מקרא
במדבר פרק לב
(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה:
(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו:
(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְקֹוָק וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיקֹוָק וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם בזה תודיעו אז שחטאתם עתה, שתודיעו שהיתה כוונתכם להרע[1]:
(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:
(כה) וַיֹּאמֶר כאיש אחד הגברים והנשים בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה:
(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד:
(כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:
(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג, רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד -לח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם, ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך צוה ליהושע והנשיאים, אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם,[2]:
(ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם[3] וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם, ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם[4]:
(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:
(לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:
(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן אלא משה ביקש שיקחו כיון שהיו עם רב[5] אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
(לד) וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:
(לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:
(לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן כל הערים המוזכרות בנו אותם ל - עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:
(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:
(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם בני ראובן הסבו את שמם של הערים לשם אחר כיון שהיו שמות של ע"ז[6] וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ כלומר שקראו לערים כשם האנשים שבנאום[7]:
(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ וגירש[8] אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:
(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לפי שהיה בכור בבני מנשה נתן לו משה תחלה וַיֵּשֶׁב בָּהּ לפי שהוא היה זקן ולא יצא בצבא נתן לו עיר מבצר וישב שם בעוד שהלכו בניו עם ישראל וחזרו[9]:
(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה נקרא על שם אמו אעפ"י שהוא ממשפחת יהודה כי כן כתיב כי חצרון לקח בת מכיר והוליד ממנו שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו ערים בערי הגלעד[10] הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם כפריהם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן בכללות חַוֹּת יָאִיר אבל לכל כפר היה שם בפני עצמו[11]:
(מב) וְנֹבַח מבני מנשה היה[12] הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ: פ
סליק פרשת מטות
נביא
פתיחה לספר זכריה חלק ב
נבואת זכריה - סתומה היא מאוד כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבא מורה צדק (רש"י זכריה פרק א פסוק א )
ומבאר האבן עזרא (שם) "מעלות הנבואה רבים ואין דרך לספרם כי כח הנשמות ההגונות המקבלות כח רוח הקדש להנביא איננו על דרך אחד. ובהיות הכבוד עם ישראל בטרם שגלו אין צורך לפרש הנבואה כמו הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו והיה הדבר מתבאר מעצמו. ואחר הגלות הן מראות וצריכות פי' כמראות דניאל כי לולי שהמלאך היה מפרש לא היה דניאל יודעם וכ"ש אחרים וככה מראות זכריה ואשר פירש המלאך הדובר בי כי במראות הלילה הם ידועות אשר לא פירש הן סתומות ונעלמות מעיני המשכילים ואלו היינו מוצאים ספר קדמון שהיה מספר מה שהתחדש בימים ההם ממלחמות היינו ממששים כעורים קיר לומר אולי בעבור זה היתה הנבואה ועתה אין לנו על מה נשען"...
כששלמו לחרבת ירושלם שבעים שנה הגיע זמן בנין הבית ואז באה הנבואה אל זכריה יחד עם חגי ומלאכי שהיו בירושלם לעורר זרובבל לבנות הבית כי היו מתעצלים מפני השונאים שהיו משביתים מלאכתם אלה השנים ולא עוררה אותם רוח הקדש עד עתה לפי שלא נשלם הזמן כי לא מלאו לחרבת ירושלם ע' שנה עד עתה וכן אמר בעזרא והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא על יהודאי די ביהודה ובירושלם בשום אלהי ישראל עליהון:
והתנבא בשנת שתים לדריוש על בנין הבית ביחד עם זכרי ומלאכי וכנאמר בנביא זכריה פ"ח פסוק ט "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְקֹוָק צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת" והנביאם אלו חגי זכריה ומלאכי
על ידו כתב עזרא עזרא כתב ספר דברי הימים יחד עם חגי ומלאכי[13] ומפיו יחד עם חגי ומלאכי נאמר תרגום הנביאים שנכתב על ידי יונתן בן עוזיאל[14]
היה ממקבלי ומוסרי התורה כמבואר באבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופטים ושופטים לנביאים ונביאים לחגי ולזכריה ולמלאכי חגי זכריה ומלאכי מסרו לאנשי כנסת הגדולה"
נאמר בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יג - דברי ירמיהו ובראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 155 "מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים. ולא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' לעזר ור' שמואל בר נחמן. ר' לעזר א' קיצרי נבואה היו. א"ר שמואל בר נחמן כבר היתה נבואה פקוד'הבידן ביד חגי זכריה ומלאכי". ויתבאר דברי המדרש על פי מש"כ בספר הכוזרי מאמר ג, סה. כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם. ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יספרו מרוב.
וא"כ פי' המדרש או שקיצרי נבואה שנבואתם היתה תקופה קצרה וכן הגירסא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרק ל "ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה" או שנבואתם היתה פקודה בידם זאת אומרת פקדון מידם מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון
כתובים
איכה פרק א
י. יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ - האויב פרש את ידו על כל הדברים הטובים שלה. כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ - כי ראתה את הגוים באים לבית המקדש. אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ - אומות (עמון ומואב) שאסרת להם לבא בקהל ישראל נכנסו לביהמ"ק.
יא. כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם - כל עם ישראל נאנחים ברעב ומחפשים לחם לאכול. נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ - נתנו את כל הדברים היקרים להם כדי להשיג לחם להחיות את נפשם. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה - תראה ה' והבט כי נהייתי רעבתנית.
יב. לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ - מתפללת שלא יבא על עוברי דרך את הצרות שלה. הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי - תביטו האם יש כאב כמו שה' עשה לי. אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ - שה' ציער אותי ביום כעסו.
יג. מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה - מהשמים שלח אש בעצמותי ושבר אותם. פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר - פרש מלכודת שאצטרך לברוח אחור אל שונאי. נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה - נתן אותי שממה וריקנית כל היום בצער.
יד. נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ - מסומנים היו פשעי בידי ה'. יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי - הפשעים נעשו כמו ענפים והתרבו כ"כ עד שהגיעו עד הצואר שלי וקלקל את כוחי. נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם - ה' נתן אותי בידי אויב כ"כ חזק שאני לא אוכל לקום ולהתחזק.
טו. סִלָּה כָל אַבִּירַי ה' בְּקִרְבִּי - דרך ה' על כל החזקים שלי. קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי - קבע זמן לשבור את הבחורים החזקים שלי. גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה - כמו שדורכים בגת להוציא יין כן ה' הביא אויב שהרג את הנשים של עמ"י והוציא דמם.
טז. עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם - על כל הדברים האלה אני בוכה והעינים שלי מורידות תמיד דמעות כמו מים על אלה הצרות. כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי - כי אין מי שיכול לנחם אותי ולהשיב תנחומים לנפשי. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב - ובני שגלו הם בשממה וריקנות כי האויב עשה להם הרבה צרות.
יז. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ - ציון פורשת את ידיה כדרך המצטערים ואין מי שינחם אותה. צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו - ה' גזר שכל מקום שיגלו יהיה מסביבם אויבים. הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם - ירושלים היתה מרוחקת ובזויה בעיני הגוים.
יח. צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי - כל מה שה' עשה לי היה בצדק כי אני מריתי פיו. שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי - תשמעו העמים ותראו את כאבי. בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי -שבתולותי ובחורי הלכו בשבי בעוונותי.
יט. קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי - קראתי לעזרה לעמים שהיו אוהבים שלי והם רימו אותי. כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ - הכהנים והזקנים מתו בעיר. כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם - כי רצו אוכל להשיב את נפשם הרעבה.
משנת ההלכה
דיני הפרשת תרומות ומעשרות
א. כמבואר לעיל פירות וירקות הגדלים הארץ ישראל יש בהם איסור טבל עד שיופרשו מהם תרומות ומעשרות חובת ההפרשה הנה גם בכדי להתיר את הפירות מאיסור טבל הנמצא בהם וגם בכדי לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כמבואר להלן.
ב. נאמר בפרשת שופטים[15] "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וגו', "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וכו' תתן לו", "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". נתחייבנו בזה להפריש תרומה מזרע הארץ ומפרי העץ[16] - מגידולי ארץ ישראל ולתת אותה לכהן, ונקראת תרומה גדולה[17]. ונמנית מצוה זו של הפרשת תרומה גדולה במנין המצוות כמצוות עשה[18].
ג. י"א שמן התורה צריך להפריש תרומה רק מדגן תירוש ויצהר, ושאר הפירות והירקות חייבים בהם מדרבנן[19]. וי"א שכל שבעת המינים חייבים מן התורה[20]. וי"א שכל פירות האילן והזרעים והקטניות חייבים מן התורה, והירקות חייבים מדרבנן[21].
ד. תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, והמפריש חטה אחת פוטר את כל הכרי [ערימת החיטים][22]. וכן הלכה[23] אף שיש שחלקו[24].
ה. חכמים נתנו שיעור להפרשת תרומה גדולה[25]. ואמרו[26] שהנותן בעין יפה מפריש אחד מארבעים[27], הנותן בעין בינונית מפריש אחד מחמשים[28] והנותן בעין רעה המתנהג בני האדם הקמצנים והפחותים[29] מפריש אחד מששים[30]. וכן הלכה[31], ולכן לא יפחות מאחד מששים[32].
ו. בזמן הזה שהתרומה עומדת לשרפה מפני הטומאה ואינה ראויה לאכילה לכהן, אין מפרישים כשיעור חכמים אחד מששים או חמישים אלא כדין תורה שחיטה אחת פוטרת את הכרי ויש להפריש כל שהוא לכתחילה, ואף על פי שתרומה שנטמאה אפילו באונס שיעורה בששים, הרי זה בזמן שהיתה גם תרומה טהורה, והיא נאכלת, ולכן לא רצו לפטור הטמאה בכל שהוא, שלא יבואו לעשות כן אף בטהורה, אבל בזמן הזה שהכל בטומאה, העמידוה על דין תורה.
[1] ספורנו
[2] רמב"ן
[3] מכאן למד ר"מ בגמ' קידושין סא. שכל תנאי צריך תנאי כפול כלומר לפרש את חיוב התנאי ומה יקרה אם לא יקויים "של תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי"
[4] רמב"ן
[5] ירושלמי ביכורים פ"א ה"ח וברמב"ן פי' דמתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם וטעם "ולחצי", חלק אחד מהם, וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת [להמליכו] והחצי אחרי עמרי (מ"א טז כא) והענין, כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט -לב), ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם, ושש המשפחות עברו את הירדן, דכתיב ביהושע (יז ב) ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע, וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן והטעם, כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות, ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם, ולא חצי חלק כי רובם נשארו והנה עשו מן השבט כולו חלקים, ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו, ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם, וכמו שנאמר (יהושע יז א) כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן על כן הזכיר בשבט הזה חבלים, ולא הזכיר כן בשאר השבטים כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט
[6] רש"י
[7] ת"י
[8] ת"א
[9] חזקוני
[10] חזקוני
[11] העמק דבר
[12] חזקוני
[13] רש"י דברי הימים א א
[14] מגילה ג.
[16] ראה לקמן שנחלקו אם מן התורה צריך להפריש תרומה מכל פרי הארץ והעץ או רק מהדגן התירוש והיצהר בלבד.
[18] רמב"ם עשה קכו, סמ"ג עשין קלג, רס"ג עשה סה, יראים קמו, רבינו ירוחם חלק אדם נתיב כא ח"ד, ופורטו הדינים ברמב"ם הל' תרומות, טור ושו"ע יו"ד סי' שלד.
[19] רש"י ברכות לו ע"א, ורש"י ותוס' בשבת סח ע"א ובעוד מקומות, והר"ש בריש מעשרות ובפאה פ"א מ"ד. והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בבבא מציעא פח ע"א, והרא"ש בנזיר לו ע"ב, ובעל המאור חולין קכ ע"ב, ועוד (עיין דרך אמונה הלכות תרומות ריש פ"ב, ובפרט ציון ההלכה אות ז).
[20] דעת רבינו יונתן (רפ"ג דעירובין במשנה) דרק שבעת המינים חייבים מדאוריתא (וכ"כ הריטב"א ב"מ פח בשם הראב"ד, וי"א שחזר בו, עיין צהה"ל שם אות יב).
[21] דעת הרמב"ם (מעשר שני פ"א הי"ב, ועיין שם ה"ג, ותרומות פ"ב ה"א וה"ו ומעשר פ"א ה"ז וה"ט) ועוד גאונים (עי"ש בצהה"ל אות ו) והביאו ראיה מדברי הגמרא בראש השנה יב ע"א, ויומא פג ע"ב, ובירושלמי מעשרות פ"א ה"א וחלה פ"ד ה"ד, עי"ש בדרך אמונה ריש פ"ב מתרומות שהביא דעות נוספות.
[22] שמואל בקדושין נח ע"ב וש"נ, ר' מנא בירושלמי תרומות פ"ד סוף ה"ג, ונלמד שם בירושלמי ממ"ש (דברים יח ד) "ראשית דגנך", - אפילו כל שהוא [וכ"כ רש"י ע"ז עג ע"ב ד"ה חטה], שהרי לא נתנה לה התורה שיעור [רש"י שם]. ועי' תוס' יומא כד ע"א ד"ה תרומת.
[24] בירושלמי (תרומות פ"ד סוף ה"ג) הובאו שתי דעות נוספות -רבי יוחנן סובר שצריך מן התורה להפריש אחד ממאה, כתרומת מעשר [כ"כ הפני משה ור"ש סיריליאו. והר"א פולדא מפרש אחד למאה מתרומת מעשר דהיינו אחד מעשרת אלפים, הר"ש סיריליאו גרס רבי יונתן במקום רבי יוחנן, וכ"מ מהמשך הירושלמי], וכעי"ז נאמר במדרש תנחומא (תרומה סי' ד), - "ויקחו לי תרומה" (שמות כה ב), אמר הקב"ה אם אינו נותן לו אחד ממאה יהא יודע שאינו גוזל את השבט אלא לי, ועיין ההוצאת ר"ש בובר שם סי' ג הערה יח. ועי' תוספתא כפשוטה שזה לשיטת ר' יונתן בירושלמי, ופי' כן גם בפסיקתא רבתי פכ"ה ע"פ ויזרע יצחק וימצא מאה שערים שמדד כדי להפריש תרומה שר"ל ששיעורה אחד ממאה]. ורבי ינאי שם בירושלמי אומר אפילו אחד מאלף, ועי"ש בר"א פולדא ובפני משה שמשמע שפירשו שר"ל שצריך להפריש דוקא אחד מאלף ולא פחות מזה, וכ"כ בצפנת פענח תרומות פ"ג ה"א.
[27] ובתוספתא (תרומות פ"ה ה"ח) אמר רבי יוסי שסמכו חכמים את השיעור הזה על הפסוק (יחזקאל מה יג): "זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר השערים", ש"וששיתם", היינו שתי ששיות, וכשנצרף יחד את החומרים המוזכרים בפסוק ואת הששיות, היינו שלש ששיות משני חומרים, היינו סאה וחצי מששים סאה, דהוא אחד מארבעים, [וכפי' התוס' והר"ש והר"א פולדא ור"ש סיריליאו והגר"א בשנו"א. ועי' פני משה שם שפירש בענין אחר], וראה בהערה הבאה מה שנכתב בשם המאירי.
[28] ובתוספתא (תרומות פ"ה ה"ח) אמר רבי יוסי שסמכו חכמים את השיעור הזה על הפסוק "וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים" (במדבר לא ל), כל שאתה אוחז ממקום אחר, הרי הוא בשיעור כזה, מה זו אחד מחמשים אף זו אחד מן החמשים הובא בירושלמי שם פ"ד ה"ג. והמאירי (קדושין מא ע"א) כתב שחכמים הוסיפו על השיעור שנדרש מהפסוק ביחזקאל "אחד מששים" ואמרו שעין בינונית היא אחד מחמשים, ועין יפה אחד מארבעים.
[30] תרומות פ"ד מ"ב. ובתוספתא (תרומות פ"ה ה"ח) אמר רבי יוסי שסמכו חכמים את השיעור הזה על הפסוק (יחזקאל מה יג): "זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששית האיפה מחמר השערים", וחומר הוא שלשים סאה, והאיפה שלש סאים, נמצא ששית האיפה חצי סאה והוא אחד מששים מהחומר, הרי שיעור לעין רעה, וכ"כ ר' לוי בירושלמי שם פ"ד ה"ג, וכפירוש התוס' קדושין מא ע"א ד"ה תורם, והר"ש במשנה ומפרשי התוספתא והירושלמי שם. ור' ישמעאל ב"ר יוסי אומר בתוספתא שם ששיעור זה נלמד מערי הלוים, שמשה נתן לחצי שבט מנשה בעבר הירדן ששים עיר ומהן הפריש עיר אחת, היינו גולן בבשן, לערי מקלט - חסדי דוד שם, [ועי' תוספתא כפשוטה שהוכיח כפי' זה בארוכה, וכ"כ בפי' חזון יחזקאל לתוספתא שם. ועי' מנחת בכורים שם ואור שמח תרומות פ"ג ה"ב שלהגהות הגר"א הוא שיעור של אחד משלשים לבית שמאי, ועי' באו"ש שם בארוכה פירושו]. ובתוספתא פ"ה הובאה דעת בית שמאי החולקים וסוברים שהנותן בעין יפה מפריש אחת משלושים, הנותן בעין בינונית מפריש אחת מארבעים, והנותן בעין רעה מפריש אחת מחמשים, וכ"כ בירושלמי פ"ד ה"ג לגי' ופי' הר"ש סיריליאו שם והר"א פולדא והגר"א, וכ"ב בפהמ"ש להרמב"ם ובר"ש במשנה שם. ועי' פני משה לירושלמי שם שר"ל לר' לוי שבית שמאי מודים שהנותן בעין רעה מפריש אחת מששים. ומקור השיעור הנ"ל לבית שמאי כתוב בירושלמי דהוא אותו פסוק ביחזקאל שממנו למדו בית הלל את שיעורם, אלא שבית שמאי סוברים ש"וששיתם" היינו שתי ששיות לחומר אחד, דהיא סאה משלשים סאים לעין יפה, ובינונית אחד מארבעים כשאנו מצרפים הששיות והחומרים - והוא כמו הלימוד לעין יפה לבית הלל - ועין רעה אחד מחמשים כדרשת אחוז אחד מן החמשים, -כפי' הר"ש במשנה והרא"פ ורש"ס והגר"א ורידב"ז. [ועי' לעיל שהפני משה ר"ל שבית שמאי מודים בשיעור של עין רעה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה