פרשת וירא יום ו'

מקרא

בראשית פרק כב

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה וחרה אפו של הקב"ה על זאת וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך[1] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה הוא ירושלים וקרא הקב"ה לכל הארץ מוריה על שם הר המוריה שבתוכו. ומה שנקראת ירושלים הר לפי שהוא מלשון אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד, ו) והקנמון והבושם הטוב היה גדל שם[2] וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו  -[3] עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה ושם אותם על החמור[4] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק ושלטה בו עינו לראות מקום מרחוק ברצון האל ית' כענין ויראהו ה' את כל הארץ והבין שבאותו המקום יהיה מקום הזבח[5]:

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר ולא רצה לנהוג את החמור לקום קדוש זה[6] וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אמר נשובה כיון שלא רצה שידעו שהולך הוא להקריב את יצחק ויעצרו בידו[7] אֲלֵיכֶם:

(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת סכיןוַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה יבחר[8] לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית, וכן מקומו הידוע בהר המוריה[9] וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם פעמיים, כך מנהג הקורא בחפזון[10] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי הכל גלוי לפניו אלא פירש עתה הודעתי לכל העולם ולא יוכלו לקטרג עליך עוד[11] כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל עובר לפניו אַחַר כן ראה את האיל מדי עברו נאחזנֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בסבכי היער חשב בלבו ודאי זה המלאך בא בשליחותו של הקב"ה וזימן לי איל זה תחת בני ולכן נאחז בסבך שאוכל לקחתו ולהקריבו[12] בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

(יד) והודה והתפלל אברהם במקום ההוא וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות אֲשֶׁר יֵאָמֵר עד הַיּוֹם שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו[13] בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:

(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו כבר הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים (לעיל טו, ה) וכחול אשר על שפת הים, הוסיף לו עתה שנשבע בשמו הגדול שירש זרעו את שער אויביו, ושלא יגרום החטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום[14]:

(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כשיקראו כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד כלם יתברכו בזרעך וישתדלו להדמות להם עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי ששכר מצוה מצוה שתזכה בזה שיהיה נביאי בניך לנס עמים מורים לגוים עבודת האל ית' ולך תהיה צדקה[15]:

(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם[16] אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: פ

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בזקנותה כמו שרה[17] בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:

(כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:

(כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:

(כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:

(כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא הגיד המגיד שגם פילגשו ילדה את מעכה שהיתה כמו כן ראויה לבנו אם לא יבחר ברבקה ולא יצטרך לזרע כנען[18] אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה: ס   

נביא

יחזקאל פרק יג

ח. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב - נבואות שוא ושקר יחד עם קסמים כדי לפתות את העם. לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם ה' אלקים - לכן ה' יעניש אותם.

ט. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב - אעניש אותם ביד קשה. בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ - לא יהיו ביחד עִם עַם ישראל שלא יֵחָשבו בתוכם. וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ - לא יכתבו עם ישראל לעולם הבא. וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אלקים - ולא יחזרו מהגלות.

י. יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר - כפל לחיזוק הענש, בגלל שהטעו את עמי. שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם- שיהיה שלום ואין שלום כי יהיה פורענות.  וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ - בונים קיר רעוע, דברי נבואות השקר.וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל - טחים אותו בטיח חלש שהקיר לא מחזיק.

יא. אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל - תאמר לאלו ששמים טיח חלש הרי הקיר יפול.  הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף -ואם יהיה גשם שוטף גם מחליש הקיר. וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה - ואתן אבני ברד שדומות במראה לאבן גביש - אבן יקרה. וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ - ורוח חזקה תבקע את הקיר.

יב. וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם - וכשהקיר יפול יאמרו לכם היכן הטיח שמחזק את הקיר.

יג. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה- לכן ה' אומר שיביא רוח סערה בכעסו, וגם גשם שוטף ואבני אלגביש אוריד בכעס לכלות את דברי נביאי השקר.

יד. וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' - והקיר יפול לארץ עד היסודות.

טו. וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל - אכלה את כעסי בקיר (בדברי נביאי השקר) ובמייפים את דברי שקרם שיתקבלו על לב שומעם.  וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ - ולא יהיה קיר ולא את אלו שעשו טיח.

טז. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם ה' אלקים -הבונים והטחים, הם נביאי השקר, שיבוא האויב ותתבטל כל הנבואה, שלא יהיה השלום שהבטיחו.

יז. וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ - תנבא עליהן. אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן- היו גם נביאות שקר שנבאו מלבן.

יח. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת - אומר אוי לאלו שתפרו כעין כסתות(כריות). עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי - לזרועות הידים של הבאים לשאול אותם עתידות.  וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל רֹאשׁ כָּל קוֹמָה - ועשו מטפחות לראשים של השואלים. לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת - לצוד את הנפשות שבאים לשאול, שהיו עושות להם קסמים ואומרות עתידות שקר. הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה - וכי זה הגון שאתן מחיות את נפשכן בשכר שאתן לוקחות מאלו שאתן צדות ומחטיאות אותם?

יט. וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם - חופן שעורים וחתיכות לחם.לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה - לומר למי שימות ולא מגיעה לו מיתה. וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה - ולהחיות מי שלא מגיע לו לחיות. בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב - משקרות לעמי ששומע ממכם דברי שקר ומאמין לכן.

כ. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה - אתן את רוגזי בכסתות שלכן. אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת - שאתן צדות את הנפשות, שגורמות שלא ישובו בתשובה ושנפשם תצא ותפרח מהם להענש בגהנם. וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם - שתפסיקו עם מעשיכם הרעים. וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת - אשלח אותם לחפשי שלא תוכלו לרמותם. אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת - את אלו שאמרתם עליהם שימותו - שתפרח נשמתם מהם.

כא. וְקָרַעְתִּי אֶת מִסְפְּחֹתֵיכֶם - המטפחות של הקסמים. וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן - אציל את עמ"י שלא ילכדו בקסמים. וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה' - לתפיסה, לשון ציד.

כב. יַעַן הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק שֶׁקֶר וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו- אתן מכאיבות ומשברות לב הצדיק בשקר שיקרה לו דבר רע ולא מגיע לו. וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע לְבִלְתִּי שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ - ולרשע אתן אומרות שלא יקרה לו כלום וימשיך ברשעו.

כג. לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד - לא ינבאו עוד שקר. וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה' - ובזה ידעו כי אני ה'.

כתובים

דניאל פרק ב'

(יז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע: (יח) וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָה דְּנָה דִּי לָא יְהֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל: (יט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא: (כ) עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא: (כא) וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה: (כב) הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא: (כג) לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא: (כד) כָּל קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל אֲזַל וְכֵן אֲמַר לֵהּ לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל תְּהוֹבֵד הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא: ס (כה) אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר לֵהּ דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע: (כו) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר האיתיך הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ: (כז) עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא: (כח) בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא: פ

(יז) שב דניאל לביתו להתבודד עם חביריו שיכול עליו השפע האלוקי והודיע את הדבר לחבריו חנניה מישאל ועזריה, (יח) כדי שיתפללו ויבקשו רחמים מלפני אלוקי השמים על גילוי סוד זה, כדי שלא יהרגו דניאל וחבריו יחד עם שאר חכמי בבל ואינו דומה תפל יחיד לתפילת ארבעה. (יט) בלילה ההוא נתגלה לדניאל בחלום הלילה חלומו של נבוכדנצר ופתרונו. ובירך דניאל לאלוקי השמים. (כ) ענה דניאל ואמר יהא שמו של של האלוקים מבורך מהעולם הזה עד העולם הבא שהחכמה והגבורה שלו הם (כא) הוא המשנה עתים וזמנים מפיל ומקים מלכים נותן חכמה לחכמים ומודיע ליודעים בינה (כב) הוא מגלה את כל שעמוק ומוסתר יודע מה יש בחשיכה ואתו שורה האור (כג) לך אלוקי אבותי מודה ומשבח אני על החכמה והגבורה שנתת לי והודעתי לי את אשר ביקשתי ממך שתודיעני את בקשת המלך (כד) אז נכנס דניאל אל אריוך שמינה המלך על מנת לאבד את חכמי בבל ואמר את חכמי בבל אל תאבד וביקש ממנו ליכנס אל המלך ולומר לו שלמחר הוא יבוא אליו ויפתור את חלומו. (כה) למחרת בא אריוך אל המלך בבהלה ובחפזון להראות שרוצה הוא לקיים את דבר המלך רק נעצר בינתים מביצוע הגזירה  מכיון שמצא איש יהודי מן בני הגולים שיכול להודיע למלך את חלומו. (כו) ענה המלך בקול לדניאל הנקרא גם בלטשצאר כמבואר לעיל שכך "כינהו אשפנז",וישאלהו: האם יש לך את היכולת להודיעני את החלום שחלמתי וכן את פתרונו? (כז) אמר דניאל לפני המלך: סוד זה שהמלך שואל, אין איש עלי אדמות לא חכמים ולא קוסמים חוזים מכשפים וחרטומים  שיוכל להודיע למלך, (כח) רק אלוקים בשמים המגלה סודות, הוא היודע, והוא זה המודיע לעבדיו והוא הודיעני את חלומו של המלך, ומה יהיה באחרים הימים ומה שראית בראשך כלומר בדמיונך על משכבךולא משום שחכם אני יותר מאחרים, אלא כדי שיודע למלך החלום ופתרונו.

משנת ההלכה

מצוות הכנסת אורחים

חובת הלוויה

       א.       מצווה[19] ללוות האורח כשיוצא מביתו לדרכו ויזהר ללוותו לכה"פ ד' אמות[20] ואם אין האורח יודע בטוב את הדרך מצווה רבה ללוותו ולהראות לו לאן ילך ואם אינו יכול לכל הפחות יברר לו הדרך הנכונה כדי שלא יכשל בה[21] וצריך בעה"ב המלוה לעמוד במקומו עד שיתעלם האורח מעיניו[22] (שם ובהגה"ה שם)

        ב.        כשמלווה האורח מצוה ליתן לו אוכל וצידה לדרך[23] (שם)

         ג.         אסור לאורח למחול על מצוות לוויה אבל יכול למחול בשיעור הלוויה דהיינו שימחל שלא ילווהו בעה"ב יותר מד' אמות (שם)

        ד.        כופין ללוות כדרך שכופין לצדקה (שם בשם גמ' סוטה מו ב' וברמב"ם אבל פי"ד ה"ג)

---

[1] רשב"ם

[2] רבינו בחיי

[3] רמב"ן

[4] אבע"ז

[5] ספורנו

[6] חזקוני

[7] ע"פ פי' ר' יוסף בכור שור

[8] ת"י

[9] רבינו בחיי

[10] חזקוני

[11] חזקוני פי' ר' יוסף בכור שור

[12] רשב"ם

[13] רש"י

[14] רמב"ן

[15] ספורנו

[16] ויצחק הלך ללמוד אצל שם והמלאכים הובילוהו לשם וישב שם שלוש שנים כמש"כ בת"י.

[17] רמב"ן

[18] ספורנו

[19] וז"ל הרמב"ם פי"ד מאבל ה"ב "שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" וכגמ' סוטה מו ב' "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"

[20] ברמב"ם שם ה"ג "אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות" ומה שמקילין העולם בזה עיין חו"מ תכ"ז בסמ"ע ס"ק י"א דהאידנא מוחלין על זה אבל עכ"פ יש לילך עמו עד השער או לפחות ד' אמות והקשה באהבת חסד בהגה"ה שם דבגמ' סוטה מו ב' איתא "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" משמע דאסור למחול על לויה וכתב לחלק דאמנם על עיקר מצות לויה שלא ילוהו כלל אין לו למחול אבל על שיעור הלויה יש בידו למחול וראיה מהא דאיתא התם "אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר מטא לידיה היזיקא ואיתציל" וע"כ איירי במחל דאל"כ אמאי לא ליווהו לפחות עד עיבורה של עיר [וצע"ק דילמא הא דאיתא בגמ' "כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" היינו דווקא במקום סכנה דע"ז אסור לו למחול אבל במקום דאין סכנה כלל ויודע הדרך דילמא יכול למחול אף על עיקר מצוות לוויה וע"כ הוא דהא בלויה ע"כ איכא שני דינים א. משום כבוד האורח והראיה דיש חילוק בין רבו לרבו מובהק לסתם חברו ב. משום הסכנה דלהכי בי"ד מתקנין שלוחים וכדאיתא בגמ' שם וכמש"כ שם באהבת חסד עצמו (מובא בהע' י"א) וא"כ במקום דאין סכנה ודאי יכול למחול על כבודו כדאיתא ביו"ד רמ"ב סעי' ל"ב דאפי' רבו מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול וא"צ ללותו כלל  ועיין במהר"ל נתיב החסד פ"ה ולהדיא משמע דעיקר לויה משום סכנה "והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו" וצל"ב]  

[21] ברמב"ם שם "ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים" והיינו דוקא כשאין הדרכים מסומנים ויש סכנת ליסטים וחיות אבל בימינו שהדרכים מיושבים אין בכלל זה אבל עכ"פ צריך לברר לו הדרך שזהו עיקר המצווה כדמוכח בגמ' שם מדכתיב שופטים א' פס' כ"ד-כ"ו "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דרבי יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות" ועיין במהרש"א שם (אהבת חסד שם)

[22] בחיזקוני דברים כ"א פס' ז' "ועינינו לא ראו מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו"

[23] כ"ה במנורת המאור וכ"מ בגמ' שם "אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות" ועיין מש"כ הע' ח'בשם הרא"ש ואפ' שזה כוונתו