פרשת חיי שרה יום ב'

מקרא

בראשית פרק כד

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק[1] וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים, וזאת כל חמדת האדם. והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה[2]:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי כך היה המשפט באותן הימים שכל אדם שהיה כפוף לאדם אחר נותן ידו תחת ירכו לאות שהוא אדוניו הרי ידי תחת רשותך לעשות רצונך[3]:

(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:

(ד) כִּי אֶל אַרְצִי  שהיא - וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן ולקחת אשה לבני משם, רמז אל "מבית אבי"[4] וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם:

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה:

(ז) יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וכיון שנשבע ולא ינחם יסבב בלי ספק שישא בני אשה הוגנת לו להקים זרע מוכן לקיים בו שבועתו[5] אני מתפלל ש -[6] הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:

(ח) וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען, אבל שיהיה הוא פטור, וה' הטוב בעיניו יעשה רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם ולא ייקח מבנות כנען וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים[7]:

(ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה עם כל התנאים שאמר לו אברהם[8]:

(י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ משא עשרה גמלים, והענין, כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו, לקחו משא הגמלים והוליכו[9] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר:

(יא) וַיַּבְרֵךְ שני ברכים יש לגמל זה על גב זה וצריך להבריכו פעמים קודם שישתה מפני גובהו[10] הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:

(יב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה זמֵן נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:

(יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב מתעכב עַל עֵין הַמָּיִם לא אכנס בעיר, שהרוצה לישא אשה צריך לבדוק בשלשה דברים - שתהא יפה, ומיוחסת, ותהא נעימה בדעתה ויפה עם הבריות. ועתה היופי אני יכול לראות בעיני, והיחוס אני יכול לשאול עליו ולבדוק בקרוביה אבל הנעימות איך אדע. אם אכנס בעיר ואתאכסן באחד מן הבתים, ותשמש לפנינו הנערה, שמא אביה ואמה צוו עליה, ולא מדעתה ולא מלבה תעשה זאת, אבל אם בכאן היא מתנהגת בצניעות, ודאי מחמת עצמה היא מתנהגת כן בצניעות[11] וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:

(יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק כלומר אותה שהוכחת ליצחק היא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת[12] וּבָהּ אֵדַע לשון תחינה הודיעני נא כִּי עָשִׂיתָ שעשית[13] חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:

(טו) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ:

(טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:

(יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: 

נביא

יחזקאל פרק יד

טז. שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים - אני נשבע. אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה - ואפילו אם מצד הדין היה צריך שינצלו בזכותם בנים ובנות, רק הם ינצלו.

יז. אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא - או אם יהיה עונש חרב על הארץ, ג"כ רק הם ינצלו. וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

יח. וּשְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ

יט. אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה - או ענש דבר - מגיפה.

כ. וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם.

כא. כִּי כֹה אָמַר ה' אלקים אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה - וכל שכן אם אביא על ירושלים ארבע פורעניות. (שלא ינצלו בזכות הצדיקים.)

כב. וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם - בחסדי ה' תשאר פלטה והם הבנים והבנות שילכו בשבי.

 וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ - תבינו שה' העניש בדין את ירושלים וזו תהיה נחמה.

כג. וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם ה' אלקים - אלא בגלל העבירות.

יחזקאל פרק טו

א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

ב. בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ - מה אפשר לעשות מענפי עץ הגפן, שהעץ עצמו לא טוב לכלום. הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר - סתם עץ גפן שגדל ביער ולא מוציא פירות ודאי לא יצלח לכלום.

ג. הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה - האם אפשר לקחת ממנו לאיזו מלאכה. אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי - או לתלות עליו משהו.

ד. הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה - רק לאש הוא טוב כי הוא עץ חלש. אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה - וכאשר נשרפים שני קצותיו ותוכו מתיבש, ודאי שכבר לא שוה כלום.

ה. הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה - אפילו כשהוא שלם הוא לא ראוי לכלום. אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה - ודאי כאשר הוא נשרף והתיבש.

ו. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה - ישראל נמשלו לגפן, ואחרי שחטאו נמשלו כעץ שלא יצלח לכלום רק לשרוף אותו. כֵּן נָתַתִּי אֶת ישְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם - כך ישראל.

ז. וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם - כבר התחילה הפרענות ולא חזרו בתשובה והפורענות תמשיך עליהם.

ח. וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה - אחרי שימותו וילכו בגלות הארץ תהיה שממה. יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אלקים - בגלל המעל שמעלו בה'.

כתובים

דניאל פרק ב'

(מה) כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וְהַדֵּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ: פ (מו) בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ: (מז) עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה: (מח) אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל וְרַב סִגְנִין עַל כָּל חַכִּימֵי בָבֶל: (מט) וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא: פ

(מה) והיא תתקיים כפי שראית שמן ההר נעקרה האבן והיא מעכה את כל הפסל כולו, הברזל הנחושת החרס הכסף והזהב אלוקים הגדול הודיע למלך מה יהיה אחריו ומי ישמשול לעולם וזו היא מלכות ישראל בזמנו של מלך המשיח שתמעך ותשמיד את כל המלכויות והיא תמשול בעולם כולו לנצח. (מו) כששמע נבוכדנצר את דברי דניאל, נזכר בחלומו ומיד נפל על פניו והשתחווה לדניאל, ואף רצה להקריב לו קרבנות ולקבל על עצמו לעבוד אותו כאליל, (מז) אבל דניאל דחה את הרעיון של המלך. והסיבה לכך היא שכשם שנפרעין מעובדי ע"ז כך נפרעין מהע"ז בעצמו (בראשית רבה צו, ה). אז הכריז המלך שהוא רואה שאלוקי היהודים הוא אלוקי האלוקים ואדון המלכים המגלה נסתרות. (מח) אז מינה המלך את דניאל למושל על כל מדינת בבל, ועל כל חכמי בבל ונתן לו מתנות רבות וגדולות. (מט) דניאל ביקש מן המלך למנות את ידידיו חנניה מישאל ועזריה לתפקידים חשובים במשרות הממשל שבמדינת בבל, ודניאל היה יושב בשער המלך עם השופטים העליונים.

פרק ג

(א) אחר זמן ששמע נבוכדנצר את פתרון חלומו ואת עתידם הגדול של ישראל, חשב בליבו איך יוכל להפיל את ישראל בעלילה ולהכשילם. מה עשה? הלך לבקעת בית דורא שם היו עצמותיהם של בחורי ישראל שהרג נבוכדנצר בזמן שבאו לבבל בעת החורבן והקים שם פסל של זהב גבהו שישים אמה ורחבו שש אמות. אמר המלך לדניאל "אין אתה משתחווה לפסל שהקימותי בבקעת דורא ואשר רוח בו ויש לו ממשות?" לקח נבוכדנצר את ציץ הזהב ושם אותו בפיו של הפסל, וכינס כל מיני כלי זמר שינגנו לפניו והפסל היה אומר "אנכי ה' אלוקיך". הבין דניאל מהיכן כוחו של הפסל ואמר למך התתן לי רשות לעלות ולנשק את הפסל על פיו כי הוא מיטיב לדבר? נתן לו המלך רשות והוא עלה והשביע את הציץ ואמר לו: בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני, אלא ההר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזר אני עליך שתבוא אחרי". התקרב אליו דניאל כאילו לנשקו והוציא את הציץ מתוך פיו. כשירד, המשיכו לשיר ולקלס לפסל, אך לא עשה כלום ובאותה שעה הפילה הרוח את הפסל. (ב) שלח המלך נבוכדנצר לקרוא לכל אנשי השלטון שיבואו לחנוכת הפסל. באותו זמן האו חננאל מישאל ועזריה אל דניאל ואמרו לו: רבינו, נבוכדנצר העמיד פסל והפריש מכל אומה שלשה אנשים, ואותנו הפריש מכל ישראל, ועכשיו אנחנו צריכים לדעת האם מותר לנו להשתחוות לפסל או לא. אמר להם דניאל לכו ותשאלו את הנביא יחזקאל. הלכו ליחזקאל הנביא והוא אמר להם שמקובלני מהנביא ישעיה (שהיה רבו) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ) וכוונתו של יחזקאל הייתה שהם ילכו להתחבאות. אמרו לו, אם נלך ונתחבא לא ירגישו שאנחנו לא נמצאים ואז יגידו שגם היהודים השתחוו לפסל. אמר להם, אם כן מה אתם אומרים. ענו לו: אנחנו רוצים להיות שם ושכולם יראו אותנו ואנחנו לא נשתחווה. אמר להם, אם כדבריכם, המתינו לי עד שאמלך בהקב"ה. אמר יחזקאל לפני הקב"ה: רבש"ע חנניה מישאל ועזריה רוצים למסור את נפשם על קדושת שמך, האם תילם או לא? אמר לו הקב"ה: אני מצילם. כשחזר יחזקאל שאלו אותו מה אמר הקב"ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם. אמרו לו, בין אם יציל אותנו ובין אם לא, אנו נותנים את נפשינו על קדושת שמו יתברך. כשיצאו, נגלה הקב"ה ליחזקאל ואמר לו, מה אתה סבור שאינו מתקיים עליהם? בוודאי אני מתקיים עליהם, אלא אל תספר להם שום דבר כדי שילכו בתומתם. ואת מסירות הנפש הזו למדו מהצפרדעים במצרים. (ג) כשכל השרים, סגני המלך, שרי הצבא הגיעו הם עמדו לפני הפסל שהקים נבוכדנצר. (ד) ובקול גדול הוכרז: "לכל העמים, האומות והלשונות לכולכם הדבר אמור". (ה) בזנן שתשמעו קול שור, משרוקית, כינור, עוגב, נבל, סומפוניה וכל מיני זמר, תפלו ותשתחוו לפסל הזהב שהקים נבוכדנצר המלך. (ו) ומי שלא יפול ולא ישתחווה יושלך לתוך כבשן האש. (ז) ובזמן ששמעו כל העמים את קול השופר ואת כל מיני הזמר, נפלו כולם והשתחוו לפסל הזהב שהקים נבוכדנצר חוץ מחנניה מישאל ועזריה שעמדו זקופים כתמרים. (ח)מיד נגשו אנשים כשדיים למלך והלשינו על היהודים ט) אמרו: "המלך יחיה לעולם!" (י) אתה המלך חוקקת חוק שכל מיששומע את קולות השופר וכלי הזמר יהיו חייבים ליפול ולהשתחוות לפסל. (יא) ומי שלא יול ולא ישתחווה יושלך לכבשן האש

(א) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל: (ב) וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ג) בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וקאמין וְקָיְמִין לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר: (ד) וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא: (ה) בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ו) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא: (ז) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ח) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא: (ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי: (י) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָאקיתרס קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא: (יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

 

משנת ההלכה

       א.       כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים[14] כראוי להן, ואפי' ברחובה של עיר ונספדות בין האנשים וחכמים[15] (שם סעי' ב')

        ב.        מי[16] שצוה שלא יספדוהו[17],  שומעין לו. (שם סעי' י')

         ג.         קטן[18], בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו,  עניים בני חמשה[19], וכן בבני זקנים[20] אפילו עשירים[21]  כבני עניים ועשירים בני ששה. (שם סעי' ד')

        ד.        תינוק שיודע לישא וליתן, מספידין אותו במעשה עצמו; ואם אין לו מעשים, מספידין אותו במעשה אבותיו; ואם אין להם מעשים, מספידין להם במעשה קרוביו. ובני עשירים ובני חכמים,  מוסיפין קצת על שבח מעשיהם[22]. (שם סעי' ה' ו')

       ה.       יש מקומות[23] שאינם נוהגים בהספד כלל (ערוה"ש שם סעי' ז' וי"ד)  

         ו.         מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם וכן קרוביהם של ת"ח בבית הכנסת ובבית המדרש, אבל לא שאר העם (שו"ע שם סעי' י"ט ומשנה ברורה סי' קנ"א ס"ק י') חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, וסופדין אותו שם וכן הדין לכל רב מורה צדק ומרביץ תורה שבעיר[24] אבל שאר העם ואפי' ת"ח[25] אין מכניסין לביהמ"ד (שם סעי' כ') וי"א דאף ת"ח ונשותיהם מכניסין לביהמ"ד (ערוה"ש שם סעי' י"ב)

---

[1] רבינו בחיי

[2] רמב"ן

[3] חזקוני

[4] רמב"ן

[5] ספורנו

[6] אבע"ז

[7] רמב"ן

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] רשב"ם

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] רשב"ם

[13] רבינו בחיי

[14] עיין ביאור הגר"א שם דמקורו מגילה כח ב' וספ"ב דר"ה וראיה ברורה לכאורה מהא דספד אאע"ה לשרה וכגמ' סנהדרין מ"ו ב' שו"ר שכ"כ בגשר החיים ח"א פי"ג אות ח' ועיי"ש שעל אשה גדולה במעשיה או אשת חבר חייבים הכל להספידה כמו על ת"ח

[15] שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' ד"ש הקשה דזה סותר לסי' שנ"ה סעי' א' דאין להעמיד מיטת אשה ברחוב משום ניוול וא"כ איך יספידוה התם והקשה עוד דאפי' להספידה במקום אחר אין ראוי דדרשי' גבי מרים במו"ק כ"ז "ותמת שם מרים ותיקבר שם דתיכף למיתה קבורה וא"כ אין להספיד אשה כלל (ודבריו צ"ע מהספידא דשרה) ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צ"ג ושו"ת תעלומות לב ח"ג סי' י"ז דבימינו שמוציאים המת בכליבה ובארון אין חשש ניוול דכל החשש שמא ייצא ממנה דם לארץ ותבוא לניוול ובארון אין חשש זה ובמיוחד כשעושים "טהרה" כדת וכדין וא"כ א"ש ועיין שו"ת חיים ביד לר' חיים פאלאג'י סי' קכ"ה אות כ"א דכן היה המנהג באיזמיר להספיד אף לנשים ועיין גשה"ח ח"ב פ"ט סע' ד' אות ו' דביאר דמה שאין מניחין האשה ברחוב היינו למעמדות וכדו' אבל להספידה לכבודה ודאי דמניחין

[16] וכתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ד דאם הוא גדול הדור המיקל שלא לשמוע לא הפסיד ואם הוא רשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה) כתב שם וז"ל "והנה שמעתי מידידי הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוהר"ל פישלס נ"י שראה בין כתבי קודש מאביו מ"ו הגאון מוהר"מ פישלס זצלה"ה שכתב ששמע ממורינו הרב הגאון נ"ע (הנודע ביהודה) כשהספיד על הגאון רשכב"ג בעל פני יהושע אב"ד ור"מ בק"ק פפד"מ אמר בזה הלשון אף שרבינו הגדול בעל פני יהושע צוה שלא להספיד אין שומעין בזה למי שהוא רשכב"ג" והוא פקפק בדבר שאין לו היתר ברור לבטל בזה דברי המת ועיי"ש סי' ר"ז דכתב וז"ל "אצל אדמ"ו הגאון ראב"ד מוהר"מ פישלש לא נאמר בו מיתה אחרי שהניח בן כמותו הוא כבוד הרב הגאון מוה' ליב א"כ עד היום לא מת הגאון מוהר"מ זצלה"ה ובכדי ספדו ספדייא אז על הגאון מוה' מאיר פישלש כי היום הוא זמן ההספד א"כ מה גם שצוה בנו הגאון מוהר"ר ליב שלא להספידו על כבודו יכול למחול אבל יקרא דשכיבא ממר אביו אינו יכול למחול ואין שומעין לו" (פ"ת שד"מ ס"ק א') והמנהג לגדול שציווה שלא להספיד להספידו בקיצור אמרים או שאין מדברים בשבחיו אלא בהתעוררות לציבור וכן עשו כשנפטר רע"א אע"ג שציווה שלא להספידו שקיצרו בשבחיו (שד"ח מע' אבילות סי' צ' גשה"ח שם אות ג')

[17] בסנהדרין דף מ"ו ב' "איבעיא להו הספידא יקרא דחיי (כבוד החי) הוי או יקרא דשכבי (כבוד המת) הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין תא שמע ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה אי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה, שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם" ועיי"ש בחדושי הר"ן וז"ל "תמה הוא דאי משום יקרא דחיי נמי הוה לן לאפוקי מיורשים משום פגם משפחה כדאמרי' בפ' המוכר פירות (ק' ב') גבי מוכר מקום קברו ומקום הספדו, ואפשר לומר שאין פגם משפחה אלא במקום הספד שהוא דבר של קביעות" ותי' עוד דנ"מ כשכל המשפחה מתפייסת ומוחלת שאז אין פגם משפחה בכ"ז אם יקרא דשיכבא הוא לא היה מועיל המחילה

[18] ועיין בהגהות בית בלל שם דעכשיו איו נוהגים להספיד על שום קטן דהיינו לדרוש עליו בבית הקברות ועיין נטעי גבריאל אבילות ח"א פ' נ"א הערה ח' דכמדומה דהמנהג עתה להספיד

[19] שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר שכל שמחתם בבניהם לפי שאין לו שמחה אחרת: (ש"ך שם ס"ק ב' וערוה"ש שם ס"ק ח') ובחדושי הר"ן מו"ק כ"ד ב' פי' לפי שהעניים מגדלין בניהם ברעב וחביבין להן יותר

[20] ועיין נטעי גבריאל שם הע' ט' דכתב דמיסתבר דבן ששים נחשב זקן כמשנה אבות פ"ה מכ"א בן ששים לזקנה אמנם עיי"ש בתוי"ט דאפשר שכונת המשנה לחכמה דרין זקן אלא מי שקנה חכמה או דאם מת אחר ששים נתקיים בו זקנה וא"כ אין ראיה לנידון דידן ועיין פנ"י קידושין ל"ב ב' ד"ה ת"ר מפני שיבה ובתוד"ה מ"ש ועיין מנ"ח מצוה רנ"ז אות ט' דכתב דדעת התרגום דסתם זקן היינו בן ס' ואפי' אינו חכם וכן חשש האר"י ז"ל לענין והדרת פני זקן ואפ' לף"ד דה"ה הכא אמנם לפמש"כ בחי' הר"ן לקמן הע' י"ח א"כ אינו ענין כלל להכא דגם בן חמישים כבר אינו יודע אם יהיו לו עוד בנים ועיין יבמות ס"ב ב' "רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" וא"כ להדיא דאף בגיל ס' ראוי להוליד ועיין שערי תשובה לר' יונה שער שני אות ט' ומשמע מדבריו דבזקותו דהגמ' היינו בן ס' וא"כ ע"כ הכל תלוי באיזה גיל כבר אינו ראוי כ"כ להוליד שחושש שלא יהיה לו עוד בנים 

[21] כיון שגם הם שמחים מאד בבניהם אע"פ שהם קטנים לפי שאינם יודעין אם יהיו להן עוד בנים (חי' הר"ן שם)

[22] משום כבוד אבותם ש"ך שם ס"ק ד'

[23] וז"ל יש לתמוה על מה שענין ההספד על ת" מרפה מאד בידינו ויש מדינות שאין מספידין כלל לבד בליט"א וזמו"ט עדיין נוהגין וכו' ובאמת הטעם שאין רגילים בזה אצלם אין היודע לסדר ד"ת והתעוררות וכו' ואולי הכל מחלו בזה עכ"ל ועיין גשה"ח ח"א פי"ג אות ד' כתב דיש הרבה שיוצאים מגדרי ההספד או שמפליגים יות מדאי בשבח המת או שמדברים ד"ת בלא דברי התעוררות ולכך אין מספידין כלל בכמה קהילות קדושות כגו חב"ד  

[24] שו"ת חיים ביד סי' ק"ה ושו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' ק"ו וז"ל "ושמעתי שהמנהג במדינות אונגארן שמכניסין ארון רב גדול לביהכ"נ, וכן עשו לארונו של מו"ר הגאון כתב סופר זצ"ל, וכן העידו שהכניסו את ארונו של רע"א זצ"ל לביהכ"נ, ואין כאן בית מיחוש" ועיין בספר נווה שלום למוהר"א חזן דיני אבילות סעי' ח' מה דשקיל וטרי בזה והתיר להכניס הארון דווקא ל-"מי שזכה להיות רב ראשון ומרביץ תורה בדורו"

[25] ובאשת גדול בנווה שלום משמע שם דאסור וכן המנהג אמנם עיין נטעי גבריאל שם הע' כ"ו דהיו מקומות שהכניסו אשת חבר ואפ' דכיון שבימינו לא שייך כ"כ טעם ניוול בנשים להכי הקילו באותם מקומות וצ"ע