מקרא
במדבר פרק לד
(יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה:
(יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם ולא הזכיר לבית אבותם מפני שהיו נשים בנות צלפחד, יורשות, ואם יקחו להם אנשים משבט אחר, הרי הנחלה מוסבת ממטה אל מטה, ואין משפחת אם קרוי משפחה[1]:
(טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם בשבילכם אֶת הָאָרֶץ שכל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו, ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק יפה, ומה שהם עושים יהא עשוי כאילו עשאוהו שלוחיהם[2] אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:
(יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ:
(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה התחיל למנות המנחילים מיהודה לפי שרצה תחלה בגורל[3] כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:
(כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד:
(כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן:
(כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי:
(כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד:
(כד) וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן:
(כה) וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ:
(כו) וּלְמַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן:
(כז) וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי:
(כח) וּלְמַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד:
(כט) אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: פ
במדבר פרק לה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת שאפילו שאין להם נחלה מ"מ צריכים בית לשבת[4] וּמִגְרָשׁ מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר מקיר העיר ולחוץ אלף אמה סביב, ואינם רשאים לבנות שם בית ולנטוע שם כרם ולזרוע זריעה אלא שיהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם[5] לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם:
(ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם כאילו נאמר חיותם מה שצריכים כדי לחיות דהיינו כל צרכיהם[6]:
(ד) וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב שמה היה לבהמתם ולרכושם[7]:
(ה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר כלומר מה שמדדתם חוצה אלף תמדד ממנו אֶת פְּאַת קֵדְמָה עוד אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ באמצע ולא משנה מה גודלה תמיד תקבל אלפים[8] זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים לשדות וכרמים:
נביא
זכריה פרק ב
יד. רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' - שמחו בנ"י, כי הנה ה' בא ומשכין שכינתו בתוך ירושלים.
טו. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא - בעת הגאולה, יתחברו עמים רבים לישראל, ויאמינו בה', וְהָיוּ לִי לְעָם - ובאמונתם זו, יחשבו גם הם כְּעם ה', וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ - אך השכינה - בישראל תשכון, וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ - ואז תדעו, שנבואתי אמת, ובשם ה' נאמרה.
טז. וְנָחַל ה' אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ - יהודה, יהיו לנחלתו וחלקו של ה', וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם - ויבחר בירושלים להשכין את שכינתו.
יז. הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' - ישתקו מפחד כל העמים מפני ה', כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ - כי כבייכול התעורר ה' מן השמים (שהם מעונו של ה'), לתת בהם את נקמתו.
זכריה פרק ג
א. וַיַּרְאֵנִי - במראה הנבואה, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ - את יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך, והשטן עומד לימין הכהן הגדול לקטרג עליו, שבניו נשאו נשים נכריות.
ב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם - יגער ה' הבוחר בירושלים, בך השטן, שלא תקטרג על יהושע הכהן הגדול, הֲלוֹא זֶה - יהושע הכהן הגדול, אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ - ניצל מהגלות ולא ניזוק כלל, כענף המהפך את האש, והוא עצמו לא נשרף[9].
ג. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ - כשעמד לפני המלאך, עדיין היו בניו עם נשותיהם הנכריות, וכאילו בגדיו של יהושע מלוכלכים בעוון בניו.
ד. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר - המלאך שיהושע עמד לפניו, אמר למלאכים שלפניו, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו - הפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות, וַיֹּאמֶר אֵלָיו - המלאך ליהושע, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת - ראה, העברתי מעליך את לכלוך העוון שעליך, והלבשתי אותך בגדים נאים ונקיים.
ה. וָאֹמַר - זכריה למלאך, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ - יתנו את מצנפת הכהן הגדול על ראשו של יהושע, (שיתנו עליו כתר כהונה גדולה), וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים - התקבלה תפילתו, ונתנו עליו המצנפת, ובגדים נקיים כאמור, וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד - לפני יהושע.
כתובים
איכה פרק ג
ו. בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם - הושיב אותי בחושך כמו המתים שיושבים בחשך.
ז. גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי - עשה גדר מסביבי שלא אוכל לצאת, ושם על רגלי כבלים מנחושת כבדים.
ח. גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי - גם אם אצעק ואתפלל ה' סתם חלונות השמים שלא תבא תפילתי לפניו.
ט. גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה - גדר דרכי באבנים מסותתות ועקם דרכי שלא אדע איך ללכת.
י. דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים - ה' נהפך לי כמו דוב אורב וכמו אריה שמסתתר לתפוס טרף.
יא. דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם - שם קוצים בדרכי ואני צריך להרחיב צעדי ושם אותי לשממה.
יב. דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ - מתח קשתו והעמיד אותי שאהיה המטרה לחיצים שלו.
יג. הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ - הביא בכליות שלי חיצים שנמצאים בנרתיק שלו.
יד. הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם - הייתי שחוק לכל העמים ומזמרים עלי כל היום.
טו. הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה - השביע אותי בדברים מרים והרוה את צמאוני בדבר מר.
משנת ההלכה
מעשר שני
א. כאמור לעיל מצוה להפריש מעשר שני מן התורה ולהעלותו ולאכלו בירושלים שבין החומות בטהרה.
ב. ואם אינו רוצה להעלות לירושלים "כי ירבה עליו הדרך ולא יוכל שאתו" או מכל סיבה אחרת יכול לחלל את קדושת המעשר שבפירות על כסף בשווי הפירות ולהעלות את הכסף לירושלים ושם יכול לקנות בו פירות אחרים או בשר ואת מה שקנה – חילל צריך לאכלו בירושלים בטהרה כדין המעשר שני וכן היו נוהגים בימי הבית
ג. בימינו שאין אפשרות לאכול בירושלים גם משום שאין אנו טהורים וכם משום שיש אומרים שבטלה קדושת ירושלים לענין זה איננו יכולים לאכול את הפירות או מה שנקנה בכסף החילול בירושלים וליכך חובה עלינו לבער את הפירות או את הכסף שעליו חוללו הפירות
ד. ומכיון שהמעשר הולך לאיבוד לפיכך לכתחילה בימינו יכול לחללו על כסף אפילו אם אינו בשווי הפירות אך יש בו שווה פרוטה ושווה פרוטה זה עליו לאבד
ה. וכשמחלל את המעשר עליו להוסיף גם חומש מלבר פירוש שעליו להוסיף עוד רבע על הסכום בעת החילול ויכול גם אותו לחלל על המטבע ולפיכך בימינו בשעה שמחלל צריך להזכיר גם את החומש
ו. ובשעה שאומר על מעשר שוה 100 שהוא וחומשו יתחלל על פרוטה אין כוונתו כלל להעריך את המעשר בפחות ולהוריד אותו עד ל4 חומשי פרוטה, אלא הערך הוא באמת 100 וכשאומר הוא וחומשו כוונתו למעשר ששוויו בעיניו 125 רק דין הוא בפדיון שאפי' אם חייב הרבה יכול לפטור עצמו בפרוטה אחת וכשאומר על מעשר שוה 100 שהוא וחומשו יחולל על פרוטה אחת כוונתו צריכה להיות שבא לפטור עצמו בפרוטה אחת חוב של 100 ורבע כלומר חוב של 125
ז. הפרוטה היא משקל חצי שעורה כסף, וגרם כסף הוא משקל עשרים שעורות, באופן שעל שיוי גרם כסף אפשר לפדות ארבעים פעם כמו שיבואר להלן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה