מקרא
בראשית פרק יא
(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד כשהוליד[1] אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
(יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח:
(יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר:
(טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג:
(יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ:
(יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג:
(כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר:
(כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח:
(כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:
(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:
(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו לפני אביו שמת ואביו רואהו כלומר בחיי אביו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ של הרן בְּאוּר כַּשְׂדִּים אבל אברהם ונחור נולדו בכותא שבארם נהרים ואח"כ הל תרח לאור כשדים שהיתה של בני חם ושם נולד ומת הרן:
(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה והיא שרה:
(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד לומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם:
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן ולא הספיק להגיע לארץ ישראל ומת בדרך: ס
סליק פרשת נח
נביא
יחזקאל פרק ד
ט. וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ - זה סימן לרעה שיאפו לחם מכמה מינים של דגן. ואת זה תאכל כל השלש מאות ותשעים יום.
י. וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם - משקל מדוד לאכול במשך יום שלם מפני הרעה. מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכְלֶנּוּ - מערב עד ערב, היינו יום שלם.
יא. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה - מדת הלח ששית ההין ולא כל צרכם.
יב. וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה - וזה יהיה כמו עגת שעורים שהיא לא יפה כעגת חטים. וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם- תאפה את זה לעיניהם בגללי אדם שזה בזיון גדול .
יג. וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא - לשון מאוס. בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם- שאַגְלֶה אותם לשם.
יד. וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלקים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה - לא חטאתי בטומאה שמגיע לי לאכול כך. וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל - בשר מתועב שנאסר באכילה.
טו. וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם - גללי בקר וזה פחות בזיון מגללי אדם.
טז. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם - וכל זה רמז שאשבור את משען הלחם שיהיה רעב בירושלים. וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה - במדה, והדאגה שמא לא יהיה למחר. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ - במדה, ובתמהון לבב מפני העתיד.
יז. לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם - הדאגה תהיה בגלל שיהיה חסר לחם ומים. וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם - תמהון, לב נמס מלשון פחד מרוב הרעב והצער.
יחזקאל פרק ה
א. וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה - לגלח שער הראש והוא סמל לחרב נבוכדנצר. תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ - סכין סַפָּרים. וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם - לחלק את השער במשקל.
ב. שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר - שליש תשרוף באש. בְּתוֹךְ הָעִיר - העיר שחקוקה על הלבנה. כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר - ששכב על צידו השמאלי הימני. וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ - סביב העיר והוא סמל לאלו שיהרגו. וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ - לפזר לרוח. וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם - תוציא החרב מנרתיקה לרדוף אחרי השער שהתפזר.
ג. וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר - מהחלק שתפזר לרוח. וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ- תאסוף אותם בבגד והוא סמל לאלו שישארו.
ד. וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ - ממה שצרת בכנפיך תקח עוד קצת ותשרוף. מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל - זה סמל לאש שתצא ותהרוג.
ה. כֹּה אָמַר ה' אלקים זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ - במקום הנבחר מכל המקומות. וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת - כל הגויים מסביבה. וזו הקדמה לזה שעמ"י לא מתנהג כמו הגוים.
ו. וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי- החלפתם את משפטי ה'. לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם - להיות רשעים יותר מהגויים. וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ - החלפתם את חוקותי יותר מן יושבי הארצות. כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם - הגויים לא מאסו בחוקים שלהם.
כתובים
איוב פרק לט
(ח) יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ מחפש לו הרים למרעה ואחרי מקום ירוק או מחפש למשכנו: (ט) הֲיֹאבֶה רֵּים עָבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ האם הראם יסכים להיות עבדיך וללון על אבוסך להיות בהמת עבודה של יבולך: (י) הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ האם אתה יכול לקשור את הראם בעבות - חבל העול לחרוש בתלמי שדותיך. וישדד - יחרוש את עמקי שדותיך: (יא) הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ האם תבטח בעבודתו אותך שהרי רב כוחו ותשאיר לו את יגיעו ועמל עבודת אדמתך: (יב) הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי ישוב יָשִׁיב זַרְעֶךָ וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף וכי תאמין ותבטח בו שישב ויביא לך את גידולי שדותיך ואת גורן יבולך יאסוף ויביאם לך הביתה: (יג) כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה האם אתה נתת לציפור שנקראת כנף רננים את עליזותה ולחסידה האם נתת כנף ונוצה?: (יד) כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם שמנהגה לעזוב לארץ את ביציה והעפר מחממם כדי שיבקעו מהם הגוזלים: (טו) וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ והיא שוכחת שרגל של בע"ח יכולה לעבור על ביציה ולפזרם ולשוברם: (טז) הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי פָחַד מקשיחה את ליבה על גוזליה כאילו הם אינם שלה. וכל יגיעה נראה לריק שאין בה פחד שתאבד את בניה: (יז) כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלֹא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה ה' השכיח ממנה חכמה ובינה: (יח) כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ ועכשיו אם יש ברצונה הרי היא ממריאה למרום וצוחקת לסוס ולרוכבו שיכולים בהליכתם למעוך ולשבר את ביציה: (יט) הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה וכי אתה נותן לסוס את גבורתו ואת צוארו הלבשת רעם - לשון הפחדה: (כ) הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה האם אתה זה שמשמיע את הרעש של הסוס שנשמע כמו של הארבה ונחירות אפו שיש בהם הוד ואימה: (כא) יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶׁק שדרך רוכבי הסוסים שאורבים בעמק והסוס שמח לצאת לקראת נשק - מלחמה: (כב) יִשְׂחַק לְפַחַד וְלֹא יֵחָת וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי חָרֶב הסוס צוחק לפחד ואין בו פחד ולא חוזר לאחוריו מפני חרב:
משנת ההלכה
שבת ראש חודש
א. שבת זו שבת ר"ח מר חשון ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר יעלה ויבא בעבודה והיינו בברכת רצה קודם ותחזינה ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא שהרי כבר הזכיר של שבת בברכה רביעית.
ב. בערבית של שבת אם שכח לומר יעלה ויבא אין מחזירין אותו[2], אבל בשחרית ומנחה מחזירים.
ג. אחרי אמירת ההלל מוציאים שני ס"ת וקורים בראשון שבעה קרואים בפרשת השבוע פרשת נח ובסיון הפרש מניחים הס"ת השני על השלחן ואומר קדיש על שתיהם ומגביהין הס"ת הראשון וגוללין, ובשניה קורא המפטיר וביום השבת ובראשי חדשיכם
ד. דוחין ההפטרה של השבוע ומפטירין "השמים כסאי" בגלל ששם כתוב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובברכות ההפטרה אין מזכירין של ר"ח רק של שבת לפי שאין נביא בר"ח[3]
ה. מוסף של שבת וראש חודש אומר אבות וגבורות וקדושת השם, ואומר אתה יצרת וכולל בה של שבת ושל ראש חודש, ואומר את מוספי וכו', ובסידורים כתוב שאחר שמסיים קרבן שבת יסיים זה קרבן שבת וקרבן ראש חודש כאמור, וכן כתב בסידור רב עמרם ובלבוש אכן כמה פוסקים כתבו שנחשב כהפסק ולכן כתבו שאין לאומרו.
ו. ממשיך ואומר בראשי חדשיכם, ישמחו, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. רְצֵה בִמְנוּחָתֵנוּ וְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה. לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. לְשָֹשֹוֹן וּלְשִֹמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן. וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע[4].
ז. בסידורים מצאנו נוסחאות שונות, יש שממשיכים כמו בכל יום טוב שחל בשבת - קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. שַֹבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַֹמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת. וְהַנְחִילֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ וְיָנוּחוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ וכן כתב בערוך השולחן שכך צריך לומר וכן היה הוא נוהג בעצמו[5] וכן בנוסח עדות המזרח מוזכר חלק זה. ויש שאין אומרים את כל זה אלא ממשיכים מיד אחרי - וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע - כִּי בְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּוֹת וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ לָהֶם הוֹדָעְתָּ וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ וכן הוא בסידור הגר"א
ח. יש מוסיפים לפני כִּי בְעַמְּךָ וכו' את הנוסח וִיהִי הַחֹדֶשׁ הַזֶה סוֹף וְקֵץ לְכָל צָרוֹתֵינוּ. תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ. וכן מנהג ספרד.
ט. חותם בָּרוּךְ אַתָּה וכו' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְֹרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. ופירושו, ברוך אתה ה' מקדש השבת, כלומר השבת מקודש ועומד מפיו יתברך, ואין ישראל צריכין לקדשו כי כל יום שביעי מקודש מעצמו, וע"י שהוא יתברך מקדש השבת קדש את ישראל, דכתיב [שמות ל, יג] אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני יי' מקדשכם, הרי שע"י אות השבת ישראל הם מקודשים, ואח"כ אומר וראשי חדשים, כלומר וע"י ישראל הוא מקדש את הראשי חדשים, שהרי בית דין צריכין לקדש החודש ואינם מקודשים מעצמן, אלא הב"ד מקדשין אותם לקובעם ביום הנראה להם ואפילו מוטעין ואפילו מזידים וכו' [ר"ה כה ע"א][6]
י. סיים רק במקדש השבת בלבד או בר"ח בלבד י"א[7] שלא יצא וצריך לחזור וי"א שאם חתם בשל שבת לבד יצא בדיעבד, וכן פסק המ"ב.
[1] רש"י
[2] ואע"פ שתפלת ערבית בשבת חובה כדי לקדש השבת ולא דמי לערבית של חול שהיא רשות מ"מ כיון שאין מקדשין החדש בלילה וזהו הטעם שאין מחזירין אותו כמ"ש בסי' תכ"ב א"כ לא שנא חול ולא שנא שבת
[3] ולא דמי ליו"ט שיש בהם נביא לפיכך חותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משא"כ בר"ח
[4] מכיון שהשנה מעוברת נהגו להסיף בקשה אחת נוספת כנגד החודש השלוש עשרה שנוסף (סידור הגר"א)
[5] וז"ל "ודע שמעולם תמהתי על הנוסח שלנו שבסוף אתה יצרת שאחר למחילת עון אומרים כי בעמך ישראל בחרת וכו' ושבת קדשך וכו' למה אין אומרים קדשנו במצותיך ותן חלקנו וכו' והנחילנו וכו' וינוחו בו ישראל מקדשי שמך כי בעמך ישראל וכו' והרי כל יו"ט שחל בשבת ור"ה ויוה"כ שחלו בשבת אומרים בסוף הברכה האמצעית נוסח זה שזהו תורף קדושת שבת ולמה לא יאמרו זה בר"ח שחל בשבת ובנוסח ספרד ישנו באמת זה הנוסח ולענ"ד בנוסח אשכנז חסר זה מהדפוס ואני נוהג לאומרה ואין שום טעם שלא לומר זה ולא מצאתי מי שהעיר בזה"
[6] לבוש או"ח סי' תכה
[7] עיין בערוה"ש או"ח תכה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה