מקרא
במדבר פרק כד
(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם כמו שעשה בפעם אחרת כי ידע שלא יועיל לו כי לא ראה נחש ביעקב[1]. אלא מעתה נתכוין לברכם בלב שלים ומתוך כך כתיב כאן ותהי עליו רוח אלהים שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה דרך חיבה[2] וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו הוא ערבות מואב ששם היו ישראל[3]:
(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל לא כראיה הראשונה לתת עליהם עין רעה אלא באהבה שהשיג באותה שעה[4] שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו ראה דגלים מסודרים ושאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יעשו היזק ראיה זה לזה[5] וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים:
(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר, נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר דברים אלו הם משלי, ואינם כשאר הדברים שקדמו שלא היו ממני[6] וּנְאֻם הַגֶּבֶר קרא עצמו גבר כי המשיל עצמו לתרנגול היודע לכוון השעות, ואין בעולם מי שיוכל לכוון שעת כעסו של הקב"ה כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות ושניהם שוין בחכמה זו, שְׁתֻם הָעָיִן פתוח עין. רואה מראות אלהים[7]:
(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה לימדנו הכתוב שלא הגיעה מעלתו למעלת האבות ואין צריך לומר למעלת נבואה כמשה, אבל היה חסר ממנו שתי מדריגות כי נבואת האבות היתה באל שדי ונבואתו של זה במחזה שדי[8] נֹפֵל פעמים נופל שוכב בלילה וּגְלוּי עֵינָיִם ופעמים גלוי עינים ביום. כי עתה היו נבואות הללו ביום[9]:
(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב בתי מדרשות, כענין יושב אהלים מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל בתי כנסיות ומקדשי אל, המיוחדים לשכן שמו שם, ולקבל תפלת המתפללים[10]:
(ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ בתי כנסיות ובתי מדרשות להמון ישראל הם כמו הנחלים שנוטים ומתפשטין לכאן ולכאן כשהם גדולים אל השדות להשקותם שבני ישראל יושבים חבורות חבורות ומתגברים בלימוד התורה כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר וכמו כן המתפללים הם כגנות עלי נהר אשר לא ימישו מעשות פרי כַּאֲהָלִים נָטַע יְקֹוָק ובאהלים נמי שייך לשון נטיעה וכן יושבי אהלים ותופשי התורה דולים ומשקים מתורתם להמון כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם שגדילין והולכין כן ישראל יפרו וירבו ויגדלו אהליהם[11]:
(ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו מבארותיו ופי' שיגדל מתוכם מלך שיושיעם וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים ובניו ישלטו בגוים רבים וְיָרֹם מֵאֲגַג יתרומם מעל אגג (כל מלכי עמלק נקראו אגג) מַלְכּוֹ המלך שיקום על ישראל וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ נתנבא על שאול שעתיד לנצח את אגג[12]:
(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם שם כח לו[13] כְּתוֹעֲפֹת כחוזקו של רְאֵם לוֹ יֹאכַל עם ישראל את ה - גּוֹיִם צָרָיו מלכי כנען וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם כאדם אוכל הבשר ואחר כך מגרר את העצמות ואינו משאיר אחריו כלום וְחִצָּיו יִמְחָץ ובחציו ימחץ אותם[14]:
(ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי שהכל יריאים להקימו פן יפגע בהם וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ אפי' מאומה אחרת שלא כבש אותם. לא ירא עוד שיתגרו עמו[15] מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר שוטה היה מי שרוצה לקללך שהרי הוא מקולל, ועל בלק אמר שהיה רוצה לקללם[16]:
(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו הכה זו על זו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים [17]כיון שראה שהוחזק בג' פעמים לברכם ידע שאין לו בו תועלת. כמו שאמר זה שלש פעמים, והרי אתה מוחזק בברכתם:
(יא) וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אין זה בריחה ממש אלא כמי שאומר מהר ללכת[18] אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי שתחזור לארצך כבד במקנה ובזהב שאתן לך כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ אבל עתה יכול אתה לברוח ולילך במהירות, שלא תשא עמך כלום, שלא אתן לך כלום ועכשיו וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְקֹוָק מִכָּבוֹד שאפילו שום כבוד לא אעשה לך[19]:
(יב) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר:
(יג) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי והריני כשאר עמי שנסתלקה ממני השכינה[20] לְכָה אִיעָצְךָ אתן לך עצה שתדע מה תעשה[21] כלומר אומר לך לצד אחד דרך עצה שלא ישמעו אחרים לכה איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא[22] וכו' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ כי זה העם כן יעשה לעמך בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
(טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ בדרך נבואה ולא בדרך קסם[23] דַּעַת עֶלְיוֹן לכוין השעה שכועס בה[24] מַחֲזֵה מה שרואה הוא בשם שַׁדַּי יֶחֱזֶה וכשרוצה להתנבאות נֹפֵל משתטח ונופל על פניו וּגְלוּי עֵינָיִם ורזים סתומים שמכוסים מן נביאים מתגלים לו:
(יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה התנבא על דוד ע"ה, ועל דרך המדרש אראנו ולא עתה זה דוד אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב זה מלך המשיח דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב זה דוד וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל זה מלך המשיח וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב זה דוד שכתוב בו (שמואל ב ח, ב) ויך את מואב וימדדם בחבל וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת זה מלך המשיח שכתוב בו (תהלים עב, ח) וירד מים עד ים:
נביא
פתיחה לספר צפניה
התשיעי לתרי עשר הוא הנביא צפניה וכתב באבן עזרא צפניה פרק ג קדמונינו ז"ל חברו אלה השנים עשר ספרים ושמום ספר אחד בחשבון כ"ד ספרים בעבור היות הספרים קטנים והם מטעם אחד כי כולם נבואות עתידות ואין ככה החמש מגילות כי איכה הפך שיר השירים ובעבור היות צפניה בימי יאשיהו שמוהו תשיעי כי האחרים היו אחר גלות בבל" והיה בנם של גדולים וצדיקים[25] ולכן מייחסו הכתוב בריש ספרו 4 דורות אחורה עד חזקיהו המלך ולפיכך נזכרו אבותיו
קבל מחבקוק שנת ג' אלפים ר"פ (צמח דוד), מקבל י"ט, התנבא בבית הכנסת דאנשים (עיין לקמן ג' אלפים ש"ג), קברו בסוריא, הוא מתא מחסיא (גלילות ארץ ישראל), ובמקום אחר כתב צפניה הנביא קבור בצרתה עומד בהר מהר הלבנון[26],
היה מבית דינו של ירמיה ואוריה הנביאים וחלקיהו כהן גדול ואחריו עזריה, והם קבלו מיואל ובית דינו, קבלה י"א לנביאים וכ"ה מסיני (אברבנאל). אך לדעת היוחסין בסדר הדורות ירמיה קבל מצפניה
נבואתו היתה קודם ששבו יאשיהו ויהודה מרעתם
שלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו ירמיהו צפניה ירמיהו [היה מתנבא בשווקים], צפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו - ויהי בעת שסרחה)
והיה אחד משמנה נסיכי אדם שביניהם ישי ומשיח ואליהו המוזכרים במסכת סוכה (דף נב עמוד ב )
היה מחמישה עשר הנביאים שנתנבאו על הגאולה העתידה כמש"כ במצודת דוד הושע פרק ג "המקום הבטיח את ישראל לקחת אותם לו לעם באחרית הימים והבטחה ההיא היתה ביד ט"ו נביאי ישראל הראשון דוד המלך בספר תהלים בכמה מזמורים והב' ישעיה בנבואותיו והג' ירמיה והרביעי יחזקאל והחמישי הושע והששי יואל והשביעי עמוס והשמיני עובדיה והתשיעי מיכה והעשירי חבקוק והאחד עשר צפניה והשנים עשר דניאל והשלשה עשר חגי והארבעה עשר זכריה והחמשה עשר מלאכי כי הם לבד נבאו על הגאולה העתידה ולא עוד"
בסדר עולם רבה פרק כ כתב "דבר ה' [אשר] היה אל צפניה בן כושי וגו' (צפניה א א), דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו', אשר היה דבר ה' אליו וגו' (ירמיה א), וגם איש היה מתנבא בשם ה' וגו' (שם כו כ), היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי וגו' (יחזקאל א ג) כולם נתנבאו סמוך לחרבן, ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל איש חמודות כולם [נתנבאו] בימי נבוכדנצר. אך בפסיקתא דרב כהנא פיסקא טז – נאמר "א"ר חננה בריה דר' אבא בשמונה מקומות כת' יאמר אלהיכם, כנגד שמונה נביאים שנתנבאו לאחר בית המקדש, ואילו הן, יואל, עמוס, צפניה, חגי, זכריה, ומלאכי, יחזקאל, וירמיה".
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא "ונכתב חטא שלהם בארבעה מקומות (דברים כג) לא יבוא עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכתיב (מיכה ו) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה וגו', עמדו ד' נביאים וחתמו גזר דינם אלו הם ישעיה וירמיה צפניה ויחזקאל, ישעיה אמר (ישעיה טו) משא מואב כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, ירמיה אמר (ירמיה מט) לכן הנה ימים באים נאם ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנותיה באש תצתנה וירש ישראל את יורשיו אמר ה', יחזקאל אמר (יחזקאל כה) לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה', צפניה אמר (צפניה ב) לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה וגו".
במדרש זוטא - איכה נוסח ב פרשה א הלך צפניה, אמרו לו מה בידך, אמר להם והיה בעת ההיא אחפש [את] ירושלם בנרות (צפניה א' י"ב) אמרו לו תמול אמרת לנו יום חשך ואפילה יום ענן וערפל (שם שם /צפניה א'/ ט"ו). עכשיו אתה אומר כן, לאיזה נאמין.
כתובים
דברי הימים ב פרק לב
(כט) וְעָרִים עָשָׂה לוֹ וּמִקְנֵה צֹאן וּבָקָר לָרֹב כִּי נָתַן לוֹ אֱלֹהִים רְכוּשׁ רַב מְאֹד: (ל) וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מקום המקור העליון של מֵימֵי המים של ה- גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד הוא הוליך אותן בצורה ישרה לכיוון מערב עיר דוד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ שהרוב נחשב לכל: (לא) אמנם ברוב הדברים היה מוצלח אבל היה ניסיון שלא עמד בו וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו שהמלך בראדך בלאדן שלח שליחים לחזקיהו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ שבאו לשאול אותו על המופת שקרה לו בימי חוליו שכל חיילי מלך אשור מתו ואז עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ שיעשה כפי מחשבתו לָדַעַת כָּל בִּלְבָבוֹ וכאן נכשל חזקיהו: (לב) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ וַחֲסָדָיו הִנָּם כְּתוּבִים בַּחֲזוֹן בדברי נבואות יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל: (לג) וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה במקום המעולה שב- קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד יחד עם דוד ושלמה וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
דברי הימים ב פרק לג
(א) בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: (ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: (ד) וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית יְקֹוָק אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם ופסוק זה הוא תלונה וקובלנה: (ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת עזרת נשים ועזרת ישראל בֵּית יְקֹוָק:
משנת ההלכה
א. המקבל מתנה או זוכה מן ההפקר, פטור מתרומות ומעשרות מן התורה וחייב מדבריהם. אבל יורש יחידי חייב מן התורה[27]. ואם יש עוד אחים וחלקו, הם ספק לקוחות וספק אם חייבים מן התורה. (מנחת חינוך מצוה שצה אות ה, או"ש שם פ"ו הט"ו, חזו"א שביעית סי"א ס"ק ה).
ב. הלוקח או המקבל ממי שמירח ע"מ לאכול, חייב מן התורה. (חזו"א שביעית סי"א ס"ק ה).
ג. הממרח אתרוגים למצוה, י"א שחייב בהפרשה והרי הוא טבל מן התורה. (כפות תמרים סוכה לד ע"ב ד"ה ועל דמאי). וי"א שאינו אלא מדרבנן. (מהרש"ם יו"ד סי' קצד).
ד. הלוקח מגוי קודם מירוח חייב במעשרות[28]. (תוס' ותוס' הרא"ש ב"מ פח ע"א, וסמ"ג מ"ע קלג קלב בדעת הריב"ם). וי"א שפטור, אבל אם לקחו במחובר אחר שהביא שליש, חייב לכו"ע. (ר"ש פאה פ"א מ"ו בדעת ר"ת).
ה. הבית קובע מן התורה למעשר לאחר מירוח, (כלומר ניקוי התבואה והכנתה לאיחסון) שאין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקדש מן הבית. אבל קודם מירוח כגון שהכניס תבואה לביתו בתוך המוץ שלה, אינה חייבת במעשר מן התורה ואינה טבל מן התורה ועי"ז מפקיעה מטבל, כיון שעיקר חובת טבל בראיית פני הבית ואם לא נגמרה מלאכתו לא חל עיקר החיוב. ומ"מ הרי היא טבל דרבנן ואסור באכילת קבע וחייב במעשר מדרבנן כדי שלא יערימו הרבה לעשות כן. אבל לאכילת עראי לא חשו ומותר לאכלה אע"ג שראה פני הבית . (רמב"ם שם פ"ד ה"א ב, ערוה"ש מעשרות סי' צו סעי' ג ד).
[1] חזקוני
[2] רשב"ם
[3] דעת זקנים
[4] העמק דבר
[5] רבינו בחיי
[6] אור החיים
[7] רשב"ם
[8] רבינו בחיי
[9] רשב"ם
[10] ספורנו
[11] ספורנו
[12] ת"א רש"י
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] העמק דבר
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רבינו בחיי מהרד"ק בשם אביו
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] רש"י
[21] אבע"ז
[22] רמב"ן
[23] אבע"ז
[24] ת"י רש"י
[27] דברא כרעא דאבוה הוא ומקרי תבואת זרעך ואיירי בממרח ע"מ לאכול או להורישו לבניו לדעת הרמב"ם, דאל"ה אינו חייב מן התורה. (דרך אמונה שם בציון ההלכה אות יט).
[28] שמכיון שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע ממעשר, מקרי תבואת זרעך של הלוקח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה