מקרא
ויקרא פרק כב
(כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק לְפַלֵּא לפרש בדיבורו שיהיה ל -[1] נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ הזהירנו שלא להטיל מום בקדשים אפילו אחרי שחיטת הקרבן[2]:
(כב) עַוֶּרֶת מום של עורון אוֹ שָׁבוּר עצם שבורה[3] אוֹ חָרוּץ ריס של עין שנסדק או שנפגם וכן שפתו שנסדקה או נפגמה אוֹ יַבֶּלֶת בעין אבל שבגוף מצוי הוא בכל בעל חי[4] אוֹ גָרָב סוג שחין אוֹ יַלֶּפֶת חזזיתלֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיקֹוָק הזהירנו משחוט בעל מום[5] ואפילו המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו כיון שע"י דיבורו יוצא מחול לקודש שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין[6] וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיקֹוָק הזהירנו מהקטיר בעלי מומים על המזבח[7]:
(כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ אבר גדול מחבירו וְקָלוּט פרסתו אינה חצויה אלא הרי היא כפרסת סוס או חמור נְדָבָה לבדק הבית תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לרצון על המזבח[8] לֹא יֵרָצֶה:
(כד) וּמָעוּךְ מום באבר הרבייה ביציו מעוכין וְכָתוּת ביציו כתושים וְנָתוּק שהביצים מנותקים ביד וְכָרוּת מנותקים בכלי[9] לֹא תַקְרִיבוּ לַיקֹוָק הזהירנו מזרוק דם בעלי מומים על המזבח[10] וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ הוזהרנו שלא לסרס אדם או בהמה[11]:
(כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה הזהירנו מהקטיר קרבנות גויים אם הם בעלי מומים[12] כִּי מָשְׁחָתָם לשון השחתה בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: פ
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן[13] לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
(כט) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיקֹוָק לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ יהי רצונכם וכונתכם בעת שתזבחו שביום ההוא יאכל[14]:
(ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְקֹוָק:
(לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה ויום שנשחטה האם, ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון[15]:
(לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ונתחייבנו בזה לקדש את ה', כלומר לפרסם את האמונה ה' בעולם בלי לפחד מאף אחד. ולא לשמוע למי שינסה להכריח אותנו לכפור בה' ח"ו, ולמסור את עצמנו למיתה, בשביל לא לעבור על דבר זהשעל מנת כן הוציאנו ה' ממצרים[16] אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק: פ
ויקרא פרק כג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה על כלישראל להאסף בבית אלהים ביום מועד, לקדש אותו בפרהסיא בתפלה והלל לה' ובכסות נקיה ולעשותו יום משתה ושמחה, והוא מלשון קרואי העדה (במדבר א, טז) ואחרי כן יאכלו הקרואים[17] אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי מתייחס לשבת ובגלל שיש הרבה שבתות בשנה כתב בלשון רבים[18]:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם משעה ששית מתחילת היום כלומר מחצות תקריבו קרבן -[19] פֶּסַח לַיקֹוָק:
(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ אבל מלאכת אוכל נפש תעשו[20]:
(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק קרבנות המוספים שבפרשת פנחס[21] שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ
נביא
מלכים ב פרק ו
(כח) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר:
(כט) וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ שתאכלנו לבדה או רחמה עליו להחיותו:
(ל) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם דרך הקרע וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת מבפנים מתחת לבגדיו:
(לא) וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם שהרי בידו לבקש רחמים:
(לב) וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח המלך אִישׁ מִלְּפָנָיו להרוג את אלישע בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ השליח אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה את אחאב קורא מרצח, לפי שמה שהרגה איזבל את כל הנביאים, היה בהסכמת דעת אחאב לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם תדחקו אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו הלא עתה נשמע לי בנבואה קול רגלי אדוניו המלך, אשר הולך אחרי המלאך אשר שלח:
(לג) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר המלאך אל המלך הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְקֹוָק כאשר בא גם המלך, אמר המלאך אל המלך, הנה רעת הרעב באה היא מה', לתשלום גמול הפשעים, ואם אוסיף לפשוע לשלוח יד בנביאו, אם כן מָה אוֹחִיל אקוה לַיקֹוָק עוֹד הלא לא יוסיף לרחם עוד בעבור העון הזה: ס
מלכים ב פרק ז
(א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:
(ב) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אשר היה נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְקֹוָק עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: ס
(ג) וְאַרְבָּעָה גיחזי ובניו הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ ברעב:
(ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
(ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף בערב לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ:
(ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ:
(ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם:
כתובים
משלי פרק ט
(טז) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה מי פתי יבא לכאן וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ ומי שחסר לב אומרת לו: (יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ לשתות מים גנובים יותר מתוק ממים רגילים וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם ולחם גנוב מתוק וערב (אין טעם ההיתר כטעם האיסור ולמה אתה מונע עצמך מזה): (יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם הנמשך אחריה לא ידע ששם הוא מקום המתים בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ במעמקי השאל ירדו המוזמנים אליה:
משלי פרק י
(א) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב משמח אביו בתורתו (בבית המדרש) וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ והכסיל שאינו יודע תורה יגון הוא לאמו (כי יושב בטל בבית ואמו רואה כסילותו): (ב) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע אוצרות שנאספו ברשע לא יביאו תועלת (אף שנראה שמרוויח לעצמו) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת הנותן צדקה תועיל לו מאד אף להצילו ממות (אף שנראה שמפסיד לעצמו): (ג) לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק ה' ישגיח שהצדיק לא יגיע לרעב (ה' ידאג לצרכיו.) וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף השבר שהרשעים רוצים לעשות לאחרים לגוזלם ולחמסם (כדי להשיג צרכיהם) ה' ירחיק וידחה תכניותיהם שלא יצאו לפעל: (ד) רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה עני יהיה העושה מעשיו ברמאות וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר ומעשי החזקים הפועלים בזריזות וביושר תעשירם: (ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל האוסף התבואה בשדה בעת הקיץ שאין העבודה דחופה ואף על פי כן מזדרז לאסוף הוא בן משכיל (תורה בזקנותו) נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ הנרדם בעת הקצירה שהוא זמן שהעבודה דחופה בשדה ואעפי"כ מתעצל מבייש הוריו ועצמו (תורה בצעירותו): (ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק כולם מברכים את הצדיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס פיהם מלא דברי גזל עד שמכוסה מרוב גזל שמדברים: (ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה כשנזכרים בצדיק אע"פ שכבר אינו בחיים מברכים אותו וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב הרשע גם בחייו שמו נחשב לרקוב.(מבוזה): (ח) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת מי שלבו מלא חכמה (בתורה) ירדוף לעשות מצות כשיזדמנו לו וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט מי שהוא אוויל ובשפתיו מדבר אוולת ואינו לומד תורה , יכשל אף בעברות: (ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח הנוהג בתמימות הולך בבטחון (כיון שאינו מערים על הבריות) וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ המעקם דרכיו יוָדַע לכל עקימות דרכו: (י) קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת הרומז בעינו לאחר , כדי ללעוג על חברו, או לעשות לו דבר רע, יגרום לעצמו עצב כי ידאג שמא יתגלה הדבר למי שלעג עליו או שנתכון לעשות לו רעה וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט האויל המדבר בשפתיו רעה שיעשה לחבירו , יכשל כי יודע הדבר: (יא) מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק פי הצדיק מוציא תמיד דברים שנותנים חיים כמעיין של מים חיים וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס פיהם מלא בדברי גזל וכאילו עובר על גדותיו ומכסה על פיהם: (יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים השונא לחבירו מעורר עליו מריבות (אף בדברים קטנים שדרך בנ"א לסלוח) וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה האוהב לחבירו אפילו יעשה לו פשע יסלח וימחל לו:
משנת ההלכה
דיני רבית
א. אם נהנה ממנו במקום שהיה אסור לו ליהנות מהלווה אע"ג שהיא הנאה שאין הלווה חסר בה כלום וכ"ש אם חסר בה אם בא לצאת ידי שמים ורוצה להוציא אבק ריבית שבידו צריך[22] להחזיר דמי הטרחה או תשלום ההנאה (שו"ע הרב סעי' יג)
ב. לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח"כ מלאכה אם מה שיעשה לו היא מלאכה כבידה יותר ואפילו לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אם היא כבידה יותר אסור למשל מורה לא יחליף את יום עבודתו עם מורה אחר שעבודתו קשה או מאתגרת יותר (שו"ע שם סי' קס סעי' ט),
ג. יש אומרים שאסור להלוות מעות לחבירו לזמן מה כדי שיחזור הלווה וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון[23] (תשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ז). וי"א שמותר אם הלווה אינו עתיד להלוות לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו. (ב"י בשם ס"ה ומרדכי בשם מהר"מ). לפיכך בריבית קצוצה דאורייתא הלך אחר המחמיר ולפיכך לא יתנו ביניהם מראש שמלוה על מנת שהלוה ילוהו בפעם אחרת אבל אם לא התנו מראש כיון שאינו אלא אבק ריבית דרבנן מותר ללוה לחזור להלוותו ומ"מ המחמיר גם בזה תבוא עליו הברכה[24] (שו"ע הרב שם סעי' ו)
ד. אפילו טובת הנאה שאינה ממון אסור למלוה ליהנות מהלווה כגון אם המלוה בעל מלאכה ומלוה מעות על מנת שמלאכה שתבא ליד הלוה יתן אותה למלוה לעשותה, אסור. ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון, מיקרי רבית קצוצה. מאחר שהתנו מתחלה בו כך. ואפילו לא התנו מתחלה, אם לא היה רגיל לתת למלוה את מלאכתו אסור. וכן כל טובת הנאה. אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו, לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך, שרי. (שו"ע ורמ"א שם סעי' כג)
ה. ואם הלוה הוא הבעל מלאכה והוא מלוה לו על מנת שיעשה לו הלוה מלאכה בזול הוי רבית קצוצה לכ"ע ואפי' באופן שהיה חייב לו כבר והרחיב לו המלוה הזמן בשביל שיעשה לו מלאכה אם הוא דבר קצוב ושער ידוע הוי רבית קצוצה[25]: (ש"ך שם ס"ק לז)
ו. ולפיכך אסור לפועל או מלמד להלוות מעות כדי שישכור אותו המלוה למלאכה או ללמד ואם שוכרו הרי זה ריבית גמורה ואפילו אם כבר הלוהו שלא על דעת לשוכרו אסור לשוכרו אח"כ אם לא היה שוכרו קודם שהלוהו וכן אם היה ללוה חנות אסור להוזיל כלום למלוה כשבא לקנות אצלו (שו"ע הרב שם סעי' יד)
ז. וכן אם היה למלוה חנות ולא היה הלוה רגיל לקנות אצלו קודם שהלוהו אסור עכשיו לקנות אצלו (שם)
ח. אסור להקדים שכר מלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול מפני שנראה כמלוה לו היום כדי שיוזיל לו בשכרו[26] בין שעושה בקבלנות ובין שעובד על בסיס שכר יומי ומקדים לו שכר אותו היום לפני היום שעובד בו אבל מותר להקדים שכר אותו היום באותו יום עצמו שעובד בו כדי שיעשה בזול אם מתחיל במלאכה מיד אע"ג שגומרה בסוף היום או לסוף כמה ימים ואפילו אם הוא שכיר שנה או שעובד בקבלנות שכיון שמתחיל מיד ניכר שהיא הקדמת השכירות ואינו נראה כהלואה (שו"ע הרב שם)
ט. אסור ללוה ליתן מתנה לבנו של המלוה שם בנו סמוך על שולחן אביו ולפיכך אסור ליתן מתנת בר מצוה לבנו של המלוה אם לא היה נותן לו לולי שהלוהו אבל אם אינו סמוך על שולחן אביו כגון ליתן מתנה לחתונה לבנו של המלוה מותר[27] (שו"ע הרב שם סעי' סב)
י. אסול ללוה ליתן למלוה ולמלוה לקבל אפילו דבר מועט בשעת פירעון אפילו אם הלוה נותן לו יותר, מדעתו, בשעת הפרעון, ולא התנה עמו בשעת ההלוה, ואפילו אינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית, אסור[28]. (שו"ע שם סעי' ד)
יא. אפילו אם היה רגיל ליתן לו מתנה גם קודם ההלואה (כגון שהיה רגיל ליתן לו מתנה ליום הולדתו ויום הולדתו חל בעת הפירעון) אסור ליתן לו בשעת פירעון אפילו דבר מועט (שו"ע הרב שם סעי' ז)
יב. וכל זה בהלואה אבל ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה, רק דרך מכר, מותר בכה"ג ולפיכך מותר למוכר ליתן מעט יותר סחורה ממה שחייב לקונה ואפילו אם מתכוין לתת בשביל שהמתין לו ומ"מ אסור לו לפרש שעושה כך מחמת זה[29] (רמ"א שם ושו"ע הרב סעי' ח)
[1] רש"י
[2] אלה המצוות ל"ת צז
[3] ת"י
[4] מלבי"ם
[5] שם ל"ת צב
[6] שם צא
[7] שם צד
[8] רש"י
[9] רש"י
[10] שם צג
[11] שם שסא
[12] שם צו
[13] רש"י
[14] ספורנו
[15] רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] חזקוני
[19] רש"י
[20] רמב"ן
[21] רש"י
[22] הוא דעת הרמב"ם המובאת בשו"ע סי' קסו סעי' א ועיי"ש שהרא"ש ס"ל שאינו צריך אפילו לצאת ידי שמים כיון שאין הדבר עשוי לשכירות ואין הלווה נחסר בכך אמנם אם נחסר הלווה מכך לכו"ע צריך להחזיר בבא לצאת ידי שמים להוציא אבק ריבית שבידו
[23] ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו שאם אינה מלאכה כבידה יותר מותר, כיון שהשני חייב לראשון דינר בשכרו ומה לי פורע במעות ומה לי פורע במלאכה אבל בהלואה שכר הלוואה הוא נוטל כיון שלא נתחייב הלוה למלוה כלום אלא מעות הלואה ומה לי שנותן שכר שהוא ריבית או שמלוה לו פעם אחרת: (רמ"א שם וש"ך ס"ק יד)
[24] אמנם אם המלוה מבקש ממנו אח"כ שילוה לו ואין למלוה מנין להשיג הלואה זו א"כ כיון שמוטל עליו מצוה להלוותו מותר להלוותו לכתחילה (דרכי תשובה שם ס"ק נח)
[25] אפי' למ"ד (לקמן סי' קס"ו ס"ב) בחצר דהוי אבק רבית כיון שלא התנו בשעת מתן מעות מודה הכא דדוקא שם בדור בחצר דלאו מידי יהיב ליה אע"ג דעומד לאגרא הוי אבק רבית אבל אם קצבן לתת לו לא ואע"ג שמדברי המ"מ שמובא בש"ך סי' קס"ז ס"ק ז' לא משמע הכי מכל מקום הא אנן קי"ל אפי' בחצר דהוי רבית קצוצה כמ"ש שם בש"ך ס"ק ח' ע"ש,
[26] כיון שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות לו מלאכתו והמעות שקיבל במקרה כזה יהיו חוב עליו שחייב להחזירו לבעל הבית הרי זה כהלואה גם כשלא חזר וכיון שעושה משום כך בזול הרי זה כריבית (שם)
[28] אמנם אם יש סיבה אחרת למה מוסיף לו ומפרש את הסיבה מותר ולפי"ז אם פרש שנותנו לו מחמת נישואיו או יום הולדתו מותר (ברית יהודה פ"ה הע' ד)
[29] וטעם הדבר שבמקח אינו ניכר שהוא מחמת המתנת המעות אלא יתלו שהוזיל לו הסחורה ולפיכך אם ניכר שהוא מחמת ההמתנה כגון שהוסיף לו הרבה סחורה הרי זה כמפרש שהוא משום כך ואסור (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה