מקרא
בראשית פרק כה
(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אחר שהזכיר תולדות ישמעאל חוזר ומפרש תולדות יצחק והם האמורים למטה יעקב ועשיו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק חזר והתחיל אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו, וכאלו הוא בנו יחידו שבניו האחרים ביחס אליו אינם נחשבים לכלום[1]:
(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן משדה[2] אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וממנה נולד עשו הדומה לאחי האם[3] לוֹ לְאִשָּׁה:
(כא) וַיֶּעְתַּר בתפילות מרובות שזהו לשון עתירה[4] יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח בשביל ובעבור אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא והוא לא היה עקר וַיֵּעָתֶר ונתרצה לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ רצים ומתנענעים בתוך גופה[5] הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה[6] לָמָּה זֶּה אָנֹכִי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ להתפלל[7] אֶת יְקֹוָק וי"א שהלכה לנביאים שבאותם הימים[8]:
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ ע"י נביא[9] שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ שהרי הוא בשביל ששני גוים בבטנך בעלי דעות שונות וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מלכויות מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וכבר היום נלחמים הם זה בזה וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ יתחזקוְרַב והגדול[10] יַעֲבֹד צָעִיר:
(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ מכוסה כְּאַדֶּרֶת כמו מעיל ב - שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו כלומר עשוי וגמור כמו אדם מבוגר[12]:
(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה יודע בעבודת האדמה[13] וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם שלם במעשיו[14] יֹשֵׁב אֹהָלִים היה רועה צאן אביו ויושב באהלים לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה[15], והיה גם יושב באהלי שם ועבר להכיר את בוראו[16]:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו[17] וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב שהיתה מכרת בתומתו וגם ממה שאמר הקב"ה ורב יעבוד צעיר[18]:
(כט) וַיָּזֶד ויבשל[19] יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף דרך צידים להיות עייפים לפי שהן רודפין אחר החיות ופעמים שהם תועים ביערים יום או יומיים וע"י כן הם רעבים וצמאים[20]:
(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה[21] נָא מִן הָאָדֹם תבשיל אדום וכתבו חז"ל שהיה עדשים אדומות הָאָדֹם דרך כל אדם לכפול דיבורו כשהוא נחפז לשאול דבר וזה היה עיף וממהר לאכול[22] הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם כי לעגו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט[23]:
(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם כלומר - שתעמוד במכירתך לעולם כמו היום[24] וי"א[25] שאמר מכור לי לאי זה יום שיהיה, שתחול אז המכירה, ופירש "כיום", כמו ביום, פי' באיזה יום שתבא בו הבכורה שתהיה שלי אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:
(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות. ויתכן שימות קודם אביו[26] וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם כאשר אמרת למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם[27] וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב בעבור הנזיד:
(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים כאן גילה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים[28] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: ס
נביא
יחזקאל פרק טז
סא. וְזָכַרְתְּ אֶת דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ - שתזכרי במעשים הרעים שלך יהיה לך בושה. בְּקַחְתֵּךְ אֶת אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ אֶל הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ - באחרית הימים שתחזרי למלכותך תקחי את האומות הגדולות וגם את הקטנות. וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת - והם יהיו משועבדים תחתך שתשלטי עליהם. וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ - אבל שתדעי שזה לא בזכות שאת שמרת את הברית אלא בזכות שאני שומר ברית.
סב. וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'.
סג. לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ - את תזכרי ברעות שעשית תחת הטובות שגמלתי לך ותתבישי ולא תחטאי עוד. וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ- ולא תפתחי את פיך להתלונן על הרעות שבאו עליך מרוב בושה, שאת לא קיימת את הברית וה' כן קיים, למרות שגמלת לו רעה תחת טובה. בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים - שאסלח לך על כל הרעות שעשית.
יחזקאל פרק יז
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל - הנבואה הזאת היא בלשון חידה.
ג. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל - כינוי לנבוכדנצר. גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר - שיש לו כנפיים ארוכות. מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה - גופו מלא בנוצות ונוצותיו צבעוניות. בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז - בא לירושלים ולקח את מלכה (הגלה את המלך יהויקים וכל שריו)
ד. אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף - לקח את ראשי הענפים (שהגלה את שריו) וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ - והביא אותו לארץ כנען (כינוי לבבל).
ה. וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ - לקח מזרע המלוכה את צדקיהו. וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ- והמליך אותו בירושלים (מקום משובח כמו שדה מלא במים) שיגדל ויתפשט כמו עץ הצפצפה.
ו. וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת - במלכותו צמח וגדל כמו גפן שגדלה. שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ - אבל היה מושפל שהיה כפוף למלך בבל שאת ענפיו היה מפנה אל נבוכדנצר והשרשים שלו גם היו תחת מלך בבל. וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת - ולמרות זאת היתה לו מלכות חזקה ושלטון על כל סביבותיו (דליות, בדים, יונקות, פראות - כולם לשונות סוגי ענפים).
ז. וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה- כינוי למלך מצרים. וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו - צדקיהו רעב ונתאוה לעזרת מלך מצרים (שהשרשים רצו לינוק ממקום אחר) וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ - ואת ענפיו שלח אל מלך מצרים כדי שישקה אותו בערוגות שסביב הנטיעה של העץ.
ח. אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה- וצדקיהו בחינם פנה לעזרת מצרים כי היה לו טוב תחת מלכות נבוכדנצר. לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת - שיכל לגדול בענפיו ולגדל פירות ולהיות לגפן חזקה.
ט. אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים תִּצְלָח - האם צדקיהו יצליח למרוד במלך בבל? הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק - הרי נבוכדנצר יעקור את השרשים של צדקיהו. וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ - ואת הפירות שגדלו עליו יקצץ והם יתייבשו. כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ - והעלים שצמחו בגפן יתייבשו. וְלֹא בִזְרוֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ - וצדקיהו לא יקבל עזרה מזרוע מלך מצרים ומעמו שהם לא יבואו להלחם נגד מלך בבל שרוצה לעקור אותה משרשיה.
י. וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח - והרי היה צדקיהו שתול היטב בזכות מלך בבל האם יצליח במרד? הֲלוֹא כְּגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ- הרי רק יגע בו מלך בבל שמשול לרוח קדים - מזרחית (שהיא מייבשת את הצמחים) והוא יתיבש.
יא. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
יב. אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה - אתם מבינים מה הנמשל של הנשרים והגפן. אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה- נבוכנדצר הגלה את יהויקים ושריו לבבל.
כתובים
דניאל פרק ד'
| |
(לא) לאחר שבע שנים חזרה לנבוכדנצר דעתו, והוא מספר: נשאתי את עיני לשמים ודעתי עלי חזרה, ולה' העליון ברכתי ולחי עולמים שיבחתי ופארתי אשר שלטונו שלטון עולם, ומלכותו עם דור ודור.
(לב) וכל דרי העולם כאפס נחשבים וכרצונו הוא עושה בצבא השמים ובדרי העולם ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית.
(לג) ממשיך נבוכדנצר: באותה שעה חזרה עלי דעתי וחזרתי להיות כאחד האדם ורכבתי על ארי, ותנים קשר בראשו וכך שב לעיר מלכותו. כשראוהו שרי מלכותו מיהרו וקראוהו לשוב ולשבת על כסא מלכותו.
(לד) עכשיו אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדל למלך השמים שכל מעשיו אמת, וארחותיו בדין, ואת המהלכים בגאווה יכול להשפיל.
עד כאן המכתב שפרסם נבוכדנצר אחרי שובו מגלותו שגלה מקרב האדם.
|
(לא) וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב ולעליא וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר:
(לב) וְכָל דארי דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא ודארי וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ:
(לג) בֵּהּ זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי וְזִוִי יְתוּב עֲלַי וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן וְעַל מַלְכוּתִי הָתְקְנַת וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי:
(לד) כְּעַן אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט וְאֹרְחָתֵהּ דִּין וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה: פ
|
הקדמה לפרק ה'
בשנת ג' אלפים שמ"ד מת נבוכדנצר ובנו אויל מרודך עלה על כס מלכותו. אנשי בבל לא האמינו שהוא מת כי הם חששו שמא יופיע שוב כמו שחזר אחרי שבע שנות היותו כחיית השדה. לכן, הלך אויל מרודך והוציאו מקברו וגררו את גופתו בחוצות העיר כדי שכולם יראו שהוא באמת מת.
אויל מרודך נשא את ארש יהויכין מלך יהודה והוציאו מבית הכלא שם היה נתון מיום גלותו לבבל זמן עליית עבדי נבוכדנצר על ירושלים. הוא דיבר אליו דברי ניחומים, ונתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר איתו בבבל, שינה את בגדי כלאו ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו.
אויל מרודך מלך במשך 23 שנה ומת בשנת ג' שפ"ו ועל כסא המלכות עלה בלטשצר שהיה בנו של נבוכדנצר (או של אויל מרודך) שמלך שלש שנים עד ג' שפ"ט.
בלטשצר מלך בבל יצא למלחמה עם דריוש המדי ועם כורש מלך פרס ונחל ניצחון גדול עליהם.
דניאל פרק ה'
| |
(א) בערב בלטשצר עשה סעודה גדולה לאלף שריו והוא היה שותה ויושב עמהם. ולמה עשה סעודה כזו? כי חשב שכבר עברו שבעים שנה מגלות ישראל מעל ארצו, וכיוון שלא נתקיימה נבואתו של ירמיהו שישובו ישראל לאדמתם לאחר שבעים שנה, אמר שוודאי לא תתקיים נבואתו.
(ב) מתוך שכרותו, אמר המלך להביא את כלי הזהב והכסף שסבו (אביו) נבוכדנצר הביא מהיכל ביהמ"ק שבירושלים כיד שישתו בהם המלך והמלכה וכל השרים והפילגשות.
(ג) וכאשר הביאו את כלי המקדש שהוציא נבוכדנצר, שתו המלך ושריו נשותיו ופלגשיו.
(ד) בזמן השתייה הם היו משבחים ומקלסים לאלהי זהב וכסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן.
|
(א) בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה:
(ב) בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:
(ג) בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:
(ד) אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא:
|
משנת ההלכה
איסור הגאוה וגסות הרוח
א. נאמר בפרשת עקב[29] "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וכו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". והוזהרנו בזה שלא להיות גסי רוח וגבהי לב כלפי ה' או כלפי בני אדם[30]. וכ"כ נאמר גם בירמיה[31] "שמעו והאזינו ואל תגבהו"[32].
ב. הסמ"ג[33]. והסמ"ק[34] מנו איסור זה במנין הלאווים. והבה"ג מונה מצוה להיות שפל רוח[35]. והרמב"ם והחינוך לא מנו כלל מצוה זו במנין המצות שלהם[36]. ובספרי המוסר האריכו בגנות מדת הגאוה, ובמעלת מדת הענוה[37].
ג. י"א שעיקר החיוב הוא שלא יתגאה האדם כשהקב"ה משפיע לו טובה ויאמר שבריוח שלו ובעמלו הרוויח כל זה, ולא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא יחזיק טובה להקב"ה שעשה כן מחמת גאונו[38]. ויודה לבוראו על המעלות שחנן אותו, ויהיה עניו מאד ושפל ברך לפני ה' ואנשים[39]. וי"א שעיקר האזהרה הוא שלא יתגאה כלפי בני אדם, דהיינו שלא יתגאה הגדול על הקטן[40], ולא יחשוב שמעלתו רמה ונישאת על מעלת חבריו[41].
ד. האריכו חכמים בגנאי של גסי הרוח[42], ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה[43], וכאילו כופר בעיקר[44], ולא מצויים בו דברי תורה[45].
ה. אמרו חכמים במשנה[46] "מאד מאד הוה שפל רוח", ומכאן שצריך להתרחק מגבהות הלב –הגאוה כמה שיותר ואסור לאדם לנהוג בה בדרך בינונית, ולא די בכך שיהיה עניו, אלא צריך הוא להיות שפל רוח עם רוח נמוכה מאד[47].
ו. מי שיש בו גסות רוח צריך לנהוג בנידוי[48].
ז. תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה שבשמינית[49]. דהיינו חלק קטן של אחד מששים וארבעה, ממדת הגאווה[50], כדי שלא יתחבר יותר מדאי להמון העם, ולא יהיה למרמס להם[51]. אלא יהיו יראים ממנו, וע"י כך יהיה לו כח להוכיחם[52]. ויהיו דבריו מקובלים[53].
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] ספורנו
[4] רשב"ם
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] ספורנו
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] ת"י
[13] ספורנו
[14] ת"א ת"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"א ת"י
[17] רבינו בחיי
[18] רשב"ם
[19] ת"א
[20] חזקוני
[21] רש"י
[22] חזקוני
[23] רמב"ן
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רמב"ן
[26] אבע"ז
[27] רמב"ן
[28] רבינו בחיי
[30] רב נחמן בר יצחק בסוטה ה ע"א, ומבואר שם שכל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה, ופירש רש"י שכיון שע"י גובה לב בא האדם לידי שכחת הבורא, משמע שהפסוק הזה בא להזהיר על שכחה המביאה לגבהות הלב. וראה במאירי שם ובחיבור התשובה. ובסמ"ק סי' כב כתב שהאזהרה של "השמר לך" נאמרה על "ורם לבבך", וכן משמע בסמ"ג לאוין סד.
[32] רבא בשם זעירי שם בסוטה, ולדעתם מכאן נלמדה האזהרה שלא יהא אדם גס רוח. והרמב"ן (עה"ת דברים יז כ) כתב מקור נוסף לאיסור זה נלמד שנאמר לגבי מלך (שם) "לבלתי רום לבבו מאחיו", ואם המלך הראוי לגאוה, הוזהר ממנה ומרוממות הלב, כל שכן שאחרים צריכים להזהר בזה, וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה שער ג אות לד, והמאירי בחיבור התשובה. ובמאירי שם כתב שיש שכללו את איסור הגאוה בלאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז), שהרי שנאת הלב ממקור הגאוה.
[33] מצוה סד, ועיין שם שכתב שהראו לו בחלום ששכח למנות איסור זה, שהוא העיקר. ועי"ש בהקדמה שהזכיר גם כן איסור זה, וכתב שם "ה' אלהים יודע שאיני משקר בענין המראות ולא הזכרתיו בספר אלא כדי שיתחזקו ישראל בתורה".
[35] מנין המצות בהקדמת ספרו, מצוה קסד. וביראים השלם סי' רלב שלא מצא עיקר לזה, ועי' תועפת ראם שם בשם האדר"ת שמצות ענוה לבה"ג אינה שלילת הגאוה אלא היא מצות עשה בפני עצמה.
[36] במגדל עוז (דעות פ"ב ה"ג) ביאר שלא מנוהו כיון שהדבר מסור ללב ואין בי"ד יכולים להזהיר עליו כיון שלא ניכר לעולם. ובספר מצות ה' (יום כד) כתב שלא מנוהו כיון שהלאו הזה כולל את כל התורה, ואין הציוויים הכלליים נמנים במנין המצות, [עי"ש שביאר כן ע"פ השורש הרביעי שבסהמ"צ להרמב"ם]. ועיין מגלת אסתר להוספות הרמב"ן בסוף מצוות ל"ת לסהמ"צ שכתב כן על האזהרה בדברים (ו יב) "השמר לך פן תשכח וגו'". ועיין חשק שלמה בש"ס ווילנא לסוטה ה ע"א שכתב שלאו הנלמד מ"השמר" ו"פן" אינו נמנה, וצ"ע שמצינו לאוים שנאמרו בלשון זו ונמנו.
[37] ראה חובות הלבבות שער הכניעה [ושער עבודת האלוקים פ"י], שערי תשובה לרבינו יונה שער א אות כז-כט, ושער ג אות לד. וספר אורחות צדיקים שער הגאווה, ושער הענווה.
[38] שהרי נאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח יב - יד ויז).
[43] שבגאוה כתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז ה), ובעבודה זרה כתוב: ולא תביא תועבה אל ביתך דברים ז כו. סוטה ד ב, ר' יוחנן משום רשב"י.
[45] שנאמר: "לא בשמים היא" (דברים ל יב), לא בגסי הרוח היא מצויה -רמב"ם תלמוד תורה פ"ג ה"ח, ע"פ ערובין נה ע"א, ועי"ש נד ע"א שאם משים עצמו כמדבר זוכה לתורה. ועיין בסוטה שם כמה מאמרים בגנות הגאוה, ועי' בספר תורת המדות (ירושלים תש"ד) חלק ענוה וגאוה, שהביא ילקוט של כל מאמרי חז"ל וראשונים.
[47] ולפיכך נאמר במשה רבנו "ענו מאד" (במדבר יב ג) ולא נאמר בו עניו בלבד, [ועי"ש בפהמ"ש להרמב"ם בארוכה. ועי' אור שמח דעות שם שהעיר ממ"ש בשבת קד ע"א: "הוסיף לך הכתוב כפיפה עלכפיפתו"].
[48] כמו שאמרו בסוטה ה ע"א: "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח" ואפילו מקצתה -ר"ן שם. ונפסק ברמב"ם דעות פ"ב ה"ג. ורבה אמר שם בסוטה: "בשמתא מי שיש בו, ובשמתא מי שאין בו", וביאר רש"י שבשמתא יהיה מי שאין בו כלל גאוה, כיון שכשאין בו אף קצת מן הגאוה אין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם.
[51] עם היותו עניו ושפל בלבו -מאירי שם ושם [וז"ל שם "כדי שקלי הראש לא ישתוללו בו"], ועי"ש שקרא למידה זו יקרת רוח ע"פ משלי יז כז. ועי"ש עוד שכתב שיש מין אחר של גאוה הראויה למלכים כשרים ומנהיגים להטיל אימתם על המסורים להנהגתם, ובלבד שיתכוונו לשם שמים ולהעמדת האמת -מאירי שם ושם, ועי"ש שקרא למידה זו בשם שררה או התנשאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה