מקרא
בראשית פרק כו
(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים, ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה[1] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם, או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה דעתו של יצחק היה לירד במצרים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא[2]:
(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ בארץ ישראל כולה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ ותסע בה ממקום למקום אל פי מה שה' יצוה אותך[3]:
(ג) גּוּר עתה בָּאָרֶץ הַזֹּאת ארץ פלשתים[4] וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה כלומר ה' נשבע שבועה נוספת ליצחק ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות, להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם, כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם[5] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ בגלל זרעך[6] כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי על העקידה דכתיב אשר שמעת בקולי מִצְוֹתַי כגון מצות שמנה ימים דכתיב כאשר צוה אותו אלהים חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי מצות השכליות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו[7]:
(ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ על הבנים לא שאלו לו, שאמרו אולי הם בני אשה אחרת[9] וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
(ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים ימי תשמיש ולכך הותר לו לשמש מטתו וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק צחוק שלפני הבעילה[10] אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיא לו את אחותך[11] אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם שהרי נשבעתי אני ואברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי[12]:
(יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה לרעה[13] וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא אע"פ שהארץ קשה היא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא אע"פ שהיא שנת בצורת ורעבון מֵאָה שְׁעָרִים שדה ששיערוהו שיוציא אחד, הוציאה מאה[14] וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים[15]:
(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ בעשירות וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד כל אשר לו מוצלח[16]:
(יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה בשדות ובכרמים[17] רַבָּה עד שנצטרך להרבה עבדים ושפחות[18] וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט[19]:
(טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו[20]:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ בעשרך להתקומם עלינו[21] מְאֹד ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם[22]:
(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
נביא
יחזקאל פרק יז
יג. וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה - צדקיהו. וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה - השביע אותו להיות נאמן לנבוכדנצר. וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח – ואת שרי וחשובי יהודה הגלה לבבל (שיהיו ערבון בידיו כדי שלא ימרוד בו צדקיהו.)
יד. לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא - שיהיה נכנע לבבל ולא יתגאה לשלוט בלי רשות נ"נ. לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ - ועשה נבוכדנצר את כל זה כדי שיתקיים וישמר הברית.
טו. וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב - צדקיהו מרד בנבוכדנצר ושלח שליחים למצרים שיעזרו לו להלחם בבבל. הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט - האם יצליח במרדו וימלט מענש מי שעובר על דברי הברית וההתחיבות?
טז. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא - אני נשבע בחיי. שנראה אם לא יהיה כדבר הזה. בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת - שצדקיהו יגיע למקום שבו נמצא המלך שהמליך אותו שהוא נבוכדנצר, וימות בבבל ויגיע לו זאת בגלל שהפר את הברית וזלזל באלה.
יז. וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה - פרעה מלך מצרים לא יקיים את הבטחתו לעזור לו בסוסים ועם רב במלחמה נגד בבל. בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת -כאשר נבוכדנצר יבוא לירושלים לבנות מצור כדי לכבוש את ירושלים ולהרוג את יושבי העיר. (סללה - שופכים עפר מול החומה כדי לעלות עליה. דייק - מגדלים גבוהים מול החומה כדי לירות עליה חיצים.)
יח. וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ - הרים ידו בשבועה שלא יפר ויבזה את הברית והאלה. וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט - ובסוף עבר על שבועתי לכן לא ימלט מידי נבוכדנצר.
יט. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים חַי אָנִי - אני נשבע. אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ - צדקיהו ביזה את ה' כי נשבע בה' לכן יבוא העונש על ראשו (רומז פה לניקור עיניו)
כ. וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי - שנתפש בנסיונו לברוח. וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי - ואשפוט ואענישו על מרדו בי.
כא. וְאֵת כָּל מִבְרָחָיו בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ - גיבורי צבאו בכל חילותיו יפלו בחרב. וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי - שאר החילים יתפזרו ויברחו.
כב. כֹּה אָמַר ה' אלקים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי - אקח מזרע בית דוד שמשולים לארז גבוה ואתן אותו למלך. מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַ וְתָלוּל - אקטוף ענף רך ואשתול אותו במקום גבוה (רומז פה שיקום מלך המשיח ויתגלה לכל העולם)
כג. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ - אקבע אותו למלוך בירושלים שהוא ההר הגבוה בחשיבות בארץ. וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר - ויגדל ויפרח ותתפשט מלכותו עד שיהיה חזק ושליט כמו ארז גדול.וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה - ויהיו נכנעים ומשועבדים תחתיו כל אומות העולם אבל תהיה להם מנוחה כמו ישיבה בצל העץ.
כד. וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה - כל אומות העולם. כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ - אלו בבל שה' בסוף השפילם. הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל - מלכות בית דוד שבאחרית הימים יגבהו וישלטו בעולם. הוֹבַשׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי - חוזר על הענין שייבש את העץ הלח שהם בבל ויפריח את העץ היבש שהם מלכות בית דוד שהושפלו עד עכשיו.
כתובים
דניאל פרק ה'
| |
(ד) בזמן השתייה הם היו משבחים ומקלסים לאלהי זהב וכסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן.
(ה) באותה עת יצאו מן השמים אצבעות של יד איש וכתבו ממול הנברשת על הסיד של קיר ההיכל של המלך והמלך ראה כף יד שכתבה.
(ו) מראות פניו של המלך השתנו ומחשבותיו הבהילוהו ונתפרקו חוליות השדרה שבמתניו וברכיו נקשו זה לזה.
(ז) מיד הכריז המלך בקול גדול להכניס את חכמי הרפואה ואת החוזים בכוכבים ואת הבקיאים במשפטים. ואז הכריז המלך: כל איש שיקרא את הכתב הזה, ויגיד לי את פתרונו ילבש בגד מלכות עשיו ארגמן ויזכה לענוד רביד זהב על צווארו ויקבל שליטה על שליש המלכות.
(ח) התכנסו כל חכמי המלך, ואף אחד לא הצליח לקרוא את מה שכתוב ולפענח את הפיתרון.
(ט) פחד המלך בלטשאצר וכל סובביו התבלבלו.
(י) אז באה המלכה ואמרה למלך: יחי המלך! אל תפחד.
(יא) הנה דניאל החכם שסבך (אביך) נבוכדנצר קרא לו בלטשאצר והוא היה שר על החרטומים וכל החכמים.
(יב) ובגלל שיש בו נבואה יתירה, קרא לו והוא ידע את הפיתרון.
(יג) כשדניאל נכנס לפני המלך אמר לו המלך: אתה הוא דניאל שמוצאך מן הגלות של בני יהודה?
(יד) שמעתי עליך שרוח אלוקים בך ויש בקרבך חכמה יתרה.
(טו) קראתי לפני את כל סוגי החכמים שלי, ואף אחד מהם לא הצליח לפתור את הכתוב.
(טז) ואני שמעתי עליך שאתה יכול לפתור פתרונות ולגלות תעלותות. ודע לך, שאת תוכל לקרוא את הכתב, אתה תזכה ללבוש בגד מלכות עשיו ארגמן ולענו רביד זהב על צווארך ולקבל שליטה על שליש המלכות.
(יז) הכריז דניאל: מתנותיך יהיו לך, ואת הדורונות שלך תן לאחרים, אך את הכתב אקרא ואף אודיע את הפיתרון.
|
(ה) בַּהּ שַׁעֲתָה נפקו נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה:
(ו) אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן:
(ז) קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְּתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט: ס
(ח) אֱדַיִן עללין עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא ופשרא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא:
(ט) אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין:
(י) מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עללת עַלַּת עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וזיויך וְזִיוָךְ אַל יִשְׁתַּנּוֹ:
(יא) אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא:
(יב) כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי מַלְכָּא שָׂם שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה: פ
(יג) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אנתה אַנְתְּ הוּא דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן יְהוּד:
(יד) וְשִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ:
(טו) וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי וְלָא כָהֲלִין פְּשַׁר מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה:
(טז) וַאֲנָה שִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי תוכלתִיכּוּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן תוכל תִּכּוּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁוהמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט: פ
(יז) בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנִבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ:
|
משנת ההלכה
הדברים מהם צריך האדם להמנע משום גסות רוח - גאוה
א. דיבורו של תלמיד חכם עם הבריות צריך להיות בנחת ולא יצעק ולא יגביה קולו בשעת דבורו, אך לא ידבר יותר מדי בנחת כדי שלא ישמע דבורו, כדבורם של גסי הרוח -הגאוותנים[23].
ב. תלמיד חכם לא ילך עקב בצד גודל בנחת כהילוכם של גסי הרוח -הגאוותנים[24].
ג. תלמיד חכם לא ילבש בגדים שסחובים על הארץ כמו בגדי גסי הרוח -הגאוותנים[25].
ד. תלמיד חכם לא ישלשל את טליתו מפני שנראה כגסות הרוח -כגאוותנות, ובשבת כשאין לו בגד אחר להחליף מותר לו לשלשל את טליתו[26].
ה. לא יתיר את מנעליו ויצא לשוק, מפני שהיא גסות רוח -גאוותנות[27].
ו. לא ילך כשסנטרו לצדדים, כשכובעו לאחריו[28], כשירכתו על חבריו, וכשרצועות תפילין בידו ויחזירם כשהוא מהלך בשוק, מפני שהיא דרך גסות רוח -גאוותנות[29].
ז. לא יגהק ולא יפהק בתפלתו אא"כ עושה כן מאונס, כיון שהעושה כך ברצון הרי הוא מגסי הרוח -הגאוותנים[30].
ח. לא יניח ידו על סנטרו[31] בשעת תפלה, מפני שהיא דרך גסי הרוח -הגאוותנים[32].
ט. לא יניח ידיו על חלציו, מפני שנראה כיוהרא -גאווה[33].
י. ישתה את כוסו בשתי פעמים, שזו דרך ארץ, ולא ישתה את כוסו בבת אחת, ולא בשלש פעמים מפני שהיא דרך גסי הרוח -הגאוותנים[34], וכששותה מכוס גדולה מאד, מותר לו לשתות בשלש פעמים ויותר[35].
יא. לא ילך אחרי רבו, מפני שהיא דרך גסי הרוח -הגאוותנים[36].
[1] רמב"ן ועיי"ש שכתב אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו), ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה וברבינו בחיי השיג עליו שמפורש בחז"ל שהיה עשרה רעבון באו לעולם וחלק עוד בימי אדם הראשון ולמך
[2] חזקוני
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] אור החיים
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ת"א ת"י
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] גור אריה
[17] ספורנו
[18] רמב"ן
[19] ספורנו
[20] רבינו בחיי
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] רמב"ם דעות פ"ה ה"ז. ובמסכת דרך ארץ רבתי (פ"ב) נאמר: "ההוגים כיונים והמנהמים והמצפצפים בידיהם עליהם הכתוב אומר (תהלים לו יב) "אל תבואני רגל גאוה" (כגירסת הגר"א).
[24] רמב"ם דעות פ"ה ה"ח. ובמסכת דרך ארץ רבתי (פ"ב) נאמר: "הבועטים ברגליהם והמהלכים בראשי אצבעותיהם עליהם הכתוב אומר (תהלים לו יב) "אל תבואני רגל גאוה" (כגירסת הגר"א).
[27] שם פי"א, ועי' סוף מס' כלה רבתי: נפל מנעלו שאילו התיר מה יכול לעשות, והמגיה שם כ' שאולי ר"ל להיפך נפל מה יכול לעשות וצ"ל התיר.
[32] רא"ש ברכות שם, טור ורמ"א בשו"ע או"ח צז א, ועי' ב"י וב"ח שם ומג"א ס"ק א, ועי' אוצה"ג ברכות סי' קג וקד בפי' סנטרו, ועי' ב"ח צז שכל הפירושים בסנטרו אמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה