיט בדמיה[21] כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ שאם היו שנים כשני אליהו או שנת שדפון וירקון, אינו ממעט בחשבון הכסף אם בא לגאול. וכן שתי שנים שאמרו חכמים שצריך להניחה בידו, צריך שיהו שנים של תבואה[22]:
(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו והרי הוא אומר בהונייתדברים ויראת מאלהיך לפי שהדבר מסור ללב שיכול לומר לטובה נתכונתי וכיוצא, לפיכך נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות, אם לטובה אם לאונאה הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיךוהצועק על אונאת דברים נענה מיד ולכן אסור לומר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם[23] וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי מצות התלויות בארץ הנהוגות בשביעית וביובל וְאֶת מִשְׁפָּטַי כגון אל תונו איש את אחיו[24] תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:
(יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:
(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף לביתנו[25] אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:
(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית. ושמיני יזרעו ויאכלו מתבואת ששית עד תחלת תשיעית שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית[26]:
(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת לאו במוכר, שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל, ואע"פ שהיובל מפקיעה, הזהיר הכתוב למוכר וכמו כן ללוקח, שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה, ולא יועיל להם כי תחזור ביובל[27] כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ והוא ציוי על הבית דין שיוציאו הקרקע ביובל מיד המחזיקים בה[28]: ס
נביא
מלכים ב פרק ט
(א) וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים יונה בן אמיתי היה וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ לילך ולבוא בזריזות, כי החגור במתניו, הוא קל ללכת ומזורז וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד:
(ב) וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר לפנים מ - בְּחָדֶר:
(ג) וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה תנוס משם, ולא תאחר מללכת, שלא תסתכן כאשר יודע למלך:
(ד) וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד:
(ה) וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר:
(ו) וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל:
(ז) וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב זרעו ובני ביתו אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי יְקֹוָק מִיַּד אִיזָבֶל:
(ח) וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר זה הזכר וְעָצוּר העושר העצור וכנוס וְעָזוּב המקנה העזוב על פני השדה בְּיִשְׂרָאֵל בפירסום, למען יקחו מוסר:
(ט) וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה שלא יקום ממנו יורש עצר כמו שנשמד בית ירבעם ובעשא:
(י) וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר כי כשהלכו לקברה לא מצאו בה אלא הגלגלת וכפות הידים ולא קברו העצמות וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס:
(יא) וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע כן קראו את הנביא, לפי שבעת שהיה מתבודד בנבואה, היה נדמה להם כמשתגע, על כי לא פנה אז בעניני העולם הַזֶּה אֵלֶיךָ אם הנביא ניבא טוב ושלום, מדוע אם כן בא אליך לבד, ולא אמר לכולנו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ שאין בהם ממש ולזה אין לכם לחקור על דבריו כי לא אמר דבר שיהי' לו שורש:
(יב) וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר הנה דבריך הם שקר הַגֶּד נָא לָנוּ וַיֹּאמֶר כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל:
(יג) וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו תחת יהוא, לשבת למעלה מכולם, כדרך המלך אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא:
(יד) וַיִּתְקַשֵּׁר עשה קשר עם השרים למרוד יֵהוּא בֶּן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי אֶל יוֹרָם וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם:
(טו) וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים המכות אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיֹּאמֶר יֵהוּא אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לגיד לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאלכלומר אם יש רצונכם שאמלוך אני, שמרו לבל יצא מי מן העיר, כי פן ילך ויגיד ביזרעאל, ויהיה המלך נשמר:
כתובים
משלי פרק יא
(כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם המונע תבואה העם יקללהו וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר המוכר מזון כולם מברכים אותו (וכן בתורה - המונע מאחרים תורה ואינו מלמדם מקללים אותו, והחכם המלמד תורה - יברכוהו): (כז) שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן בזה שמחפש תמיד לעשות טוב , הרי הוא כמבקש שה' ירצה בו (וכן יהיה לו) וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ המחפש לעשות רעה, היא תבוא עליו: (כח) בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל כיון שאינו בוטח בה' ,ה' מוסרו ביד המקרה ואינו משגיח עליו וכשיפול לא יקום שוב וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ הצדיקים הבוטחים בה' יפרחו כעלה שאף שהעלה בחורף נופל, בקיץ שב ופורח, כן הצדיקים אף שלפעמים נופלים ישובו ויקומו: (כט) עֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ המקלקל ביתו ישאר בלי כלום וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב וזה האויל יהיה עבד לחכם לב. והענין= מי שאינו מחנך בניו בתורה ביתו יהיה ריקן מתורה ויצטרך לחכם לב לכל דבר להורות לו את אשר יעשה (וכאילו החכם לב מושל עליו כי נצרך אליו תמיד): (ל) פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים פרי מעשיו של הצדיק הוא עץ חיים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם החכם קונה נפשות כי המלמד לאחרים הרי הם כבניו וכאילו ילד אותם (הפסוק מדבר בגדולת מעשיהם של הצדיק והחכם): (לא) הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם הרי אפילו הצדיק (שרוב מעשיו טובים) מקבל בעולם תשלום על מעשיו הרעים (ואמר בארץ כי הצדיק מקבל ענש כאן, כדי שכשיבא שם יהיה נקי לגמרי) אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵאקל וחומר שיקבל ענשו:
משלי פרק יב
(א) אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת האוהב מוסר אוהב דעת כי על ידו ייקנה הדעת וְשׂונֵא תוֹכַחַת בָּעַר השונא התוכחה יהיה ריק מדעת: (ב) טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵה' מי שהוא טוב יוציא רצון מה' שה' ירצה בו (והרצון של ה' יביא לאדם שפע הטוב) וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁיעַ בעל מחשבות רעות ירשיענו ה' בהשפטו (לא יקבל צרכיו): (ג) לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע לא יהיה מבוסס הנוהג ברשע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט הצדיקים במעשיהם הטובים הם כאילן המכה שורשים עמוק שאינו נופל: (ד) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ אשה חזקה בזריזות למעשים טובים היא ככתר לבעלה שמקשט אותו וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה הרעה במעשיה, הרי היא לו כרקבון בעצמותיו שלא ניתן לרפוי (תמיד יסבול ממנה): (ה) מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט הצדיק אף תחילת מחשבותיו הם רק לעשות כמשפט וכיושר תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה הרשע אף מסקנת מחשבותיו הם תחבולות לרמות בני אדם: (ו) דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב דָּם לארוב ולהרוג וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם שפיהם מדבר יושר על ידי זה ובזכות זה ינצלו מהם: (ז) הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם ה' הופך הרשעים ממצבם הטוב לרעה ולא ימצאו יותר.(הפוך, בבת אחת, כגון סדום) וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד יתקיים לעולם (בית צדיקים= הוא וזרעו) (פסוקים ה'ו'ז' אפשר לפרש שהם רצף אחד): (ח) לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ כמדת חכמתו של האדם משבחים אותו (לרב מרבים ולמעט ממעיטים) וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז שלבו עקום מהיושר והאמת יבזו אותו. (ויש לפרשו , הלומד לשמה כפי חכמתו יהללוהו. אך הלומד לקנטר ואינו חפץ לדעת האמת סופו יהיה לבוז.): (ט) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ טוב המתבזה בעבודתו ועובד לעצמוומרויח (ולא חס על כבודו) מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם מהמכבד עצמו שלא לעבוד בעבודות בזויות ובגלל כן אין לו מה לאכול. (וכן בתורה, שאינו בוש לשאול, והמתביש לא יידע):
משנת ההלכה
דיני רבית דרבנן
סאה בסאה
א. אסור מדרבנן ללוות[29] חפץ או מוצר או אפילו מטבע שאינו מטבע שמשתמשים בו בדרך כלל במקום זה על מנת שיוחזר חפץ אחר הדומה לו ודבר זה נקרא בחז"ל הלואת סאה בסאה דהיינו שמלוה לו סאה (מידה מסוימת) של חיטים כדי שיחזיר לו סאה של חיטים, ואפילו לא קצב לו זמן לפרעוןאסרוהו, שמא יתייקר החפץ בינתיים[30] ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו ונראה כריבית, ואם לוה, ונתייקרו, נותן לו לפי הערך שהיו שוים בשעת הלוואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו (שו"ע יו"ד סי' קסב סעי' א).
ב. אמנם אם הוא בהשאלה דהיינו שמחזיר את אותו החפץ שהשתמש בו מותר אפילו אם התייקר בינתים (שם).
ג. והתירו חז"ל הלואת סאה בסאה בשלושה אופנים:
1. אם עשהו דמים דהיינו שקבעו בזמן ההלואה את החוב לפרעון בכסף לפי ערך החפץ עכשיו ואפילו אם יתייקר עד הפרעון יתן לו אותו הסכום שקבעו עכשיו[31] ואז מותר להחזיר לו את הפרעון אפילו באותו מוצר לפי הערך הקצוב בזמן הפרעון. (שו"ע שם)
2. וכן אם יש לו מעט מאותו המין, אפילו אם אינו נגיש כעת כגון שאין המפתח למקום שבו נמצא אותו המין בידו, מותר ללות עליו כמהסאין[32] לפרוע סאה בסאה. ואם אין לו כלום מאותו המין, יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו, ואחר כך ילוה לו כמה סאין. (שו"עשם סעי' ב) וי"א שדוקא לתת לו במתנה או להקנות לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור (ש"ך שם ס"ק ח כתלמידי רשב"א) ויכול המלוה להאמין ללוה שיש לו ולהלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שו"ע שם)
3. וכן התירו אם היה לאותו מין שער בשוק, קבוע וידוע לשניהם, דהיינו שניתן להשיגו בחניות במחיר קבוע אע"פ שלא ידעו בכמה[33] ואז מותר ללוות סאה בסאה וזה קראוהו חז"ל יצא השער. אמנם זה מותר דוקא אם הלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה דהיינו שיכול אם רוצה לפרוע אף קודם זמן הפירעון שקבעו, אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד זמן מסוים וכ"ש אם התנה שלא יפרע עד שעת היוקר, אסור. (שם סעי' ג וש"ך ס"ק ט יא)
ד. היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר, הרי זה כאילו היה בידו. אבל אם אחרים חייבים לו, לא מקרי יש לו. (רמ"א שם סעי' ב)
ה. מה שמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין, היינו דוקא סתם, אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לן מעות דמי שוויין כשער של עכשיו, אסור. (רמ"א שם).
ו. וכשמלוה לו בסתם כנגד אותו המין אין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט[34] (ש"ך שם ס"ק ז בדעת הב"י) וי"א דדוקא שיהא דעתו לכךשאל"כ נתכוין אחד מהן לשם רבית ואסור ודוקא לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך מותר וחייב. לשלם (ש"ך שם בדעת הב"ח).
ז. אדם הלווה מחבירו דבר מאכל ככר לחם ביצים או ירקות וכדומה אינו צריך לדקדק כשמחזיר אותו הסוג שיהיה בדיוק באותה מידה כיון שהוא דבר מועט ואין דרך בני אדם להקפיד בכך[35]. (רמ"א שם סעי' א).
ח. אבל להחזיר סוג אחר כגון להחזיר עגבניות עבור עגבניות שרי אסור[36].
ט. בדברים הלחים צריך להקפיד להחזיר לפי המדה לפיכך אם לוה כוס שאינה מליאה אסור להחזיר כוס מליאה אמנם אם אינו יודע כמה לווה מותר להחזיר עד שייצא הספק מליבו[37]
י. אסור להלוות מטבע שאינו יוצא באותה מדינה כנגד אותו מטבע כגון להלוות שקלים תמורת שקלים בחו"ל שהרי מטבע זה כפירות ויש לחשוש שמא יתייקר ולפיכך דינו כסאה בסאה ומותר רק באופנים שנבארו לעיל (שו"ע שם סעי' א)
יא. י"א[38] שהדולר האמריקאי בזמננו בא"י דינו כמטבע היוצא וכמטבע עובר לסוחר ולפיכך מותר ללוות דולר על מנת להחזיר בדולרים וי"א[39] שכיון שאינו עובר לסוחר בכל מקום וצריך בדרך כלל לפורטו אצל שולחני (פרטן) אין דינו כמטבע העובר לסוחר וממילא דינו כפירות וצריך את כל פרטי ההיתר הנדרשים לסאה בסאה כנ"ל ולכתחילה ראוי להחמיר כדיעה זו.
יב. ואם לוה באופן המותר כגון שהיה ללוה דולר[40] אחד בביתו ורוצה עתה לפרוע בשקלים לפי השווי בעת הפרעון יש מתירים[41].
[1] רמב"ן
[2] ספורנו
[3] אבע,ז
[4] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] אבע"ז
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רש"י
[12] רמב"ן
[13] רש"י
[15] אבע"ז
[17] אבע"ז
[18] אלה המצוות ל"א רנ
[19] רש"י
[20] רמב"ן
[21] רש"י
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] אלה המצוות ל"ת רנא
[24] חזקוני
[25] רש"י
[26] רשב"ם
[27] רמב"ן
[28] מלבי"ם
[29] אבל אם הוא בדרך מתנה כגון במנה ע"מ להחזיר מותר (דעת רבית סי' קסב סעי' א אות ג)
[30] ועיין בשו"ע הרב הל' ריבית סעי' לב שאפילו לשעה קלה אסרוהו שמא יתייקר בינתיים
[31] ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ג שכתב דע"כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ריבית קצוצה כיון שהתנה בתחלה וע"ש שהאריך בזה
[32] ואפילו אם מלוה לו כולו ביחד ואצ"ל קנה בזה אח"ז שבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר: (ש"ך שם ס"ק ו)
[33] ולפיכך י"א שהדולר בא"י מותר לוותו כמטבע כיון שיש לו שער קבוע ועיין בשבט הלוי ח"ג סי' קט אבל דעת הרבה פוסקים (עיין ברית יהודה פי"ג סעי' ט וקיצור דיני רבית לגר"מ שטרנבוך פ"ד סעי' ה) שאינו נחשב יצא השער כיון ששערו משתנה כל שעות היום במסחר בין הבנקים ולפיכך לא חשיב כיצא השער
[34] דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה (ש"ך שם)
[35] ויש בזה שני עמים להתיר א. כיון שקשה לשער בדיוק כמה היה גודלו כשלוה א"כ מותר להחזיר עד שיצא הספק מליבו וכמש"כ באבני נזר חו"מ סי' כג כמבואר בל"ת רלה ב. כיון שיש בזה טירחא למלווה לנכות את ההפרש במדויק א"כ בסתם מוחל הלוה ע"כ וא"כ ודאי שאין התוספת משום שכר ההמתנה (משפט הריבית פ"ב עמ' נד בשם הישמח חיים סי' קס ס"ק ז אות ה
[36] ובביצים מסתבר שמותר להחזיר את הסוג הגדול עבור הסוג הקטן כיון שהוא טירחא לנכות (ברית יהודה עיקרי דינים פי"ב ס"ק ב)
[37] משפט הריבית פ"ב שם
[38] אגרות משה יו"ד ל"ג סי' לז ועיין בברית יהודה עיקרי דינים פי"ג הע' ט שהביא עוד דעות המתירות ועיין מנחת שלמה סי' כז אות ג
[39] קיצור דיני ריבית לגר"מ שטרנבוך פ"ג בעי' ב הביא את שתי הדעות ועיי"ש פ"ד סעי' ו שכתב שיש להחמיר בהלואה ועיין בברית יהודה פי"ח דין ה בס"ק טו
[40] ועיין בברית יהודה עיקרי דינים פי"ג ס"ק י דמטבע של סנט כיון שאינו יוצא כלל לא אצל השולחני ולא אצל הבנקים בא"י אין לו ערך ולא חשיב כיש לו מטבע
[41] עיין דעת ריבית שם אות ט ע"פ דברי השו"ע הרב סעי' ל שבלווה סאה בסאה באופן המותר מותר להחזיר בשעת פירעון במעות כשווי של עכשיו אע"ג שבינתים נתייקרו הפירות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה