מקרא
בראשית פרק כד
(נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי תכשיטי כֶסֶף וּכְלֵי תכשיטי[1] זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה ובכלים אלו קידש אותו כדין שליח ליצחק וּמִגְדָּנֹת פירות ודברים מתוקים נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ ולא כלי כסף וזהב, שאם יתן להם כלי כסף ישארו שמה, לכך לא נתן להם אלא מגדנות[2]:
(נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ בשמחת סעודת אירוסין[3] וַיָּלִינוּ לילה אחד שעל לינה שבמקרא לילה אחד הוא[4] וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
(נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ אבל בתואל לא היה צריך באיחור לפיכך לא דיבר, לפי שהיה יצחק קרובו, וחפץ בזיווג והוא זה שאמר לעיל הנה רבקה לפניך קח ולך[5] תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים שנה אוֹ עָשׂוֹר עשרה חודשים כי שנה אחת דין לתת זמן לבתולה, כמו שאמרו במגילה "מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן". וגם רבותי' אמרו "נותנין לבתולה שנים עשר חדש כדי לפרנס את עצמה". אבל מפני שהאיחור קשה עליו, אמרו או עשור אַחַר תֵּלֵךְ:
(נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיקֹוָק הִצְלִיחַ דַּרְכִּי וא"כ הנכם רואים שזהו רצונו של הקב"ה ומה שהיא צריכה תמרוקים - שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי ושם בביתו יהיה לה יותר מכאן[6]:
(נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ אם היא מוכנה לצאת עמך עכשיו או שרוצה להתעכב בכדי להכין את עצמה ואז תלך עם שליח מעמנו[7]:
(נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
(נט) וַיְשַׁלְּחוּ ליוו אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ האומנת שלה כדי שלא תלך ללא מכר[8] וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו:
(ס) וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ממך יצאו אותם הבנים שנאמר בהם בשעת עקידה ויירש זרעך את שער אויביו[9]:
(סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ בשביל שהלכו עמה אמה וקרובותיה, ולא יכלו לעזבה, כי נכמרו רחמם עליה בהפרדם ממנה, לכך אמר - וַיִּקַּח שחטפה מהם[10]הָעֶבֶד מכיון שע"י כלי הכסף והזהב היתה נשואה ליצחק א"כ אליעזר היה עתה כבר עבד שלה[11] אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ:
(סב) וְיִצְחָק בָּא חזר מִבּוֹא ממה שבא אל בְּאֵר לַחַי רֹאִי כלומר ששב לעירו ממה שבא לבאר כדי להתפלל כי שם היה לו מקום קבוע לתפלה, בשביל שנראה שם המלאך וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב קרוב לאותו מקום[12]:
(סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ לפני הקב"ה מלשון שיחה כלומר להתפלל[13] בַּשָּׂדֶה כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים בשובו מבאר לחי ראי לביתו היה דרכו מן הצפון לדרום והבאים מחרן לבית אברהם היה דרכם מן המזרח למערב לפיכך בנטותו מדרכו שהוא מן הצפון אל הדרום והלך לצד מזרח אל דרך הגמלים הבאים מארץ בני קדם חשבה רבקה שהיה הולך לקראתה[14]:
(סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק כשראתה שבא כנגדם, ידעה שבא אליהם לקרות בשלומם או להביאם לביתו, ועשתה דרך מוסר[15] וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל הטתה עצמה הצידה על הגמל לרכב כאשה בצניעות לפי שהיתה רוכבת כמו איש משום פחד הגמלים[16]:
(סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה שנראה הדור מכובד וטהור[17] הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
(סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה ואיך ראה בחוש איך שדבר זה הוא חפץ ה' כמו שהודו לו בתואל ולבן[18]:
(סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ: פ
נביא
יחזקאל פרק טז
לא. בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ וְרָמָתֵךְ עָשִׂית בְּכָל רְחוֹב - את בונה במות גבוהות לע"ז בכל דרך ראשית ורחוב. וְלֹא הָיִית כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן - ולא התנהגת כמו הזונות שלא מרוצות מהמתנות שמקבלות, ותמיד מבזות את האתנן כדי לקבל יותר.
לב. הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים - שנאפת תחת בעלך וזנית עם אנשים זרים.
לג. לְכָל זֹנוֹת יִתְּנוּ נֵדֶה - לכל זונה נותנים שכר אתנן. וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ לְכָל מְאַהֲבַיִךְ - אבל את שילמת כדי שיזנו איתך. וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ - ועוד שיחדת אותם כדי שיזנו אתך.
לד. וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ - את התנהגת הפוך מכל הזונות. וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה - ולא תקום אחריך כזאת זנות. וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ - שאת משלמת אתנן ולא נותנים לך שכר אתנן.
לה. לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'
לו. כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל מְאַהֲבָיִךְ - בגלל שאת שפכת את זנותך וגילית ערותך, כמו ששופכים את תכולת הסיר מתגלה תחתית הנחושת שבסיר. וְעַל כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ - ובגלל כל תועבות הע"ז שעשית. וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם - ועל הדם ששפכת - שהקרבת למולך את בנייך.
לז. לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם - אני אוסף את כל הגוים שזנית ונהנית איתם. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל אֲשֶׁר שָׂנֵאת - ואאסוף גם את אלה שאהבת וגם את אלה ששנאת.וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב - אאסוף אותם מכל הארצות שסביבך, ויבואו עליך. וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ - ואגלה את מערומייך כדי שתתבזי.
לח. וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם - אענישך במשפט העונש של נואפות ורוצחות. וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה - אענישך בחמה וקנאה על כל הדם ששפכת (מה שהקריבו בניהם למולך)
לט. וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם - אמסור אותך ביד הגויים. וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ - והם יהרסו את כל הבמות והמזבחות שבנית במקומות גבוהים ורמים. וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה - יניחו וישאירו אותך ערומה.
מ. וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן - יעלו עליך קהל וצבא גדול של גויים וירגמו אותך באבנים. וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם - יחתכו אותך בחרבותם.
מא. וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת - יכו אותך מכות ועונשים לעיני כולם כדי שתתביישי. וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי עוֹד - ואבטל אותך מלהיות יותר זונה וגם לא תתני יותר אתנן שיזנו איתך.
מב. וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ - תנוח החימה (-כעס) שהיה לי בך. וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ - ותסור הקנאה והכעס שהיה לי ממך. וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד - אנוח מכעסי.
מג. יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַרְתְּ אֶת יְמֵי נְעוּרַיִךְ - וכל עונשים אלו אעשה לך על זה שלא זכרת את הטובות שעשיתי איתך בנערותך . וַתִּרְגְּזִי לִי בְּכָל אֵלֶּה - והכעסת אותי בכל התועבות האלו. וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם ה' אלקים - הנה אביא עליך עונשים, על כל דרכיך הרעים. וְלֹא עָשִׂית אֶת הַזִּמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ - ולא חשבת על מעשיך בזמן שהזהרתי אותך שלא לעשות את התועבות הללו.
מד. הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ - מי שממשיל משלים יגיד עליך שאת כמו אמך שהיא מבנות חת (אמכן חיתית)
מה. בַּת אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ - את מתנהגת כמו אמך החיתית ומרבה תועבות עד שהארץ תקיא את כל העם עם המלך.
כתובים
דניאל פרק ד'
| |
אחרי כל המאורעות הללו, עברו על נבוכדנצר כמה וכמה הרפתקאות עד שחי ככלב במשך כשבע שנים. לאחר שחזר למלכותו, הוא פרסם איגרת לכל העמים בעולם ובהם פירט את תלאותיו, וכך הוא מספר:
(א) אני נבוכדנצר הייתי שלו בביתי.
(ב) עד שראיתי חלום מבהיל ההרהורים על משכבי ומראות ראשי הבהילוני עד מאוד.
(ג) אז, ציוויתי לקרוא לכל החכמים כדי שיפתרו את החלום שלי.
(ד) נכנסו לפני החרטומים ויודעי הרפואה והאסטרולוגים ואנשי המשפט, וסיפרתי להם את החלום, אבל הם לא הצליחו לומר לי את פשרו לשביעות רצוני.
(ה) שבתי וקראתי לדניאל ששמו מכונה בלטשאצר כשם הע"ז שלי ואמרתי לו שיודע אני שרוח נבואה בו כמו המלאכים הקדושים, וסיפרתי לפניו את החלום.
(ו) ממשיך נבוכדנצר ואומר: יודע אני שאתה דניאל רוח אלוקים בך, וכל רז וכל סתום לא נעלם ממך, ולכן אבקש ממך לתור את חלומי.
(ז) מספר נבוכדנצר את חלומו: ראיתי אילן גבוה מאוד.
(ח) האילן גדל והתחזק והוא ממשיך לגדול עד שהגיע ראשו לשמים והענפים שלו התפשטו ומלאו את כל הארץ.
(ט) העלים שלו היו נאים, וגדלו עליו הרבה פירות והיה בו מספיק אוכל ומזון לכל. תחת האילן גרו חיות השדה, ובענפיו דרו עופות השמים וממנו יזונו כל בני בשר.
(י) רואה הייתי בחלומי על מיטתי שירד מלאך קדוש מהשמים.
(יא) המלאך הכריז בקול גדול ואמר: כרתו את העץ וקצצו את ענפיו, הפילו את העלים שלו ופזרו את הפירות ושכל החיות והעופות שחסים בצילו ינודו.
(יב) אך את עיקר השורשים שלו הניחו בארץ וישאר עם עשבי השדה כאילו היה קשור שם בכבלי נחושת וברזל, ויהא חלקו עם חיות השדה בעשב הארץ.
(יג) ינתן לעץ לב חיה והוא יבדל מלבב בני אנוש ושבע שנים יעברו עליו ככה.
(יד) ודבר הזה הוא בגזירת המלאכים למען ידעו כל החיים שה' עליון הוא שליט בעולם כולו ולמי שירצה יתננה ושפל אנשים יקים עליה.
(טו) כאן מסיים נבוכדנצר ואומר: זה החלום שאני ראיתי ואתה דניאל אמור לי את פתרונו, מכיוון שכל חכמי המלכות לא יכולים לפתור לי את החלום, אבל אתה מלא רוח נבואה כמו המלאכים יכול לומר לי את פשרו.
|
(א) אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי:
(ב) חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי:
(ג) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי:
(ד) בֵּאדַיִן עללין עָלִּין חַרְטֻמַיָּא אָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא מְהוֹדְעִין לִי:
(ה) וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת:
(ו) בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר:
(ז) וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא:
(ח) רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא:
(ט) עָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי ידרון יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא:
(י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת:
(יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי:
(יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא:
(יג) לִבְבֵהּ מִן אנושא אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:
(יד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אנושא אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עליה עֲלַהּ:
(טו) דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר ואנתה וְאַנְתְּ בֵּלְטְשַׁאצַּר פִּשְׁרֵא אֱמַר כָּל קֳבֵל דִּי כָּל חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעֻתַנִי ואנתה וְאַנְתְּ כָּהֵל דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ:
|
משנת ההלכה
ניחום אבלים
א. אבלים המנחמים אחד את חבירו יאמרו בזה"ל "המקום ינחם אתכם ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים" (שו"ת שבו"י ח"ג סי' צ"ח)
ב. אם יכול ללכת לבית האבל אין לו לפטור[19] עצמו בניחום בטלפון אך מי שאי אפשר לו ללכת לבית האבלים כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה או שהוא בחו"ל יקיים[20] מצות נחום אבלים בטלפון (אגרות משה או"ח ד' סי' מ' אות י"א)
ג. ניחום אבלים, קודם לביקור חולים[21] במה דברים אמורים כשא"א לקיים שניהם שאז מניח את החולה ועוסק בנחמות אבלים אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם[22] (יו"ד של"ה סעי' י' וש"ך ס"ק י"א)
ד. אין מנחמים שני אבלים כאחד, אלא מנחמין אותן בזה אחר זה או נחלקים לשתי כתות אלא אם כן היה כבודם שוה וקילוסן שוה. (יו"ד שנ"ד וש"ך ס"ק ה')
ה. הנכנס לבית האבל אינו פוקדו לשלום[23] וכן אינו פוקדו לשלום עד אחר השלושים ובאבל על אביו ואמו אינו פוקדו לשלום עד אחר י"ב חודש (שם שפ"ה סעי' א')
ו. אבל אסור בשאלת שלום. כיצד, שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, לא ישיב להם שלום אלא יודיעם שהוא אבל. מג' עד שבעה, אינו שואל, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, משיב להם. משבעה עד ל', שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, ואין אחרים שואלים בשלומו, וכ"ש שמשיב למי ששואל בשלומו. (שם)
ז. ואם, רבים באים לנחמו, מותר לומר להם לכו לבתיכם לשלום, דלכבוד רבים שרי (שם)
ח. אין המנחמים רשאים לפתוח פיהם[24], עד שיפתח האבל תחלה[25] (יו"ד שע"ו סעי' א') ובאמירת "המקום ינחם אותך" רשאי לפתוח תחילה[26](אגרות משה או"ח ד' סי' מ' אות י"א)
ט. אם אין האבל פותח מחמת עוצם יגונו וצערו או מחמת כבוד המנחם[27] מותר למנחם לפתוח תחילה (צי"א חי"ז סי' מ"ה)
י. אין אומרים[28] לאבל "שב" דמשמע שב באבילות שלך (יו"ד סי' שע"ו סעי' ב')
[1] רשב"ם
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] מלבי"ם
[4] רש"י
[5] פי' ר' יוסף בכור שור פי' הטור והמדרש ידוע שבתואל מת כיון שניסה להרעיל את אליעזר ובא מלאך והחליף צלחותיהם
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רשב"ם
[8] ת"י
[9] רשב"ם וכתב זהו פי' ר' יוסף בר שמעון קרא
[10] פי' הטור
[11] ספורנו
[12] רמב"ן
[13] ת"א ת"י
[14] ספורנו
[15] רמב"ן
[16] רשב"ם
[17] ת"א ת"י
[18] רבינו בחיי
[19] כיון שיש בניחום אבלים שני ענינים א. משום האבל לנחמו מצערו ב. בשביל הנפטר כדאיתא בשבת דף קנ"ב א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בנ"א ויושבין במקומו ומביאה הגמ' מעשה במת שלא היו לו מנחמין ולקח ר' יהודה עשרה וישב שם כל יו והתגלה לו המת וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, הרי ממילא ידעינן שכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת וזה שייך דוקא כשיבא לשם במקום שמתנחמין או במקום שמת, ואף מצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו שזה עצמו הוא ג"כ ענין תנחומין (שם)
[20] שמצד האבל החי שייך לקיים גם ע"י הטלפון אע"ג שאינו מצוה בשלימות עכ"פ יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו ויש לו לנחם ע"י הטלפון דג"כ איכא בזה מצוה ולא יאמר כי מאחר שאינו יכול לילך לבית האבלים אין עליו שוב שום חיוב כלל. (שם)
[21] שניחום אבלים הוא גמילות חסד שעם החיים ועם המתים (שם וברמב"ם אבל פרק י"ד ה"ז) ופשוט שאיירי הרמב"ם כשידוע לו שיש שם מי שיעשה צרכי החולה דאל"כ אף שיש שם בנחמות אבלים תרתי ואפילו היה יותר מזה היה צריך לילך אל החולה דפק"נ דוחה כל המצות אבל כוונת הרמב"ם הוא דמצד חשיבות המצות מצד עצמן הרי נחום אבלים קודם מבק"ח שאית בה תרתי שלכן כשליכא ענין פק"נ שיודע שיש שם מתעסקין שעכ"פ חייב כל אחד לבקר החולה צריך לילך לנחם האבלים והרדב"ז שהשיג שם על הרמב"ם אולי סובר דמאחר דאיכא לפעמים בבק"ח ענין פק"נ יש להאדם להקדים תמיד בק"ח קודם נחום אבלים כדי שלא יבא לטעות איזה פעם וגם אולי בלא זה אלא כדי שיתרגל לידע דחולה שהוא חי קודם ולא יצטרך לאמוד בכל פעם שיזדמן בזה. אבל משמע לי שהרדב"ז סובר שאף בידוע שיש שם מתעסקין בצרכי החולה מ"מ מצד מצות בק"ח לבד שמתפלל עליו שם שמתקבל יותר התפלה משום ששכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה אבל הרמב"ם אינו סובר שזה יכריע העדיפות דאיכא תרתי בנחום אבלים, ל"מ כשהוא רק קדימת זמן בעלמא אלא אפילו כשא"א לו לקיים אלא אחת מהן שנמצא כשילך לנחום האבלים לא יוכל לילך לבק"ח מ"מ הא אפשר להתפלל בביתו ועדיפות התפלה אצל החולה פשיטא לו שאין בזה להכריע התרתי דאיכא בנחום אבלים (אגרות משה או"ח ד' סי' מ' אות י"א)
[22] כדי לבקש רחמים עליו שיחיה או לרבץ ולכבד לפניו דחשיב כאלו מחייהו (בש"ך שם בשם הב"ח)
[23] ומשמע דאפי' בלע"ז אסור דומיא ד"צפרא טבא" דאסרו במ"ב תקנ"ד ס"ק מ"א ועיי"ש בא"ר דמדמה ת"ב לאבילות אבל שאר ל' ברכה ואפי' "מזל טוב" מותר ואין חילוק בין האבל שמותר לו לברך אחרים לאחרים שמותר להם לברך אותו ובשבת הוא שואל בשלום אחרים כהרגלו באמירת שבת שלום ואחרים משיבים אבל לאחרים לשאול בשלומו תלוי במנהג המקום ולכן רבים משתמטים מלפגוש האבל בשבת ואחר ל' יום לאביו ואמו לכו"ע שואלים בשלומו (גשה"ח פכ"א סי' ז' אות ד'-ז')
[24] אמר רבי יוחנן אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו והדר ויען אליפז התימני (מו"ק כ"ח ב')
[25] וטעם הדבר כתב בלבוש שם ז"ל "וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו" עכ"ל אבל בערוה"ש שם כתב טעם אחר דענין ניחום אבלים להצדיק דינו של הקב"ה ולנחמו מעצבונו ולכן מחויב האבל קודם להצדיק דינו ודייק ממש"כ הטור בשם הרמב"ן שהאבל התחיל לומר ברוך דיין האמת
[26] "משום שאין זה חיוב התנחומין ממש, שהוא להשקיט את רוחו, שאינו יוצא בזה אלא בישיבה לדבר עמו" (שם)
[27] דלטעם הלבוש ודאי שמותר כיון שניכר שמצטער ורק אינו מדבר מעוצם יגונו (צי"א שם) ולטעם הערוה"ש יועיל סברא אחרת שכתב בצי"א שם "דיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה ראשונה של ביאת המנחמים אצלו, אבל כל שהאבל פתח כבר לדבר לפני מנחמים, תו המנחמים הבאים אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה בדברים ואני לומד זאת מלשונו של הטור שם כותב וז"ל: ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש וש"ץ אומר נשאלו רבנן טעמא ואבל אומר ברוך דיין האמת וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה עיי"ש ובפרישה, הרי לנו שלצאת ידי זה שהאבל צריך להתחיל לדבר תחילה יוצאים עי"ז שהאבל התחיל בדיבור ואמר ברוך דיין האמת, אך צריך שיאמר זאת לאחר הקבורה שאז יכולים כבר לנחמו, ומספיק זאת על כל הבאים אחריהם לנחמו ויודעים מזה" ולפי הערוה"ש מבואר דכיון דכבר הצדיק הדין א"כ כל הבאים אח"כ יכולים לפתוח תחילה
[28] אע"ג דהבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב באבל אסור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה