מקרא
בראשית פרק יב
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק בחלום הלילה או ברוח הקדש[1] אֶל אַבְרָם כשהיה בחרן[2] לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל המקום ב - הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ אותה במראות אלהים לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך[3]:
(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ בממון[4] וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ שיצא שמך וטבעך והייתה נודע וניכר לכל[5] וֶהְיֵה בְּרָכָה אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר ישימך אלהים כאברהם[6]:
(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר שאנשי אור כשדים היו מבזים אותו ומקללין אותו, ולכך אמר לו שילך אל הארץ אשר יראנו, ושם יברך מברכיו ויקלל מקלליו ואם יחיד יקללנו יואר[7] וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה כנגד מה שהכל מקללים אותך עכשיו אתה עתיד שיתברכו כל האומות מברכותיך[8]:
(ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו היה לו לוט כבן בית וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן מנה הכתוב שנותיו ללמד שעדיין אביו קיים[9]:
(ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ מקנה וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן עבדים ילידי הבית[10] וי"א הנפשות שהורה להם את האמת לעבוד את הי"ת[11] וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם היה הולך וממתין שיבא דבר מאת הקב"ה כמו שאמר "אל הארץ אשר אראך" ולא התעכב באף מקום ממנה עד שנראה אליו האל ית' כאשר יעדו באמרו אל הארץ אשר אראך ולא בא עד שבא למקום שכם[12] עַד אֵלוֹן מוֹרֶה שהוא בשכם וְהַכְּנַעֲנִי הגוי המר והנמהר אָז בָּאָרֶץ ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה', ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ, וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא[13]:
(ז) וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם בנבואה גמורה[14] וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
(ח) וַיַּעְתֵּק הסתלק מִשָּׁם ונסע הָהָרָה מִקֶּדֶם שממזרח לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם ממערב וְהָעַי מִקֶּדֶם ממזרח בין שתי עירות גדולות למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה'[15] וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק בקול גדול לפני המזבח מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות[16]:
(ט) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה דרומה: פ
(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:
(יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא עתה[17] יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:
(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
(יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
(יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד:
(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ ביניהם שראויה היא לבוא[18] אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב פרעה[19] בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
(יז) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת פַּרְעֹה לבדו נְגָעִים גְּדֹלִים גם וְאֶת בֵּיתוֹ אבל לא גדולים כשל פרעה וזה למען יראו שהצדקת לבדה נמלטת ויכירו שהכל היה בעבורה למען ישובו מרשעם עַל דְּבַר החמס שעשה ל -[20] שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
(כ) וַיְצַו עָלָיו בשבילו ואיתו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים כדי שלא יגעו בה אחרים[21] וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:
נביא
יחזקאל פרק ה
ז. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם - בגלל שאתם יותר מן הגויים ויותר טוב לכם התחלתם לחטוא. כמו וישמן ישרון ויבעט. בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם- לא הלכתם בחוקות ה'. וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם - שהגויים לא החליפו את הע"ז שלהם ואתם כן החלפתם.
ח. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים הִנְנִי עָלַיִךְ גַּם אָנִי - אני ה' נותן לכם עונש. וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם - שתתבישו בפניהם.
ט. וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד - לא עשיתי כאלו עונשים וגם לא אעשה. יַעַן כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ - בגלל התועבות שעשית.
י. לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם - זה חלק מהענשים של הרעב. וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ - אפזר את הנשארים.
יא. לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' ה' אִם לֹא - לשון שבועה. יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ - בע"ז שהוא דבר משוקץ. וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל - אחסר מכם, ולא תרחם עיני.
יב. שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ - זה הנמשל לחלוקת השער. וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ - יגמרו בתוך העיר. וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם.
יג. וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם - יגמר כעסי. וְהִנֶּחָמְתִּי - בזה שאעניש אתכם זה יהיה נחמה לה'. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם - ה' מדבר ע"י הכעס.
יד. וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר - לחרבן ולבזיון.
טו. וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה - לשונות בושה ובזיון. מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ - שיקחו מוסר לא לעשות כמעשיהם. ותמהון לבב מרב הצרות. בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָהאֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי - ענשים שיבואו בכעס.
טז. בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לְמַשְׁחִית אֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אוֹתָם לְשַׁחֶתְכֶם - הרעב שאני שולח בכם. וְרָעָב אֹסֵף עֲלֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה לָחֶם - אשבור את משען הלחם (שעליו האדם חי).
יז. וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ - יהרגו את הקטנים ותהיו שכֻלים. וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ אֲנִי ה' דִבַּרְתִּי - מגפה וחרב ששופכת דם.
יחזקאל פרק ו'
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם- תנבא למול הרי ישראל.
ג. וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה' אלקים כֹּה אָמַר ה' אלקים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת- שעבדו ע"ז על ההרים הרמים. לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת - אפיק, הוא מקום נמוך מאד בתוך הגיא. הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם - את הבמות של הע"ז.
ד. וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם - לשון שממה. וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם - הע"ז בצורת חמה, שמש. וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם - תמותו לפני הע"ז שעבדתם.
ה. וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְזֵרִיתִי אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם - אפזר את עצמותיכם.
כתובים
איוב פרק לט
(כג) עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה לַהַב חֲנִית וְכִידוֹן על הסוס נשמעת אשפת החיצים כמו רינה וזימרה וכן גם כך נשמע רעש החרב חנית וכידון: (כד) בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ וְלֹא יַאֲמִין כִּי קוֹל שׁוֹפָרבמרוצתו נראה כאילו הוא שותה את הארץ שפוסע למרחקים גדולים ולא יאמין שיש מלחמה עד שישמע את קול השופר שמכריז על המלחמה (מרוב השתוקקותו למלחמה): (כה) בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה בשביל שמיעת השופר יאמר האח - שמחה גדולה וכבר מרחוק מריח את המלחמה ואת רעם השרים ותרועתם: (כו) הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כנפו כְּנָפָיו לְתֵימָן וכי בגלל בינתך הנץ מעופף עם כנפיו לדרום?: (כז) אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ האם על פי ציוויך מגביה הנשר ומרים את קינו?: (כח) סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה שהנשר שוכן ולן על סלעים על חוד הסלע ומצודה גבוהה: (כט) מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ מהמקום הגבוה שבחר לגור מחפש את מאכליו ומביט לרחוק: (ל)ואפרחו וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא בני הנשר שותים דם ממאכליו שמצא להם והיכן שיש חללים - מתים שם נמצא הנשר לסיפוק מזונו: פ
איוב פרק מ
(א) וַיַּעַן יְקֹוָק אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה האם זו דרך מוסרית לריב עם ה' ומי שמוכיח את ה' ראוי לו לענות על טענות ה' ולא לשתוק. ומדוע אתה שותק?: פ (ג) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר: (ד) הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי התבישתי ואין לי מה להשיב לך ושמתי את ידי על פי לשתוק: (ה) אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף מה שאמרתי תם ורשע הוא מכלה לא אטען יותר והשני שאמרתי אל תעש עמדי לא אוסיף לומר: פ
משנת ההלכה
תענית בה"ב
א. יום שני, חמשי ושני, הבאים אחרי ראש חֹדש חשון הם ימי תפילה וסליחות ותענית, ונקראים תענית בה"ב, על שם הימים שבהם הם נקבעים. כלומר: ב' - הוא יום שני, ה' - יום חמשי ו - ב' הוא יום שני שלאחריו.
ב. יש אומרים שנקבעו ימים אלה לימי תענית ותפילה, מפני שימי המועדים הם ימי משתה ושמחה, ויש לחוש שמא מתוך השמחה באו לידי קלות ראש ולידי עבֵרה, ולכן מתענים לכפר עליהם.
ג. וכן מצאנו באיוב, כמו שכתוב (איוב א): וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי.
ד. וקבעו תענית ותפילה אחרי חג הסוכות ואחרי חג הפסח שנמשכו ימים רבים של שמחה מבלי מלאכה, ויש לחוש שמא באו לידי קלות ראש, אבל בשבועות שהוא יום אחד בלבד, אין אנו חוששים.
ה. ויש אומרים שמתענים בשביל הגשמים והברכה בשדות. בחשון - בשביל היורה שירד על הזרעים לברכה, ובאייר - שלא תלקה בשדפון וירקון.
ו. קבעו התענית בימי שני וחמשי בשבוע, מפני שימים אלה הם ימי רצון וקוראים בהם בתורה. ובימי חז"ל גזרו רבותינו שיהו מתענים בשני וחמשי, מפני שלשה דברים: על חרבן הבית, על התורה שנשרפה, ועל חילול ה' שיוצא מחרבן ירושלים וגלות ישראל.
ז. תלמיד חכם, ומי שתורתו אומנתו נקרא ת"ח לענין זה אף בזמן הזה, אינו רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, ואפילו אם יכול לסבול התענית שאינו מזיקו, מ"מ מתמעט לימודו עי"ז .ומלמדי תינוקות דינם כת"ח. מכיון שממעטין במלאכת שמים וגוזלין את הבריות וכן מי שמחמת התענית לא יוכל לעבוד עבור מעסיקו בכל כוחו אסור לו להתענות[22].
ח. ומרבים בימים אלה בתפילה ותחנונים ואומרים סליחות.
ט. בסליחות שאומרים בקהילות אשכנז בימי בה"ב, יש מחליפים את הפיוט של 'מכניסי רחמים' ואומרים במקומו הפיוט שכתוב אצל תענית יום החמשי 'ישראל נושע'. ו'מכניסי רחמים' אומרים ביום ה'.
י. וטעם הדבר, לפי שביום שני נבראו המלאכים לכך אין רוצים להזכירם בתפילתנו, שלא יֵראה כאילו אנו מכוְּנים תפילותנו להם מפני תקפם שביום הזה, ביום בריאתם. ואנו, אין אנו מכוְּנים את לבנו אלא לאבינו שבשמים בלבד - ישראל נושע בה'; ה' - ואין בלתו.
יא. בקהילות ספרד אין נוהגים בזמננו תעניות בה"ב.
[1] רמב"ן פסוק ז מלבים שם
[2] רמב"ן
[3] ספורנו
[4] רש"י
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] רבינו בחיי
[9] חזקוני
[10] אבע"ז
[11] ת"א ת"י
[12] פי' ר' יוסף בכור שור ספורנו
[13] רמב"ן
[14] אבע"ז רמב"ן מלבי"ם
[15] ספורנו
[16] רמב"ן
[17] אבע"ז
[18] פי' הטור
[19] רש"י
[20] ספורנו
[21] אבע"ז
[22] וכ"ז בשאין לו עונות ידועים אבל ביש לו עונות ידועים שצריך להתענות עליהם גם ת"ח צריך להתענות ואפילו היכי שקשה לו התענית ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית וילמוד יותר ממה שהיה רגיל וכעין זה איתא בתנחומא אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים ואם דף אחד ישנה שני דפין [וכ"ז הוא לאחר ששב מדרכו הרעה דאל"ה הרי הוא כטובל ושרץ בידו]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה