מקרא
במדבר פרק לג
(טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי: (טז) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה: (יז) וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת: (יח) וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה: (יט) וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ: (כ) וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה: (כא) וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה: (כב) וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה: (כג) וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר: (כד) וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה: (כה) וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת: (כו) וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת: (כז) וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח: (כח) וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה: (כט) וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה: (ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: (לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: (לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: (לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:
(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְקֹוָק וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי חודש אב[1] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:
(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: ס
(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה: (מב) וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן: (מג) וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת: (מד) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב: (מה) וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹןאשר בחלקו של[2] גָּד: (מו) וַיִּסְעוּ מִדִּיבֹן גָּד וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה: (מז) וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ: (מח) וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
(מט) וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום (בערובין נה:) בְּעַרְבֹת מוֹאָב ושם וידבר ה' וכו': ס
נביא
זכריה פרק א
יב. וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר - ענה המלאך הדובר לזכריה, ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה - ה', עד מתי לא תרחם על ישראל, אשר כעסת עליהם זה 70 שנה.
יג. וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים - ה' ענה למלאך הדובר אל זכריה, דברי נחמה על ישראל.
יד. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, קְרָא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה - מצווה על זכריה לקרוא לפני ישראל, שה' ינקום (מבבל) את נקמת ירושלים (על חורבן ירושלים), נקמה גדולה.
טו. וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף, עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים - ובכעס גדול אעניש את הגויים היושבים בשלווה, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט, וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה - מפני שאני כעסתי על ישראל כעס מועט, והם הרעו לישראל יותר מדי.
טז. לָכֵן - מפני שהרעו לישראל יותר מהראוי, כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים - אשיב את שכינתי לירושלים ברחמים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת - וביהמ"ק יבנה בה, וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם - וקו הבנין, ישוב וינטה על בנין חומות העיר, ולא ימחה בהם המלך להפסיק את הבניה. (קו הבנין, הוא חוּט, שבקצהו משקולת. כשמטיל העומד על החומה את החוט, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את בנין החומה)
יז. עוֹד קְרָא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב - הערים יתפשטו לכל עבר, מרוב הטובה שאתן בהם, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם - ינחם ה' את ציון, ויבחר עוד בירושלים להשרות בה את שכינתו.
זכריה פרק ב
א. וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא - במראה הנבואה, וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת - והנה ארבע קרניים,
ב. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, מָה אֵלֶּה - על מה רומזות ארבע קרניים אלו ? וַיֹּאמֶר אֵלַי, אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם - אלו הבבלים שבאו על בנ"י, מארבע רוחות הארץ, נגחו בהם בקרניהם, ופזרו אותם לגלות.
ג. וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים - אומנים, (היודעים לגדוע ולהפיל את הקרניים).
ד. וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת - מה אומנים אלו באו לעשות ? וַיֹּאמֶר לֵאמֹר, אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה - אלו הקרניים, שפזרו את יהודה בגלות, כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ -והשפילו אותם כך, שאיש מהם לא הרים את ראשו נגד קרני בבל, (כפי - כשיעור) וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה - האומנים, לְהַחֲרִיד אֹתָם - להחריד ולהרעיד את קרני בבל, לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם, הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ - ולהשליך לארץ, את קרנות בבל שהורמו על יהודה לפזר אותם בגלות.
כתובים
איכה פרק ב
ז. זָנַח ה' מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ - עזב ה' את מזבחו ביטל את מקדשו. הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ - מסר בידי האויב את חומות ארמנותיה. קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה' כְּיוֹם מוֹעֵד - האויבים שמחו בקול חזק כמו ימי מועד שהיו שמחים בקול גדול.
ח. חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן - לפני הרבה זמן ה' חשב להשחית את החומות של ציון. נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ - נטה עליה קו של משפט להפרע מהעונות ולא השיב ידו מלהשחית. וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ - גרם לאבל לחומה הקטנה והגדולה וביחד נכרתו.
ט. טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ - השערים נטבעו בארץ ה' אבד ושבר את הבריחים של השערים. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה - המלך והשרים הלכו לגלות ואין מי שילמד את העם תורה. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה' - גם הנביאים לא קבלו נבואה מה'.
י. יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן - הזקנים ישבו לארץ ושתקו והתאבלו על החורבן. הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים - שמו עפר על הראש ולבשו שקים. הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָם - הסתכלו לארץ בצער ואבלות.
יא. כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי - כל אחד מהזקנים אומר: עיני כלו מרוב דמעות, ונתכווצו המעיים שלי. נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי - ונשפך הכבד שלי לארץ, על הצרות של עם ישראל. בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה - כשהתעלפו הילדים והיונקים ברחובות עיר.
יב. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן - הילדים מבקשים אוכל ויין. בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר - כשהתעלפו כמתים ברחובות העיר. בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם - כשמתו בתוך חיק אמותם.
יג. מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם - מה אני יכל להעיד לך שגם להם קרה צרה כ"כ גדולה כמו לך. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן - מה אני יכל להשוות לצרה שלך, כדי לנחם אותך שגם לאחרים זה קרה. כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ - כי השבר שלך גדול כמו הים ומי יכל לרפות אותך.
יד. נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל - הנביאים נבאו לך דברי שקר, ודברים שאין בהם טעם. וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ - ולא הוכיחו אותך שתשובי מדרכך הרעה. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים - וניבאו לך נבואות שקר והדחה מה'.
טו. סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ - מחאו כף כל עוברי דרך (מרוב תמהון על השבר הגדול) שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם - שרקו מתמהון, והניעו ראש - השתתפות בצער של ירושלים. הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ -הזאת העיר שאמרו עליה שהיא הכי יפה ומשמחת את כל הארץ
טז. פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ - פתחו את הפה ודברו כנגדך כל אויביך. שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ - שרקו וחרקו בשיניהם ואמרו השחתנו אותם. אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ -אך זה היום שקוינו לו הרבה זמן, הגיע וראינו את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה