פרשת חיי שרה יום ד'

מקרא

בראשית פרק כד

(לה) וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים ואין ספק כי רבים בארצנו היו חפצים להשיא את בתם לבנו[1]:

(לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ ושוב לא יהיה לו בן ממנה[2] וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ ואין יורשים אחרים חוץ ממנו[3]:

(לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ ובהיות שאדוני מאס באנשי ארצו ובחר בכם באתי אליכם לא להעדר נשים בארצנו[4]:

(לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:

(לט) וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:

(מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי יְקֹוָק אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:

(מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי וא"כ אני מלאתי את חלקי בשבועה ואם תרצו תתנו ואם לאו לא תתנו[5]:

(מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן כל אריכות דברים להודיעם שמאת הקב"ה יצא הדבר[6] וגם להודיעך כי הוא ספר להם איך השביעו אברהם ואיך אירעה לו רבקה בתפלתו שאם לא כן תתמה היאך הסכימו לו מיד קרובי רבקה הוא שנאמר ויאמרו מה' יצא הדבר[7] וָאֹמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:

(מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה לעיל קרי לה נערה וכאן עלמה, אלא כסבור היה אליעזר שלא היו מספרים אלא לשון ארמי לפי שהוא מארם והם היו יודעים אף עברי כדכתיב לקמן תשב הנערה[8]הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ:

(מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְקֹוָק לְבֶן אֲדֹנִי:

(מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה ידע את שמה כי בהיותו בביתה שמע את שמה, או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר[9] יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:

(מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:

(מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ:

(מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיקֹוָק וָאֲבָרֵךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת שנאמנו דברי הקב"ה לעשות חסד לאברהם[10] לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:

(מט) וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד ותסכימו לשלוח את בתכם בארץ מרחק ולא תחושו לקנות בה קרובים בארצכם[11] וֶאֱמֶת שתרצו תועלת וכבוד בתכם כראוי לכם וזה בהכניס אותה בבית אברהם אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל דרומה או צפונה לחפש קרובים אחרים כגון בנות ישמעאל או בנות לוט[12]:

(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְקֹוָק יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע לבטל גזירת ה' אוֹ טוֹב לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו הרי אין הדבר תלוי בדעתינו שכבר הקב"ה נתנה לך[13]:

(נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:

(נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיקֹוָק מרוב שמחה והודיה[14]:

נביא

יחזקאל פרק טז

טז. וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם - קשטת את הבמות לע"ז בבגדיך. לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה - לא היתה בעולם התנהגות כזאת ולא תהיה.

יז. וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם - פסלים בדמות אנשים זכרים.

יח. וַתִּקְחִי אֶת בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם - הבגדים הרקומים (צבעוניים).

יט. וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם ה' אלקים - נתת לאחרים את המאכלים שהאכלתיך והקרבת לפניהם.

כ. וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מִתַּזְנוּתָיִךְ - וזה דבר מועט ולא נחשב אצלך מרוב תזנותייך.

כא. וַתִּשְׁחֲטִי אֶת בָּנָי וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם - העברת בני למולך.

כב. וְאֵת כָּל תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זָכַרְתְּ אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ - ומרוב התועבות לא זכרת את הטובות שעשיתי איתך בנערותך. בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית - כאשר היית ערומה ושקועה ומגולגלת בתוך דם.

כג. וַיְהִי אַחֲרֵי כָּל רָעָתֵךְ אוֹי אוֹי לָךְ נְאֻם ה' אלקים - אוי על הענשים שיבואו עליך.

כד. וַתִּבְנִי לָךְ גָּב וַתַּעֲשִׂי לָךְ רָמָה בְּכָל רְחוֹב - מקומות גבוהים (-במות לעבודה זרה.)

כה. אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ - בכל דרך ראשית בנית מזבחות ובמות גבוהות. וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ - ביזית את יפיך. וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ - פתחת את רגלייך בחוסר צניעות לכל אחד.

כו. וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר - זנית עם המצרים שהם שכנים לארץ ישראל והם מגודלים בבשרם. וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי

כז. וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ - הענשתי אותך והחסרתי ממך את אוכלך. וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה - ומסרתי אותך ביד שונאייך הפלשתים שאפילו הם מתביישים לראות את מעשיך הרעים.

כח. וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ וַתִּזְנִים וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ - לא שבעת מזנות עד שהלכת לזנות גם עם אשור.

כט. וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתֵךְ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה וְגַם בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ- וזנית גם עם כנען והכשדים ולא שבעת.

ל. מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ נְאֻם ה' אלקים - חתוך ממך הלב (שאת חסרת לב אם את מסוגלת להתנהג כך.) בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת כָּל אֵלֶּה מַעֲשֵׂה אִשָּׁה זוֹנָה שַׁלָּטֶת - מתנהגת כמו זונה ששולטת ועושה כל מה שרוצה.

כתובים

דניאל פרק ג'

(כד) אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא: (כה) עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין: ס (כו) בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עליא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא: (כז) וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן: (כח) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן: (כט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שלה שָׁלֻו עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה: (ל) בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל: פ (לא) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דארין דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא: (לב) אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָאעליא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה: (לג) אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר:

(כד) אז נבוכדנצא תמה וקם בבהלה, ואמר לשריו הלא שלשה אנשים קשורים השלכנו לאש וראוי שיוזקו ע"י הנפילה, השיבו ואמרו למלך אמת המלך כן היא (כה) ענה ואמר הלא אני רואה ארבעה אנשים, מותרים, מהלכים בתוך האש, וחבלה לא יש בהם, ותואר הרביעי דומה למלאך כי המלאך שירד להצילם נתגלה לנגד עיניו בצורה נוראה כצורת המלאך שראה בעת שנשרפו מחנה סנחריב (כו) אז קרב נבוכדנצר לשער הכבשן ואמר, חנניה מישאל עזריה עבדי האל העליון צאו ובואו – השיג והבין שזה מפעולת האל העליון, אשר לפניו יכנעו הטבעיים התחתונים שהיו מיחסים אותם לבני אלים התחתונים ואז יצאו חנניה מישאל ועזריה מתוך האש (כז) אז התאספו השרים הסגנים ויועצי המלך וראו לאנשים האלה שלא שלט האש בגופם, ושער ראשם לא התחרך, ומלבושיהם לא השתנו, וריח אש לא היה בם - כי חפשו עלילות לאמר שסכו את עצמם בדם סלמנדרא, (בעל חי שדמו מונע מלהישרף) אבל ראו שגם השער לא הוחרך, ועדן אמרו שהשערות יונקים מן הגוף והועיל להם הסיכה, עז"א שראו שגם המלבושים לא נשתנו מן האש, ובאשר גם ע"ז אמרו שיש מלבושים הנטוים מאבן שאין האש שולט בו, עז"א שראו כי ריח אש לא היה בם, שזה לא יכול להיות על ידי תחבולה טבעית (כח) הודיע להם כי זה כח אלהי עליון, כי השגחת אלהים חלה על העובדים אותו, והשגחתו מיוחדת עליהם, לא היה זה ע"י כחות טבעיות, למשל שישלח כח מקרר לקרר האש, רק למעלה מן הטבע, ושלא היה זה על ידי סגולות והשבעות, רק ע"י בטחונם בה', שהיה שלם מכל צד, שלא תאמר שידעו בבירור שלא תשלוט בם האש ולכן לא השתחוו לצלם, כי בהפך הם מסרו גופם להשרף אף שלא יצילם ה', הגם שלא בקש מידם רק השתחויה לאנדרטא של מלך לא לעבוד ע"ז (כט) והוסיף נבוכדנצאר לומר ממני יצאה הפקודה שכל עם אומה ולשון שיאמר איזה משגה, [דבר של גנאי], על אלהיהם של חנניה משאל ועזריה, יחתך לחתיכות וביתו יהיה למחראות, כי אין שום אל אחר שיכול להציל כך וא"כ הוא הגדול מכל אלהים, ואף שלא היו עונשים למי שדבר נגד עבודת כוכב אחד שהיו עובדים אז אומות שונות, זה מפני שכולם מושלים על ענינים נפרדים, לא כן ה' שהוא גדול מכל אלהים (ל) ולאחר זאת גידל ורומם נבוכדנצאר את חנניה מישאל ועזריה יותר מאשר היו קודם לכן (לא) נוסח אגרת ששלח נבוכדנצר לכל העמים, ופתח להודיע מי השולח, נבוכדנצאר המלך שולח לכל העמים אומות ולשונות שגרים בכל העולם (כי משל בכל העולם) שלומכם ירבה (לב) תחלה היה כופר בהשגחה וכן היה כופר בחידוש העולם, והיה דעתו שאין כח ביד ה' לשנות הטבע והמערכה, ועי"ז היה כופר בנפלאות שבא ע"י שידוד הטבע, וביחוד היה כופר בהשגחה, שחשב שה' מסר ההנהגה לשרי המערכת, ולכך כתב האותות והמופתים הם דברים שיעשה ה' כפי סידור הטבעי שבם יתברר שהוא משגיח ומנהיג הטבע. והודה בהשגחה הפרטית, גם הודה שפעולת האל יהיה מאתו בעצמו בלא אמצעי הגם שהוא אל עליון, שהאלהים העליון הוא בעצמו עשה אתי להפליא, - למען יכירו כל העמים כח ה' ועזוזו ונפלאותיו (לג) האותות שיעשה שעל ידם יכירו כי הוא מנהיג הטבע וכי הכל נעשה ע"י השגחתו, הם גדולים אולם הנפלאות והמופתים שבם ישנה סדר הטבע הם תקיפים, ששידוד הטבע יתיחס אל הגבורה והתוקף ומצד זה נקרא האל הגבור מלכותו מלכות עולם ושלטונו בכל דור ודור שמשנה הנהגתו לפי צורך הדור

משנת ההלכה

ניחום אבלים

       א.       מצוה גדולה[15] לנחם אבלים, ומצינו בהקדוש ברוך הוא שניחם אבלים[16], דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו והוא גמילת חסד עם החיים ועם המתים (קצור שו"ע סי' ר"ז סעי' א')

        ב.        יסוד ועיקר המצוה להפיג את צער האבל ולכן אע"ג שהמצוה שייכת לכל איש ישראל[17] מ"מ בניחום עניים המצוה גדולה יותר כיון שאבלותו וצערו גדולים[18] משל העשיר (אהבת חסד ש"ג פ"ה)

         ג.         מצוות ניחום האבלים[19] הוא לישב לדבר עמו[20] ולהשקיט רוחו ולהפיג צערו וכשפורש מן האבל מסיים  באמירת המקום ינחם אותך דהיינו שיתן לך חיזוק להתנחם. (אג"מ או"ח ה' סי' כ' אות כ"א) ונהגו לומר "המקום ינחם אותך (ליחיד. ולרבים "אתכם") בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" (גשה"ח פ"כ סי' ה' אות ח')

        ד.        מצוה על האבל לקבל תנחומים[21]

       ה.       המנהג שמנחמין גם אנשים לנשים וכשאין שם אלא נשים מנחמין אותן ברבים לאחר התפילה כשמתפללין שם או שהולכין בלוית אנשים אחרים (גשה"ח פ"כ סי' ה' אות א')

---

[1] ספורנו

[2] חזקוני

[3] רשב"ם

[4] ספורנו

[5] פי' ר' יוסף בכור שור

[6] רשב"ם

[7] חזקוני

[8] חזקוני

[9] רמב"ן

[10] רשב"ם

[11] ספורנו

[12] ת"י רש"י

[13] ספורנו

[14] העמק דבר

[15] ברמב"ם אבל פי"ד ה"א "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" אבל בתר"י ברכות י"א ב' מדפי הרי"ף כתוב וז"ל "דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמ"ח הוי וגמ"ח הווה מן התורה כדאמרי' והודעת להם את הדרך זו גמ"ח" אמנם אפשר דהא דקרי ליה מצוות דבריהם אע"ג דהווה מצווה דאור' משום ואהבת פי' במרגניתא טבא שם דואהבת הווה מצוה כללית להיטיב לחברו בכל דרך ורבנן עשו מצות פרטיות הכנסת אורחים וביקור חולים  וכו' ועל המצוה הפרטית קראה מדבריהם וקצת צ"ע דבאהבת חסד ש"ג פ"ה כתב כהרמב"ם וגבי הכנסת אורחים שם פ"ב משמע דהוא בכלל מצות והלכת בדרכיו וגמ' סוטה י"ד א' וצ"ע

[16] סוטה י"ד א' "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים וכו' הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים"

[17] ומנחמים אבלי עכו"ם מפני דרכי שלום יו"ד סי' שס"ז סעי' א'

[18] כיון שאין לו במה לשמוח כי אם בבניו ובעו"ה הרבה מקילין בזה והתבוננתי שסיבת הדבר מפני שהעני אין לו רעים ואהובים בעוה"ז וכמו שאה"כ (משלי י"ט פס' י"ד) "הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד" ע"כ מה גדול שכר המנחם אותם ומדבר על לבם (שם)

[19] וז"ל שם "הנה פשוט דהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו שהמקום ינחם אותו היינו שיתן לו חיזוק להתנחם. דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, שזהו עיקר התנחומין שחייבה תורה וכו' עכ"פ משמע שאמירת המנחמים המקום ינחם אותך, הוא רק גמר דברים של המנחמים להאבל וכו' שבגמר דברים, כשכבר קיים מצוות התנחומין, לגמור בברכה זו דהמקום ינחם אותך, בשעה שפורש מבית האבלים לילך לביתו"

[20] ועיין פרישה סי' שצ"ג ס"ק ג' שכתב גבי מנהג ניחום אבלים שלנו "שעל הרוב אין האבל מתחיל לדבר כלום רק נכנסין אצלו ויושבין מעט ואומרים ה' ינחמך עם שאר אבלי ציון דיש לתמוה וכי זה נקרא תנחומי אבלים ומזה יש קצת ראיה דבכניסה והישיבה לכבוד מיקרי ניחום אבלים"

[21] נטעי גבריאל אבילות פפ"ה סעי' ה' בשם הגר"ח מבריסק במכתב הנדפס בקובץ צפונות גליון ג'