מקרא
במדבר פרק כה
(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדכתיב ותעצר המגפה לפיכך אין להם לישראל לשנאותו אם הרג נשיא שבט אחד מנשיאיהם[1] שהחימה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפנחס השיבה ולא הלכה אלא על שבט שמעון שמתו ממנו ארבעה ועשרים אלף[2] בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם[3] וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החימה משאר ישראל[4]:
(יב) לָכֵן אֱמֹר צוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, ויגיד זה בישראל[5] הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם ואין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי[6]:
(יג) וְהָיְתָה לּוֹ שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן[7] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס כדכתיב בדברי הימים ואלעזר הוליד את פנחס וגו' תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא בשביל - לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן, וכן כתיב (שמות כא, יד) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות[8]:
(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה הזכיר שם איש ישראל ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו[9] אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית עם המדינית ואם היה זמרי פורש לא היה רשאי פנחס להרגו[10] זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:
(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר שנקראה גם שלונאי בת בלק רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב של מואב שמקום מושבו[11] בְּמִדְיָן הוּא: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים עוד לפני שתצאו למלחמה שזה היה צריך הכנה. ובינתיים יצרו אותם. למען יהיו שונאים זה את זה ומריבים. ואח"כ - וְהִכִּיתֶם אוֹתָם במלחמה[12]:
(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם בתחבולות ובעצות רעות - אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם[13] אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
במדבר פרק כו
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה כשכלו מתי מדבר וכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם דברו עמם את דברי הקב"ה שאומר למנות את ישראל[14] בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ שמטרת המניין למנות הנכנסים לא"י לֵאמֹר:
(ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שכאן לא פירש הקב"ה האיך יעמדו למנין. לכן כתב שימנו כאן כמו שמנו ביציאתם ממצרים בנתינת כופר נמחצית השקל ומבן עשרים[15] וכו':
(ה) רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה בראש ראובן ולא יהודה כמו שהיה עד כה משום שראובן היה בכור ישראל ע"כ היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה. משום הכי נמנה כאן בראש[16] בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:
(ו) לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי:
(ז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
(ח) וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:
(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו או לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה[17] /קרואי/ קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ השיאו את ישראל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם את העם עַל יְקֹוָק אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב"ה:
(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס לאות ולזכרון (במדבר יז) למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה:
(יא) וּבְנֵי קֹרַח אעפ"י שלויים היו וכאן מונה בני ראובן הזכירם הכתוב עם בני ראובן על ידי שדעתם של דתן ואבירם שהיו מבני ראובן קשה היתה מדעת קרח[18] לֹא מֵתוּ ומצינו בני קרח שהיו משוררים בבית המקדש, וזהו שכתוב לבני קרח מזמור (תהלים פד, א), שיר מזמור לבני קרח (שם מח, א)[19] ובני קרח לא מתו, ואעפ"י שאמר "ואת כל האדם אשר לקרח", היינו עבדיו ושפחותיו, אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו ולא נצטרפו עמו במחלוקת ולא מתו[20]: ס
(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל הוא ימואל הנזכר בפרשת ויגש[21] מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי:
(יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי הוא צוחר שנאמר (בראשית מ"ו, י') ובני שמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר, וצוחר מלשון אור כמו צוהר תעשה לתיבה (שם ו', ט"ז) ומשפחת אוהד בטלה, שזמרי היה מזו המשפחה, ולזה לא נזכרה, ואחיו צוחר קם במקומו, ולזה נקרא זרח שזרח והאיר מה שהחשיך אוהד, וזרח זה ראה חשכו וזרח, ולא שאר אחיו[22] לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי:
(יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם: ס
נביא
צפניה פרק א
י. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' - ביום הפורענות, קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים - קול צעקה ישמע משער הדגים, מפני האוייב[23], וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה - וקול יללה ישמע, מהשער השני, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת - וקול שבר גדול, ישמע מהגבעות שסביב ירושלים.
יא. הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ - תיללו יושבי הַמַּכְתֵּשׁ (שם עֵמֶק בירושלים), כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן - כי נכרתו האנשים הסוחרים, נִכְרְתוּ, כָּל נְטִילֵי כָסֶף - נכרתו כל נושאי הכסף. (הסוחרים)
יב. וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת - אחפש את עוונות אנשי ירושלים, בדקדוק רב, כאדם המחפש לאור הנר דבר מה בחורים ובסדקים, וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים - אזכור להעניש, את האנשים, הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם - היושבים בהשקט בבתיהם, כיין העומד במקומו בלי תנועה, מעל השמרים השוקעים בתחתית החבית, (שלא מתערבבים עם היין), הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ - ואומרים בליבם: לא יטיב ה' לצדיקים, ולא יָרֵעַ לרשעים, והכל במקרה בא.
יג. וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה - את כל עושרם, ירמוס ויבזוז האוייב, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה - ואת בתיהם אהפוך לשממה, וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם - לא ישבו בבתים שבנו, ולא ישתו מיין כרמיהם, כי יגלו כולם.
יד. קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל, קָרוֹב, וּמַהֵר מְאֹד - קרוב מאוד לבוא, היום הגדול, שבו ינקום ה' ברשעים, קוֹל יוֹם ה', מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר - ביום נקמת ה', אפילו הגיבור, יצרח שם (באותו היום) בקול מר.
טו. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא - יום, שיתן בהם ה' את כעסו, היום ההוא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה - יום של צרה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה - יום של חושך ורעה, שיבוא בפתאומיות, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל:
טז. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה - שיריע האוייב עליכם, עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת - כשיבוא לכבוש את ערי המבצר, וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת - ואת המגדלים הגבוהים.
יז. וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם - אביא צרה על האדם שבערי המבצר, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים - ילכו בבהלה ממקום למקום להנצל, כְּעִוֵר, שלא יודע להיכן יפנה, כִּי לַה' חָטָאוּ, וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר - דמם ישפך בכל מקום, כעפר המושלך בחוצות, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים - ובשרם יושלך בחוצות בבזיון - כצואה.
יח. גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם, לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם - גם רוב הכסף והזהב שאספו, לא יוכל להציל אותם, (כי לא יקחו הכשדים שוחד, בעבור פדיון נפשם) בְּיוֹם עֶבְרַת ה' - ביום שיתן בהם ה' את כעסו, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ, תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ - ובזמן, שתֹּאכַל אש נקמתו של ה', את כל הארץ, כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה - כי הכליון, יֵעָשה בבהלה ובפתאומיות, אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ - עם כל יושבי הארץ.
כתובים
דברי הימים ב פרק לג
(טז) ויכן וַיִּבֶן תיקן וחידש אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה שהביא קרבן תודה והתוודה להקב"ה השיבו לירושלים ולמלכותו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד רק אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת והרי על כל זה הן היו אסורים רַק לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ ואיך שהתפלל אֶל אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הנביאים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם כתובים עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ ואיך שהקב"ה ענה לו וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי שם נביא: (כ) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בגן בֵּיתוֹ ולא זכה להקבר עם אבותיו וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ (כא) בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: (כב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וּלְכָל הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם: (כג) וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה הואהיה בהוויתו מתחילה ועד סוף הרבה אשמה ולא שב מדרכיו: (כד) וַיִּקְשְׁרוּ וימרדו עָלָיו עֲבָדָיו וַיְמִיתֻהוּ בְּבֵיתוֹ: (כה) וַיַּכּוּ עַם הָאָרֶץ אֵת כָּל הַקֹּשְׁרִים עַל הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
משנת ההלכה
דיני טבל
א. פירות ירקות קטניות ותבואה שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה דהיינו שששיבר והוריד המוץ והקליפות המוץ מן הגרעינים ועדיין לא זרה אותה ברוח להפרידם ולא מרחה, מותר לאכול מהן בלא תרומות ומעשרות אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. (רמב"ם שם פ"ג ה"א). וכן זיתים, מותר לסוך בשמן שיצא מהם סיכת עראי כל שלא נגמרה מלאכתן אבל לא סיכת קבע .
ב. זיתים וענבים העומדים ליין ולשמן, אין חייבים מן התורה עד שייעשו יין ושמן. אבל אם חישב עליהם לאכילה, חייבים כשאר פירות. (חזו"א שביעית סי' ז ס"ק כד).
ג. בד"א, בגומר פירותיו למכרן בשוק או בשדה ואפילו אם דעתו למכרן בבית שבשוק או בחנות כל שאין דעתו להכניסו לביתו . אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית, ה"ז מותר לאכול מהן עראי אפילו שתים שתים אחר שנגמרה מלאכתן, עד שיקבעו למעשר ע"י ראיית פני הבית או שאר אופנים המבוארים לקמן, ואפילו מילא מהם סל ודעתו להביאו לביתו מותר. וכן אשתו ובני ביתו ואחרים שנתן להם מתנה מותרים באכילת עראי, וסתם פירות הנמכרים תלינן שדעתו למכרן. (שם ה"ב, חזו"א דמאי סי ז ס"ק כד סי' טו ס"ק ד).
ד. וי"א, שדגן ויין ושמן שעשאן בגורן ומרחן, אפילו דעתו להוליכו לביתו אסור לאכול מהם עראי כיון שגמר מלאכתן של אלו בגרן ויקב תלנהו רחמנא וא"כ מיד במירוח מתחייבים מן התורה . (השגת הראב"ד שם ופ"ד ה"א, רמב"ן וריטב"א בב"מ פח ע"ב). וי"א, שכל דבר שדרכו לשים בגורן אין צריך ראיית פני הבית אפילו אם דעתו להביא לביתו, אבל ירק שדרכו לאוגדו דינו כשאר פירות שאין להם גורן. (חזו"א שביעית סי' א ס"ק כ בדעת הר"ש ומעשרות סי' ג ס"ק יב).
[1] חזקוני
[2] רבינו בחיי
[3] ספורנו
[4] רבינו בחיי
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רש"י
[8] רבינו בחיי
[9] רמב"ן
[10] חזקוני העמק דבר
[11] ת"י
[12] העמק דבר
[13] רבינו בחיי
[14] אבע"ז חזקוני
[15] העמק דבר משך חכמה
[16] העמק דבר
[17] רמב"ן
[18] חזקוני
[19] רבינו בחיי
[20] פי ר' יוסף בכור שור
[21] חזקוני
[22] שפתי כהן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה