מקרא
במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ[1] לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט[2]:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן[3] אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ לא יעשה דבריו חולין אלא[4] - כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ ברשות אביה בִּנְעֻרֶיהָ ולא קטנה שאין נדרה נדר ולא בוגרת שאינה ברשות אביה אלא נערה מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי[5]:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ אפילו מה שלא שמע אלא השמיעוהו אחרים[6] וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(ו) וְאִם הֵנִיא הסיר את הנדר והפר אותו[7] אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דוקא אבל ביום אחר אינו מפר[8] כָּל נְדָרֶיהָ גם נדרים שאינם עינוי נפש[9] וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על שנדרה מה שאין בידה לקייםכִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה, והיה נדרה על דעת לקיים[10]:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אין בטוי אלא שבועה כענין שנאמר כי תשבע לבטא בשפתים[11] אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ זה ארוס שלה[12] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שאם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך. ואיכא תנאי דאמרי מעת לעת ולית הלכתא כוותייה[13] וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ אפילו הפר האב, שאין הפרת האב כלום בלא הפרת הארוס[14]:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ בעלה של המאורסת יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים ולא רצו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה בפשטות מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, וקבלת חז"ל תכריע[15] וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ אם הפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה[16]:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מן הנישואין או בוגרת מן האירוסין[17] כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ ואפילו אם נשאת אח"כ אין בעלה מפר[18]:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ שהיא לגמרי ברשות אשה דהיינו בעלה ונשאת לו[19] נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם ואין לאב כלום באשה זו אפילו אם היא נערה[20]:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ אפילו נשבעה או נדרה בשם ה'[21] לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם ואפילו אם לא ידעה שבעלה הפר ועברה על הנדר בכל זאת[22] - וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על כך שהוציאה שם שמים:
(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ לימדך הכתוב כי מה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו אין זה בכל הנדרים שבעולם אלא דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שלא תרחץ ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ושלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתאפר וכיוצא בהן, ואפילו אסרה על עצמה פירות חנוני פלוני, יפר, וכל שכן שמפר דברים שבינו לבינה בעניני צניעות, ממה שכתוב בין איש לאשתו, ובשני ענינים אלו הוא שיש לבעל כח להפר לפי שהיא משועבדת לו בשני דברים, של עינוי נפש שיראה אותה יפה ושלא תתענה ולא תצטער, אבל דברים אחרים חוץ מהן שנדרה בהן האשה אין לבעל כח להפר אלא צריכה היתר חכם על ידי חרטה כשאר בני אדם[23] אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אחר דהיינו שעבר אותו היום ששמע ונכנס יום אחר ובא ללמדנו שאינו מפר אלא עד השקיעה של יום שמעו[24] וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה, שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה[25] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ לימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם[26]:
(יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: פ
נביא
חגי פרק א
א. בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ - דָרְיָוֶשׁ בן אסתר ואחשורוש, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ - ב - א' בחודש השישי, הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא - שאחר שעלו ברשות כורש, לבנות המקדש, נפסקה הבניה מפני כתב השטנה ששלחו לו צרי יהודה. בשנת שתיים לדריוש, התנבא חגי על חידוש הבניה, אחר שמלאו 70 שנה לגלות. אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה -אל זרובבל בן שאלתיאל מושל יהודה, וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר:
ב. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ - ישראל אומרים, לֹא עֶת בֹּא, עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת - שעדיין, לא הגיע הזמן לבנות את ביהמ"ק.
ג. וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר:
ד. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים - האם עכשיו הזמן, לשבת ספונים תחת תקרת בתיכם, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב - כאשר בית ה' עומד בחורבנו?!
ה. וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם - שימו לבכם לכך, שאין ברכה במעשה ידיכם.( כל עוד המקדש חרב )
ו. זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה, וְהָבֵא מְעָט - הנה, זורעים אתם הרבה, אך מביאים לבתיכם מעט יבול, אָכוֹל, וְאֵין לְשָׂבְעָה - אוכלים ואינם שבעים, שָׁתוֹ, וְאֵין לְשָׁכְרָה - שותים יין, והיין ואינו משכר,לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ - לובשים בגדים, ואינם מחממים את הלובש, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר, מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב - וכסף משכורתם, אין בו ברכה, וכאילו יש חור בצרור הכסף. ( צרור - קשר של בגד, לשמור הכסף בתוכו )
ז. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם - שימו לבכם לכל זאת, להטיב דרכיכם על מה שאצווה אתכם.
ח. עֲלוּ הָהָר, וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת - עלו להר, והביאו משם עצים לבנות את בהמ"ק, וְאֶרְצֶה בּוֹ, וְאֶכָּבְדָה, אָמַר ה' - ואז, ארצה בבית, ואשרה בו את שכינתי ( את כבוד ה' ) .
ט. פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה, וְהִנֵּה לִמְעָט - הנה עתה, אתם פונים לעבודת השדה, וחושבים להוציא תבואה רבה, והנה מוציאה השדה מעט, וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת, וְנָפַחְתִּי בוֹ - ומה שתביאו אל בתיכם, אנשוב בו בפי ואתן בו קללה, יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת - בגלל מה אין הברכה שורה במעשה ידיכם ?! יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ - בגלל בית ה' העומד חרב, ואתם רצים לשבת בבתיכם.
י. עַל כֵּן עֲלֵיכֶם, כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל - לכן, עליכם לא יורידו השמים טל, ( יעצר הטל בשמים ), וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ - והארץ תִּמָנַע, מלתת לכם את יבולה.( שכבייכול, תעצר התבואה בתוך הארץ ).
כתובים
דברי הימים ב פרק לה
(יח) וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל שהיה מרובה בטהרה יתירה ובתיקון נפלא מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אפילו דוד ושלמה לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל שבא מערים אחרות ועכשיו הַנִּמְצָא בירושלים וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: ס (יט) בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה: (כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִתשהעמיד את דבר הבית על מכונו ובסיסו וסידר את המשמרות עָלָה פרעה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ מלך אשור עַל סמוך לנהר פְּרָת ופרעה נכו רצה לעבור דרך א"י כדי להגיע לנהר פרת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ שדרש שהרי כתוב וחרב לא תעבור בארצכם ואפילו חרב של שלום: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה שהרי אנו לא אויבים כלל לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם ואתה לא המטרה שלשמה הגעתי לכאן כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי שאני בדרך למקום מלחמתי - אשור וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי שאולי שמע מפי ירמיהו למהר וללכת בבהלה על אשור ולכן חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ אל תעכב אותי שהרי אני הולך ע"פ דבר ה' ואם תעכבני ה' ישחיתך: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ והתכונן למלחמה כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ והחליף את בגדי המלוכה בבגדי מלחמה וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים מפי ירמיה וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים בקשת לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ ופגעו בו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי מן המרכבה כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד וקשה לי לרכב בה: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה שהיא יותר נוחה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ: פ (כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת המשוררים בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל להזכיר את מות יאשיהו בזמן שאומרים קינות וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת בספר איכה: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו שעשה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְקֹוָק: (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
משנת ההלכה
צום שבעה עשר בתמוז
א. יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם:
ב. ולכן חיָּב כל איש לשים אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין העיקר בתענית אלא התשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג): וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'וירא את שקם ותעניתם' לא נאמר, אלא את מעשיהם. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
ג. לכן אותם האנשים המוציאים את יום הצום בטיול ובדברים בטלים - תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין אדם יכול לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי בימים אלה מצוַת עשה מדברי נביאים להתענות בהם, וכבר קבלו אותם כל ישראל על עצמם ונהגו כן בכל הדורות ובכל המקומות.
ד. ובשבעה עשר בתמוז תקנו תענית מחמת חמישה דברים לא טובים שארעו באותו היום.
ה. נשתברו הלוחות. בוטל התמיד. הובקעה העיר. שרף אפוסטמוס את התורה. הועמד צלם בהיכל.
נשתברו הלוחות
ו. בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה את הלוחות, היו סובלין את עצמם; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אותו הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד - וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו:
בוטל התמיד
ז. בימי חורבן הבית הראשון היה מעשה, שבתשעה לתמוז נבקעה חומת ירושלים ופרצו האויבים לתוך העיר ועשו בה שמות, אבל להיכל ה' לא יכלו להכנס, כי התבצרו בו הכהנים ועשו שם עבודת האלקים עד ליום ז' באב. ואולם כבשים להקרבת התמידים בכל יום, חסרו להם מיום י"ג בתמוז, שלעולם היו בעזרה כבשים מבוקרים ממומים כדי הקרבה לארבעה ימים. מיום י"ג בתמוז ואילך שחדו את החילות שצרו עליהם מבחוץ שלשלו להם כסף וזהב, והם העלו להם כבשים. וכך היו עושים עד יום שבעה עשר בתמוז, וכדאיתא בירושלמי מעשה דומה שהיה גם בימי הבית השני.
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] חזקוני
[7] רש"י אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] ר' יוסף בכור שור
[10] ספורנו
[11] חזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבל נערה מו האירוסין חוזרת לרשות האב להפרת נדרים. רש"י
[18] הכתב והקבלה
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] העמק דבר
[22] ת"י
[23] רבינו בחיי
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] ספורנו
[26] רמב"ן אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה