פרשת חיי שרה יום א'

מקרא

בראשית פרק כג

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:

(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע עיר שבנה אדם גדול שבענקים ששמו ארבע הִוא חֶבְרוֹן לשם שלחה אברהם כדי שתבריא כיון שאויר חברו נקי וצלול בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם מבאר שבע מקום מגוריו[1]לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:

(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ ולמדנו הכתוב דרך ארץ כי המדבר ברבים צריך לעמוד[2] וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:

(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם מארץ נכריה באתי לגור כאן ונתישבתי עמכם לכן אין לי מקום קברות אבות הנה[3] תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם הניחו לי לקנות קרקע כאן ותתרצו אתם יושבי העיר להניח לקבור בה מתי ממשפחתי כיון שאם אקבור בשדה של אחד, יבא בעל השדה ויחרוש ויוציא העצמות[4] וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי אוציאנה מלפני לקוברה[5]:

(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:

(ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ ולא גר ותושב ואין אתה צריך לקנות[6] בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ אפי' קבר המיוחד לו בחייו[7] לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:

(ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ והשתחויה שישוח ראשו וזה משפט הנותן שבח לאחר וגם משה השתחוה לחותנו[8] לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:

(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם רצונכם[9] לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי ובקשו בשבילי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר לפי שהיה עשיר והיה לו גנאי למכור שדה אבותיו, לכך הוצרך להרבות עליו רעים לפייסו[10]:

(ט) וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מערה הנמצאת בבקעה הנקרא מכפלה[11] אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ שאין לו לחוש שאצטרך לעבור דרך עליו, כי היא בקצה שדהו, וגם אינה חשובה בעיניו כל כך, כי הקצה אותה לצד ואינו עובדה[12] בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לעיניכם ותהיו אתם עדים[13] לַאֲחֻזַּת קָבֶר:

(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לגלות המקח לסוחרים הבאים לעיר שיוודע להם[14] לֵאמֹר:

(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי איני מוכר לך אלא - הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ אתה ביקשת מערה ואני נותן גם השדה וגם המערה[15] לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לעפרון[16] לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:

(יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אקח לקבור את מתי אַךְ רק אִם אַתָּה לוּ בבקשה שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה אבל אם לא תקח כסף לא אקח המקום[17]:

(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:

(טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ שאינו שוה אלא אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא והיה לך לקחת ממני בחינם[18] וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן לתת לו כסף ולקנותה ורק אח"כ לקבור את מתו[19]  וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר כסף צרוף ומתקבל לכל מיני סחורה וטוב בכל מקום[20]:

(יז) וַיָּקָם נתקיים בחותמיו של ספר המקנה כלומר נחתם הקני על ידי חתימת עדים על שטר[21] שְׂדֵה עֶפְרוֹן על ידי קנין הכסף[22] אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:

(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה בקנין כסף אבל עדיין לא עשה חזקה להיותה בית קברות לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ: 

(יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

(כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת כאן עשה בה חזקה להופכה לבית קברות וברשות כל בני העיר[23]: ס       

נביא

יחזקאל פרק י"ד

א. וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי - באו אלי אנשים מזקני ישראל והקב"ה גלה לו שהם רוצים לעבוד ע"ז.

ב. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

ג. בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם - הלב שלהם ומחשבותם לע"ז. וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם - וגם במעשיהם הם נכשלים בע"ז. נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם - שהע"ז כל הזמן למול פניהם. הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם- האם אמלא את דרישתם, בקשתם?

ד. לָכֵן דַּבֵּר אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא - כל אחד מישראל שעובד ע"ז ובא לנביא לבקש משהו.  אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו - ה' אומר שיענה לו למרות שכל מחשבותיו לע"ז.

ה. לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם - כדי לתפוס אותם שאולי ישמעו בקול ה', לכן ה' עונה להם. אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם - שפרשו מעל ה' לעבוד ע"ז.

ו. לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם - לכן תגידו לבית ישראל שיחזרו בתשובה ויחזירו גם את משפחתם אתם.

ז. כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל . וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי - יתרחק ממני. וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָנָיו - יעבוד ע"ז. וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי - לבקש מהנביא שיפנה בעבורו לה' למלא את בקשתם. אֲנִי ה' נַעֲנֶה לּוֹ בִּי - אני אענה לנביא בעבור השואל.

ח. וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא - אכעס עליו (אם לא ישוב בתשובה). וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים - אשים אותו לסמל ודוגמא. וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'

ט. וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא - נביא שיתפתה לומר שקר, אני ה' נתתי לו את האפשרות להתפתות (והיה עליו להשמר ולבחור בטוב) וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל - לכן אטה את ידי להעניש אותם.

י. וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה - כמו הדורש בשם ה' ולא מקיים את דבר ה' כך יהיה עונש נביא השקר.

יא. לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם - כי כשיראו שאני מעניש לא יתעו עוד לחטוא. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם ה' אלקים.

יב. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

יג. בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל - ארץ שתחטא ויעשו עבירות. וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה - אתן להם עונש של רעב ואכרית אותם.

יד. וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם ה' אלקים. - ואפילו אם יהיו בעיר שלשה צדיקים כאלו, הם יצילו רק את עצמם ולא את כל העיר.

טו. לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה - אם הענש יהיה חיה רעה שגורמת לשכול ומוות עד כדי שהעיר תהיה שוממה.

כתובים

דניאל פרק ב'

(כט) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא: (ל) וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע: (לא) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל: (לב) הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ: (לג) שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף: (לד) חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן: (לה) בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל אַרְעָא: (לו) דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא: (לז) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ: (לח) וּבְכָל דִּי דארין דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אנתה אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא: (לט) וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי ארעאאֲרַע מִנָּךְ וּמַלְכוּ תליתיא תְלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא: (מ) וּמַלְכוּ רביעיה רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי מְרָעַע כָּל אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ: (מא) וְדִי חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מנהוןמִנְּהֵן חֲסַף דִּי פֶחָר ומנהון וּמִנְּהֵין פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַהּ כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא: (מב) וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מנהון מִנְּהֵין פַּרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה: (מג) די וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא: (מד) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא:

(כט) עתה מבאר לו הסבה שגלה לו השי"ת העתידות האלה, שהוא מפני שהכין א"ע לזה ואמר - כי אתה המלך רעיונך על משכבך ורצית לדעת מה יהיה אחריך, ומגלה רזים הודיע לך מה שיהיה - וע"י ההכנה הזאת הודיע לך ה', לא לבד מה שיהיה אחריך, רק מה שיהיה עד אחרית הימים. (ל) אני לא בחכמה שיש בי יותר מכל החיים גלו לי רז זה - שלפ"ז תקצוף על חכמי בבל שאינן חכמים כמוני אך למען יודיעו למלך את הפתרון ותדע רעיוני לבך ואחר שלא היה צריך רק להודיע לאיש אחד לבד. מצא אותי מוכן לשליחות הזה מצד התפלה. (לא) אתה המלך בחלומך ראית פסל גדול העומד על בסיס גדול וזוהר מאוד, ומראהו נורא. (לב) ראש הפסל היה של זהב טוב, חזהו וידיו – כסף, המעיים והירכיים – נחושת, (לג) שוקיו – ברזל, רגליו חלקם ברזל וחלקם חרס. (לד) הנה מראה הצלם נצטייר לפניו עתה, לא כן מראה האבן לא ראה עתה ונשכח ממנו, והוא הפיל עליו החרדה הגדולה לכן אמר שאז ראית עוד מראה אחרת אשר שכחת, רואה היית עד שנגזר אבן שלא בידים - (רק מעצמו), והאבן שבאה הכתה את הפסל ברגליו שהיו עשויות ברזל וחרס ומעכה אותם. (לה) ואחר שנמעכו הרגלים התמוטט כל הפסל, אז הודקו יחד ברזל חרש נחשת כסף וזהב, והיו כמוץ מגרנות הקיץ, ותשא אותם הרוח, עד שלא נמצא להם שום מקום ואותה אבן קטנה שהכתה את הפסל הייתה להר גדול ומלאה את כל העולם כולו. (לו) זהו פתרון החלום ופשרו שבשר ביטול מלכות נבוכדנצר לא יאמר לו במעמד כולם, רק "קדם מלכא" - שהוא לפני המלך לבדו בסוד (לז) אתה הוא שמלך מלכי המלכים שנוא אלוקי השמים הקב"ה נתן לך נבוכדנצר את המלכות החזקה ביותר בכל העולם. (לח) וכמו שהראש משפיע השכל והדעת לכל הגוף, שזה מיוחס אל האדם שהוא משכיל, וכן משפיע ההרגשה והתנועה שזה כולל גם בחיות ועופות, כן בכל מקום שגרים בני אדם, חיות השדה ועוף השמים, נתן בידך והשלטך בכולם - ולכן מכל הטעמים האלהנמשלת לראש שכולו זהב. (לט) אחריך תקום מלכות אחרת והיא פחותה ממך – מלכות מדי ופרס והיא נמשלה לכסף, שהיא מתכת פחותה מהזהב. ואחריה המלכות השלישית היא מלכות יוון והיא נמשלה לנחושת. (מ) המלכות הרביעית תהיה תקיפה כברזל וכמו שבברזל מרדדים ומהדקים מתכות אחרות בגון סקורנס של ברזל  כך היא תרוצץ את כל העמים – וזוהי מלכות אדום. (מא) והסיבה שחלק הרגלים והאצבעות חרס וחלקה ברזל היא כיוון שמקצת המלכות תהיה חזקה ומקצתה (מלכות ישמעאל) תהיה שבורה, והם ירצו להתאחד עם עמים אחרים, אך לא יצליחו כשם שהברזל אינו מתאחד עם חרס. והוא הרומז על זמן האחרון של המלכיות, (מב) וראה האצבעות שהם עשר, כי באחרית הימים תתחלק מלכות רומי הכללית, שנחלקה בין אדום וישמעאל שהם שני הרגלים, לעשר אצבעות שהם עשר מלכיות, שאז ימצאו עשרה מלכיות גדולות בעולם, ולא יהיה עוד מלכות אחת מושלת בכפה, רק עשרה ימלכו בכפה, מהם מבני אדום ומהם מישמעאל ומה שראית ברזל מעורב בחרס מתחתנים יהיו עם שאר האומות ולא יהיו שלימים ונדבקים עמם באמת ולב שלם ודתיהם שונות מדתי שאר האומות. והוא כמו שאין הברזל נדבק יפה עם החרס (מד) ואז יקים הקב"ה מלכות אשר לא תשחת לעולם, ומלכותה לא תמסר לעם אחר, והיא תמעך ותשמיד את כל המלכויות הללו,

משנת ההלכה

דיני הספד ובכיה על המת

       א.       נאמר בפרשתינו (כ"ג פס' א') "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" מכאן שמצוה גדולה לבכות[24] על המת כראוי (שאילתות שאילתא י"ד) וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (ש"ך יו"ד שד"מ ס"ק א' מגמ' שבת קה א')

        ב.        מצוה גדולה להספיד על המת כראוי[25]. וההספד מציל הנספד מגיהנם[26] והוא חיוב דאורייתא מדין גמ"ח, ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו[27]. (יו"ד שד"מ סעי' א')

         ג.         עיקר הספד לומר דברים המעוררים תשובה ויראת ה' וכבר צווחו קדמאי על המספידים ודורשים דרשות בפלפול תורה ודברים שאינם בגדר הספד[28] (יערות דבש ח"א ריש דרוש י"ב)

        ד.        כל שאומרים בפני המת[29], המת יודע עד שיסתם הגולל והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום

       ה.       אסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין[30] בהם קצת, רק שלא יפליג[31]. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם[32] וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת[33]. (שם)

---

[1] חזקוני

[2] רבינו בחיי

[3] רשב"ם

[4] פי' הטור

[5] רשב"ם

[6] רשב"ם

[7] חזקוני

[8] אבע"ז

[9] ת"א

[10] רמב"ן

[11] רמב"ן

[12] פי' הטור

[13] רשב"ם

[14] פי' הרא"ש

[15] רשב"ם

[16] רשב"ם

[17] ספורנו

[18] רשב"ם

[19] כדי שיהיה קנין כסף גמור קודם הקבורה ולא יכול לבוא אח"כ בכל מיני טענות אונאה. מלבי"ם

[20] ת"י רשב"ם

[21] ספורנו

[22] פי' ר' יוסף בכור שור                                  

[23] פי' ר' יוסף בכור שור

[24] וז"ל שם "דאילו מאן דשכיב ליה שכביה מיחייב למבכייה ולמיספדיה ולמיקריה דהכי אשכחן באברהם אבונא בעידן דשכיבא שרה בכיה וספדא וקברה דכתיב ותמת שרה" וכו' ועיין בהעמק שאלה שם דבכי הוא קודם להספד  דבכי הוא התעוררות בפ"ע והספד בפני רבים להגיד שבח המת בפניהם וכו' ואע"ג שבאברהם כתוב להיפך שאני שרה דרב גוברה והיו ממתינין רבים על הספדה ולהשתתף בצערו של אברהם עד שלא בכה אברהם בפ"ע כפי הצורך ומל' השאילתות "מאן דשכיב ליה שכביה" משמע דחיוב הבכי וההספד הוא לקרובי הנפטר וכ"כ בערוה"ש שד"מ סעי' ג' ובחרדים פ"י אות ג' משמע דהוא מצוה דאו' ועיי"ל הע' ג'

[25] וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו (כן הוא הגירסא בגמרא והש"ך שם העתיק בהספדו של אדם כשר) (חכמת אדם - כלל קנה סעי' ה') ומשמע מל' זה דהכל חייבים בהספדו של חכם וכ"כ בערוה"ש שם דהחיוב על בני העיר ועיי"ש דבב"י משמע דמצות הרמת קול הוא על כל אדם אבל ברמב"ן וטור משמע דהרמת קול הוא רק על אדם כשר וחכם וצ"ע

[26] גליון מהרש"א שם סעי' א' ועיין חרדים פי"ב אות מ"ט ומשמע דהוא חיוב דאו' מדין גמ"ח וכ"מ באהבת חסד פ"ה ומשמע התם דעיקר הספד הוא כדי לעורר בכיה על המת כדי לקיים את המצוה לבכות על אדם כשר וצל"ב

[27] ועיין בדרישה שם ס"ק ג' שכל אחד יש לו קילוס בפני עצמו זה במעלתו וזאת ביפיה וחכמתה

[28] וז"ל היע"ד "ענין ההספד הוא חזרה בתשובה, כי צער הצדיקים במיתתם הוא כאב הנפרד מבן, שאף שהולך למדינה טובה ושמינה, מ"מ יש לו צער היותו מניח לבן לבדו, וכו' ובשמעו כי הבן מתנהג בדרך טובה, ישמח לו וישכח עצבו על אשר הרחיק ממנו נדוד, וכן הוא במיתת צדיקים, כי במותם אין להם עצבות כלל, היותם מגיעים לעולם שכולו בהיר בשחקים, ותענוג אמיתי עדן המופלג עין לא ראתה. רק צערם לרוב געגועם על הדור, מי יגן בעדם לקום בפרץ, ומי ינהלם. וכו' לכך כשאנו מספידים עליו, וחוזרים בתשובה להנחם מהרעה, ולקבל על עצמנו לעשות טוב ולרדוף אחר מעשים טובים ומצות, אזי ינוח לו להצדיק ויתעדן במנוחתו השקט, וזהו הענין, ולכך חובה עלינו להתעורר בתשובה", (שם)

[29] (בגמ' שבת דף קנ"ב ב' אמר רבי אבהו וכו' ובירושלמי ט"ז ס"ק א') וכבר אמרו חז"ל (ברכות ג.) אין אומרים בפני מת אלא דברים של הספד, והספד הוא כאומר לפני המת, דהמת תמן קאי (שם)

[30] ומה שמותר להוסיף קצת בהספד אע"ג דמה לי שקר מועט מה לי שקר מרובה עכ"פ כיון דבודאי מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו שיעור וע"כ נחשב כאי' עשאו (ט"ז שם ס"ק א')

[31] בברכות ס"ב א' "ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה אמר ליה רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה משום דתניא כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן"

[32] והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"ק א')

[33] כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבאו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (חכמ"א שם)