מקרא
במדבר פרק לה
(כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ:
(כט) וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(ל) כָּל בית דין מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו[1] יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:
(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר ממון או כל עונשים אחרים[2] לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר ממון או כל עונשים אחרים[3] לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
(לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ ליושבים בה לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
במדבר פרק לו
(א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:
(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם שיהיה ביד הבעל וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו[4]:
(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לא נקוה שתשוב הנחלה אלינו אבל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן לפי שאין זו מכירה שתהיה חוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ביובל, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם[5]:
(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:
(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:
(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ[6] מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:
(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:
(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:
(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:
(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת של קרבנות נדרים והגעלה וְהַמִּשְׁפָּטִים של פרשת רוצח ונחלות.[7] אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
סליק ספר במדבר
חזק חזק ונתחזק!
נביא
זכריה פרק ד
ו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר - מראה זה, סימן הוא לזרובבל, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - כמו שראית במראה הנבואה את המנורה נעשית מאליהָ, והשמן ניצק אל הנרות בלא יד אדם, כך לא בכח יד אדם יבנה הבית, כי אם בכוח רוח ורצון ה' יִבָּנֶה הבית.
ז. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל - איזו חשיבות יש לסנבלט וחבריו, הרוצים לעכב הבנין, ומחשיבים את עצמם להר גדול, לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר - הלא אשים אותם, כמישור לפני זרובבל, ולא תעכבו את הבנין, וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה - יוציא את אבן הבדיל לבנות הבנין, (אבן הבדיל, קשורה בקצה חוּט. כשמטיל העומד על החומה את אבן הבדיל, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את קירות הבנין) תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ - ישבחו את חן האבן והבנין הנעשה על ידהּ, בקול שאון.
ח. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
ט. יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה - ידי זרובבל, שמו את יסוד הבית (בזמן כורש), וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה - וידיו גם ישלימו[8] את הבנין, וְיָדַעְתָּ, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם - ואז ידעו כל ישראל, כי מה' ניבא זכריה נבואה זו.
י. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת - כי מי שהיה מבזה בליבו, את קטנותו של הבנין[9], וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל - כשיראו את אבן הבדיל ביד זרובבל, ישמחו כולם, שִׁבְעָה אֵלֶּה -בשבעה עיניים שאמר לעיל: "על אבן אחת שבעה עיניים" - אשמור על הבנין, עֵינֵי ה' הֵמָּה, מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ - הם עיני ה' המשוטטים בארץ, לשמור על המשך הבנין.
יא. וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה, עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ - מה מרמזים שני הזיתים, שמימין ומשמאל למנורה.
יב. וָאַעַן שֵׂנִית וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתֲּרוֹת הַזָּהָב - שני ענפי הזית,(ענפים המלאים בגרגירי זיתים, כמו השיבולת המלאה בגרגירי תבואה), היוצאים מכל זית שמצידי המנורה, לתוך שני כלים, שבהם נדרכים הזיתים מאליהם, הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב - ומרוקנים הצנתרות את השמן הצלול ומזוקק כזהב - לתוך הגולה, ומשם יוצא השמן למוצקות, ומשם לנרות.
יג. וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה - הלא מעצמך תבין למה מרמזים אלו, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:
יד. וַיֹּאמֶר - המלאך, אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר - שני הזיתים, מרמזים על המלך והכהן הגדול, הנמשכים שניהם בשמן, הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ - העומדים לפני ה' אדון כל הארץ, לעשות רצונו. ומה שראה את השמן הנעשה מאליו, רומז, שלא ימלוך המלך (זרובבל בן שאלתיאל וזרעו), ולא יכהן הכהן (יהושע בן יהוצדק וזרעו), בחיל ובכח ידי אדם, כי אם ברצון ה'.
כתובים
איכה פרק ג
כח. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו - ישב לבד וישתוק כי ה' שם עליו את הצרות.
כט. יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה - ישתחוה לה' עד בא העפר לפיו אולי יש תקוה שה' ירחם עליו.
ל. יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה - יושיט הלחי שלו למכהו ויקבל את החרפה ברצון.
לא. כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה' - כי ה' לא יעזבם לעולם.
לב. כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו - כי ה' מצער ואח"כ מרחם בגודל חסדיו.
לג. כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ - כי לא מענה מרצונו ולא מצער בני אדם, רק העוונות של בני האדם גורמים להם.
לד. לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ - ולא מרצונו משפיל את כל אסירי הארץ.
לה. לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן - להטות לרע משפט גבר, זה נגד רצון ה'.
לו. לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ ה' לֹא רָאָה - לעקם משפט אדם לא נראה בעיני ה' לטוב.
לז. מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה - מי זה אמר וגזר את הגזרה אם ה' לא ציוה אותה.
לח. מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב - מה' לא יוצא רע או טוב לאדם, אלא האדם לפי מעשיו גורם לעצמו.
משנת ההלכה
מנהגי תשעת הימים
פרק א
א. ר"ח מנחם אב חל השנה ביום ב' ובאם לא יבנה המקדש נפסקה ההלכה שמשנכנס אב ממעטין בשמחה. ואף לא יתבדח בימים אלו. וכל הדינים שיבוארו להלן נוהגים מכניסת חודש אב כלומר החל מיום ראשון בלילה.
ב. מנהג האשכנזים שאין לכבס או לגהץ מר"ח אב, והאיסור שייך בין בכיבוס ידני ובין בכיבוס במכונה, או ע"י ניקוי יבש. ומנהג הספרדים לאסור כל האיסורים המבוארים להלן רק בשבוע שחל בו. אין לאשכנזי ליתן לספרדי לכבס לו אפילו אם כוונתו לכבס לצורך אחר תשעה באב. ואפילו לגוי אין לתת לכבס.
ג. גם לצורך שבת אסור לכבס, אלא אם כן אין לו בגד אחר.
ד. אסור ללבוש בגדים מכובסים, אלא אם כן לבשם קודם תשעת הימים. ואיסור זה חל על כל בגדיו, גם על בגדיו התחתונים.
ה. ולפיכך מן הראוי שכל הבגדים שרוצה ללבוש בתשעת הימים, ילבשם לזמן מה בערב ר"ח כדי שיוכל ללבשם אח"כ. וצריך ללבשם זמן מה כדי שלא יהיה ניכר כ"כ כיבוסם.
ו. אסור לתקן או לתפור בגדים חדשים. אבל בגדים ישנים מותר לתקנם במקום התפר שנקרע.
ז. אסור לאכול בשר בין בשר עוף ובין בשר בהמה, וכן אסור לשתות יין החל מליל ר"ח, ואם התפלל ערבית מבעוד יום חל עליו האיסור מזמן תפילת ערבית. והספרדים מקילים בראש חודש עצמו לאכול בשר ולשתות יין, ואוסרים מר"ח ואילך.
ח. תבשיל שנתבשל עם בשר, אפילו אם אין בו בשר עתה הרי הוא בכלל האיסור. אבל תבשיל פרווה שבושל בסיר בשרי מותר.
ט. וכן תבשיל שמעורב בו יין מנהגנו לאסור. אבל דבר מאפה שמעורב בו יין כדי לשפר את הטעם, אבל אין ניכר טעם היין .ואין ניכר במראהו מותר.
[1] רש"י
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רש"י
[5] רבינו בחיי
[6] רבינו בחיי
[7] חזקוני
[9] כמו שמצאנו בעזרא: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק", עזרא ג' יב'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה