מקרא
בראשית פרק כה
(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם ללמדך דרך ארץ שמי שמתה אשתו והניחה לו בנים, שלא ישא אחרת עד שישיאם[1] וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה על פי הפשט היא פילגש נוספת ועל פי חז"ל זוהי הגר[2]:
(ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ:
(ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם שיירות סוחרים הולכי דרך מעיר לעיר וּלְטוּשִׁים אומנים שוכני אוהלים המפוזרים על פני השדה וּלְאֻמִּים ראשי עמים יושבי איים[3]:
(ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:
(ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:
(ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים לפי פשוטו של מקרא הכונה לבני הגר ובני קטורה ולמדרש הכונה הגר שהגר וקטורה אחת הם[4] אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה מזרחהאֶל אֶרֶץ קֶדֶם ארץ ארם[5]:
(ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
(ח) וַיִּגְוַע היא יציאת הרוח מן הגוף בלא עצב ועכוב[6] וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה[7] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו[8]:
(ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:
(י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
(יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ שחל שפע ברכה בירושתו ובכל הנוגע ליצחק[9] וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם ליד בְּאֵר לַחַי רֹאִי: ס
(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם כלומר אין זה בנו הנקרא על שם זרעו אלא בן שפחה[10]:
(יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לפי סדר לידתם[11] בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:
(יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:
(טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:
(טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם כל אחד נשיא לְאֻמֹּתָם לאומה שלו[12]:
(יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
(יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל לפני אֶחָיו בני קטורה נָפָל שכן[13]: פ
נביא
יחזקאל פרק טז
מה. בַּת אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ - את מתנהגת כמו אמך החיתית ומרבה תועבות עד שהארץ תקיא את כל העם עם המלך. וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן - וגם מתנהגת כמו אחותך שומרון שמעשיהן גרמו שהארץ הקיאה את כל אנשי שומרון ומלכה. אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי - אתם מתנהגים כמו שאביכן ואמכן מהחתי והאמורי.
מו. וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ - וכל הישובים שסביבה. הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ - שומרון נמצאת לצד שמאל מיהודה (כאשר הפנים לכוון מזרח) וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ- סדום היא אחות בשכנות בצד דרום מירושלים (שנמצאת לידך) ויושביה פחותים ממך.
מז. וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ - היו נחשבים בעיניך תועבתיהן כמעשים קלים כי את השחתת יותר מהן.
מח. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ - אני נשבע בחיי שהם לעולם, שלא עשתה סדום כמו שאת עשית מעשים כל כך גרועים.
מט. הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ - זה היה העוון של סדום. גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ - שהיתה בגאוה מרוב שובע ושלווה. וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה - לא החזיקה ותמכה בעניים בצדקה.
נ. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי - גבהו בליבם מרוב גאותם. וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי - הסרתי אותם כאשר ראיתי את מעשיהן הרעים.
נא. וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה - אפילו לחצי מחטאתיך לא הגיעה. וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה - הרבית לעשות תועבות יותר מהן. וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁרעָשִׂית- במעשייך כביכול עשית את שומרון כצדיקה לעומתך.
נב. גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ - תתביישי על זה שהיית שופטת את שומרון על מה שחטאה ואמרת שהן ראויות לעונש. בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ - ועכשיו את עושה חטאים ותועבות יותר גדולים ממנה עד ששומרון נחשבת לצדיקה ממך וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ - את צריכה להתבייש ולהכלם על מה שהצדקת במעשיך את מעשי סדום ושומרון.
נג. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ - באחרית הימים אחזיר מהגלות את השבויים של סדום ושומרון. (בסדום הכונה שהמקום שהוא גפרית ומלח יתרפא ויהיה מקום דשן) וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה - וגם את השבויים שלך אחזיר ביחד אתם.
נד. לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ - שיהיה לך בושה וכלימה. וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית - על כל מה שעשית תתביישי. בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן - שיהיה לשומרון נחמה שהם לא כך כך גרועים.
נה. וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן - יחזרו למקומם כמו מקודם וגם את יהודה וכל סביביך תחזרו למקומכם כמקודם.
נו. וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ - לא הזכרתם בפיכם ביום שעשיתם רעות את הפורענות שקרתה לסדום. בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ - ביום שהיית בגאוה וגדולה. (שזה היה גורם לך לרדת מגאוותך.)
נז. בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ - לא חזרת לדרך טובה לפני שה' יגלה את רעתך לעיני כל העמים כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת אֲרָם - שארם נלחמו ביהודה וגרמו חרפה שלקחו מהם בשבי (בימי אחז). וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב - וגם בחרפה שגרמו להם הפלישתים שביזו אותך העמים שסביבך.
נח. אֶת זִמָּתֵךְ וְאֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים נְאֻם ה'- על הזימה והתועבות שעשית את מקבלת עליהם עונשים וסובלת.
נט. כִּי כֹה אָמַר ה' אלקים וְעָשִׂיתִי אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית - הענשתי אותך כמו שהתנהגת. אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית - שביזית את הברית שכרתת איתו להיות נאמנה לה'.
ס. וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ - אבל אני לא אבטל את בריתי ולא אשכח אותך. וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם - אקיים את הברית לעולם.
כתובים
דניאל פרק ד'
| |
(טז) דניאל ששמו בלטשאצר השתומם ושתק שעה אחת ומחשבותיו הבהילוהו. פתח המלך ואמר: אל יבהילוך החלום ופתרונו. ואפילו אם הפרון לא יהיה לטובתי, אבקשך לגלות לי את הפיתרון. ענה דניאל למלך ואמר: החלום לשונאך ופתרונו לאויבך כי דברים קשים ראית.
(יז) האילן שראית שגדל והתחזק, וגבהו הגיע לשמים והיה נראה לכל העולם.
(יח) ועליו ופירותיו נאים ומרובים, ויש בו מספיק מזון לכולם כדי לחסות בצילו.
(יט) אתה הוא אדוני המלך שמלכותך התחזקה מאוד עד שהגיעה לשמים ושלטונך בכל העולם כולו.
(כ) והמלאך שראית ומה שאמר כרתו את האילן וקלקלו אותו, אבל תשאירו את עיקר שרשיו בארץ וישאר עם עשבי השדה כאילו היה כבול שם בכבלי נחושת וברזל, ובטל השמים יטבול עד שיעברו עליו שבע שנים כך.
(כא) הפיתרון הוא גזירת העליון הוא שבא עליך המלך.
(כב) שגזירה יצאה מאת הקב"ה שאתה המלך ירחיקוהו (המלאכים) מבני האדם ועם חיית השדה תדור ועשב תאכל כמו השוורים ויפשיטו ממך את הבגדים וכך יעברו עליך שבע שנים. לדעת רש"י זהו הגמול על חורבן ביהמ"ק שנבנה במשך שבע שנים. כדי שתדע, שה' העליון שולט במלכות האדם ולמי שירצה יתננה.
(כג) ומה שאמר המלאך להשאיר את שרשי האילן, זה רומז לכך שהמלכות שמורה עבורך, ותשוב למלכותך כאשר תדע ותכיר שה' השוכן בשמים הוא המושל בכל העולמות.
(כד) אך עצתי לך המלך, שתפדה את חטאיך בצדקה, ותרבה לעשות צדקה עם עניי ישראל ובזה תבטל מעליך את גזר הדין.
נבוכדנצר קיבל את עצתו של דניאל, ופתח את אוצרותיו וחילק צדקה לעניי ישראל. וכך נהג י"ב חודש.
(כה)כל הפיתרון בא על נבוכדנצר.
(כו) אחרי 12 חודשים, נבוכדנצר הפסיק לעשות צדקה ואז כשהיה מהלך על גג היכל המלכות של בבל ומתגאה על מעמדו הרם, שמע את העניים העומדים על הפתח כשהם צועקים, ונבוכדנצר שאל את עבדיו מה קול ההמון הזה באוזני. ענו לו עבדיו אלו העניים שקבעת להם את פרנסתם.
(כז) קרא המלך ואמר: הלא זו היא בבל הגדולה שאני בניתי אותה לבית מלכות בתוקף חזקי ולכבוד הדרי.
(כח) עוד הדבר בפי המלך ומיד נשמע קול מן השמים: לך נבוכדנצר המלך נאמרים הדברים, כיוון שהתגאית סרה המלכות ממך.
(כט) מן האנשים ירחיקו אותך, ועם חיית השדה תגור ועשב יהא מאכלך וכך יעברו עליך שבע שנים עד שתדע שה' העליון שולט במלכות האדם ולמי שירצה יתננה.
(ל) באותה שעה כלתה הגזירה אל נבוכדנצר, והוא הורחק מהאנשים, והיה אוכל עשב כמו השוורים, וגופו טבל בטל השמים עד שגדל שערו ככנפי הנשרים על כל גופו וציפרניו גדלו כציפרני העופות. כל זה כי ניטל ממנו השכל האנושי ונעשה בער כבהמה, ומן הלכלוך גדלו שערותיו וציפרניו.
|
(טז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַרמראי מָרִי חֶלְמָא לשנאיך לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לעריך לְעָרָךְ:
(יז) אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא:
(יח) וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא:
(יט) אנתה אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא דִּי רבית רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא:
(כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:
(כא) דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עליא עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל מראי מַרִי מַלְכָּא:
(כב) וְלָךְ טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:
(כג) וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא מַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה מִן דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא:
(כד) לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך עֲלָךְ וחטיך וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ:
(כה) כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: פ
(כו) לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה:
(כז) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי:
(כח) עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָה עֲדָת מִנָּךְ:
(כט) וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:
(ל) בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין:
|
משנת ההלכה
א. אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים (שם שע"ח סעי' ז')
ב. המנהג[14] שהאבלים יושבים על גבי מצע נמוך כל זמן שהמנחמים אצלם ולא על גבי כסא או ספסל גבוה והמנחמים יושבים על גבי כסאות כדרכם (נהר מצרים[15] הל' אבילות סי' קכ"ט)
ג. כיון שנענע האבל בראשו והכירו מתנועותיו שישיבתם כבדה אצלו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אין רשאים[16] לישב אצלו (שם סעי' א')
ד. רבים מקפידין שלא ללכת לבית האבל קודם תוך ג' ימים ראשונים לאבלות[17] ומ"מ מי שיקשה לו לנחם אח"כ יכול ללכת אפי' תוך ג' ימים ראשונים אלא שימעט בדברים (גשה"ח שם אות ו')
ה. ומותר לנחם בלילה בפרט אם ביום אין לו פנאי לזה (גשה"ח שם אות ד')
ו. בקושי התירו לנחם אבלים בשבת וע"כ אין לדחות הניחום לשבת[18] אבל מדינא יכולים לנחם אבלים בשבת ויאמר לו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ויש מקילים דרשאי לומר המקום ינחמך (שו"ע או"ח רפ"ז ומ"ב) וכיום אין נוהגים האשכנזים ללכת לבית האבל לא בשבת ולא ביו"ט (גשה"ח שם אות ב')
ז. מנהג האשכנזים לנחם קודם קבלת שבת[19] שהאבל נכנס אחר "לכה דודי" קודם "מזמור שיר ליום השבת" והשמש מכריז קודם שילך האבל למקומו "צאו לקראת האבל" והקהל מקבל פניו באמירת "המקום ינחם" וכו' ואז פונה למקומו (גשה"ח שם אות ג')
ח. בחוה"מ ובפורים בר"ח ובחנוכה גם האשכנזים נהגו לנחם (שם)
ט. ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל[20] כי בזה נחת רוח לנשמה ואם יש שם אבל מצטרף למנין ואם יש שני מתים אחד יש לו אבל ואחד אין לו אבל ואין שם כדי להתפלל במקום שניהם יתפללו בזה שאין לו אבל (חכמ"א כלל קסג סעי' ג')
י. אם לא ניחם את חבירו בתוך ז' ימי האבילות בתוך ל' יום, מנחמו כדרכו ואינו שאול בשלומו. לאחר ל' יום, שואל בשלומו ואינו מנחמו כדרכו, אלא אומר לו תתנחם[21] ואינו מזכיר לו שם המת מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לנחמו. מצאו בשוק, אומר לו תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש. אבל אם לא נשא אחרת, מנחמו עד שיעברו ג' רגלים[22]. ועל אביו ועל אמו מנחמו כל י"ב חדש כדרכו ולאחר י"ב חדש אינו מנחמו כדרכו אלא אומר לו תתנחם ואינו מזכיר לו שם אביו ואמו (יו"ד סי' שפ"ה סעי' ב')
[1] פי' הטור
[2] רש"י רשב"ם
[3] ת"א ת"י העמק דבר
[4] רש"י רשב"ם אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] אבע"ז חזקוני
[7] רמב"ן
[8] ספורנו
[9] העמק דבר
[10] רשב"ם
[11] רש"י
[12] רש"י
[13] רשב"ם
[14] ודלא כמש"כ בשו"ע שפ"ז סעי' א' דהאבל והמנחמים צריכים לישב על הארץ א. משום דמזיק לישב על הארץ ב. משום כבוד הבריות שאם תצריכם לישב על הארץ לעולם לא יכנסו לנחם שום אבל ג. האבלים מוחלים על כבודם כדי שיבואו לנחם אותם וכמש"כ בפרישה שם (נהר מצרים שם)
[15] וכ"כ בגשה"ח פ"כ סי' ה' אות י"א ועיין לקט יושר יו"ד עמ' צ"א ומשמע דאפ' לנחם בעמידה אבל האבל נהגו שישב
[16] מטכסיסי המנחמים שלא להכביד את האבל באריכות ישיבה וכיון שנענע האבל את ראשו והכירו מתנועותיו שישיבתם כבדה אצלו ראוי להם לצאת (מאירי מו"ק כ"ז ב')
[17] כיון שאז תקפה של אבילות וקשה לו לקבל תנחומין וגם ראוי אז למעט בדיבור ולפעמים ע"י ניחום מרבים דיבורים שלא לצורך (שם)
[18] ולא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין הולכין רק בשבת (מ"ב שם)
[19] כתב בפמ"ג אם בא האבל לבהכ"נ אחר אמירת מזמור שיר ליום השבת שוב לא יקרא השמש צאו נגד האבל דאין להזכיר אבילות בפרהסיא ומ"מ לילך בעצמו לו לומר שבת היא מלנחם וכו' רשאי (מ"ב שם ס"ק ג') וכ"ש אם כבר אחר השקיעה הוא אפי' לא אמרו מזמור שיר
[20] שאם יש אבל מצוה להתפלל שם מפני שאין האבל יוצא מביתו כל הז' ימי אבלות (אבודרהם בדיני ברהמ"ז לאבל)
[21] ובערוה"ש שם סוסעי' ג' כתב שעכשיו לא נהגו ב"תתנחם" לאחר ל' כלל
[22] ואח"כ לא יזכיר לו כלל וכ"ש אם אינה אשתו כיון שכבר הפיג צערו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה