מקרא
במדבר פרק כו
(נב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(נג) לָאֵלֶּה לחמשים ושבע משפחות המנויין כאן תחלק הארץ בנחלה במספר שמות חמשים ושבעה חלקים כנגד חמשים ושבע ראשי משפחות[1] תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:
(נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ שהארץ נתחלקה לי"ב חלקים שוים[2] וכונת המקרא שייחלקו חלק השבט לפי גודל המשפחה שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט[3] וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ כי אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות[4]:
(נה) אַךְ קודם שתחלק את הארץ לחמשים ושבע חלקים[5] בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם אבותיו של כל ראש משפחה כיצד יחלקוה בשנים עשר תחומין[6] כנגד י"ב שבטים שהם שנים עשר מטות[7]יִנְחָלוּ:
(נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ של מטה, בֵּין רַב לִמְעָט כי גם בין המשפחות יטילו גורל נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות[8]: ס
(נז) וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לחלוק להם את הארבעים ושמונה ערי הלוים[9] ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה מש"ה נמנו המשפחות וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר[10] לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי אע"ג שהיה מי מבניו למשפחה בפני עצמה מכ"מ הנותרים נקראו על שמו לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי אע"ג דשני בניו מחלי ומושי נעשו למשפחות בפ"ע. מ"מ היו למררי עוד בנים שלא זכו לשם בפ"ע ונקראו ע"ש אביהם:
(נח) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם:
(נט) וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם כל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם ירדו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן, זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה, כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ[11] וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם:
(ס) וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:
(סא) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל להיות נמנין מבני עשרים שנה אלא מבני חודש והסיבה היא - כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו[12]:
(סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ אין פקודי הלוי בכלל כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש, שלא נגזרה הגזרה ההיא על שבט הלוי[13]:
(סד) וּבְאֵלֶּה בפקודים האלה שמנו עכשיו[14] לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:
(סה) כִּי אָמַר יְקֹוָק לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ס
במדבר פרק כז
(א) וַתִּקְרַבְנָה באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין לבית דין[15] בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:
(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה אחרי שעמדו לפני אלעזר הכהן[16] וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח שהצו על הקב"ה[17] ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש[18] אלא כִּי בְחֶטְאוֹ לבדומֵת ולא החטיא את אחרים עמו[19] חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה' לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה[20] וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך[21]:
(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן בשביל שאין לו בן, אמרו אם במקום בן אנו עומדות יתנו לנו ירושתנו, ואם איננו חשובות כבנים תתיבם אמנו ליבם או שתטול חלק אבינו ואחיו כדין שומרת יבם[22]תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:
(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק שלא רצה לדון עד ששאל כדי ללמד קל וחומר לדורות שלא יתביישו ראשי הסנהדרין לשאול את שאינו ידוע להם ולא ימהרו לפסוק דין אפילו בביני ממונות[23]: ס
נביא
צפניה פרק ג
א. הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה - אוי, על ירושלים, העיר המגועלת ומלוכלכת[24] בעוונות, הָעִיר הַיּוֹנָה - העיר שאנשיהָ, מצערים איש את רעהו. (היונה - מלשון אונאה)
ב. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל - בקול נביאי ה', לֹא לָקְחָה מוּסָר - מגלות עשרת השבטים, בַּה' לֹא בָטָחָה, אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה - לא בטחו בה', ולא קרבו את עצמם לה' ית' שיושיעם.
ג. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ, אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב - השרים והשופטים שבירושלים, עושקים וחומסים את העם, כאריה השואג על טרפו, וכזאבים היוצאים בערב לטרוף טרף, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר - ומשחיתים הכל, כזאבים, שלא משאירים אפילו את העצמות של הטרף עד הבוקר.
ד. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים - נביאי השקר, אנשים רקים וקלי דעת, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת - הבוגדים בה', כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ - מבזין ומחללין את המקדש, חָמְסוּ תּוֹרָה - לא מורים את העם תורה, וכאילו חומסים אותה מהעם.
ה. ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ - ה', שצדק עושה בתוך ירושלים, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה - ואינו עושה עול, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר - בכל בוקר, מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר - מוציא משפט צדק לאור, לֹא נֶעְדָּר - אין יום, שנחסר בו עשיית הצדק, וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת - ובכל זאת, הכהנים והשופטים העושים עוְלָה בעיר הקודש, אינם מתביישים מפני ה', העושה בה תמיד צדק.
ו. הִכְרַתִּי גוֹיִם - הנה, הכרתי עמים רבים, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם - והמגדלים שבפינות העיר - היו לשממה, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר - החרבתי את רחובות הערים, עד שאין איש עובר בהם,נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב - עריהם נהיו שממה, ואין איש יושב בהם.
ז. אָמַרְתִּי, אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר - חשבתי בליבי, שתפחדו מפני, ותקחו מחורבן הגויים מוסר, וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ - וכך, לא אבוא להכרית את ביהמ"ק, כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ - ולא תבוא על ירושלים, כל הרעה שאני זוכר עליהָ, אָכֵן - אך באמת, לא לקחו מוסר, הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם - הזדרזו בהשכמה, לקלקל את כל מעשיהם.
ח. לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' - לכן, יהיה עליכם לחכות זמן רב עד שאגאל אתכם, לְיוֹם קוּמִי לְעַד - עד היום, שיקום ויתגלה כבוד ה' לעולם, כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם, לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת - כאשר אאסוף את כל הגויים והממלכות לירושלים, (את גוג, ועמים רבים אשר אתו), לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי, כֹּל חֲרוֹן אַפִּי - ואז, אשפוך עליהם את כעסי הרב, כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ - ובאש נקמתי אשרוף את כל הארץ.
ט. כִּי אָז - כל מי שישאר, אחר נקמתי מהגויים, אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' - כל העמים יהפכו את ליבם אל ה', ויקראו כולם בברור גמור בשם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד - לעבוד את ה' כולם יחד[25].
י. מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ - ישראל, שגלו מעבר לנהר ארץ כוש, עֲתָרַי - שהיו עוטרים לפני בתפילה, בַּת פּוּצַי - שנפוצו בין הגויים, יוֹבִלוּן מִנְחָתִי - יובילו לי מנחה, כשישובו מגלותם.
כתובים
דברי הימים ב פרק לד
(יא) וַיִּתְּנוּ לֶחָרָשִׁים כורתי העצים וְלַבֹּנִים בוני הקירות לִקְנוֹת אַבְנֵי מַחְצֵב אבנים חצובות ומסותתות ישר וְעֵצִים לַמְחַבְּרוֹת מה שמחבר את כל הבנין וּלְקָרוֹת מלשון תקרה אֶת הַבָּתִּים אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (יב) וְהָאֲנָשִׁים הלא אלו האומנים הפועלים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה בַּמְּלָאכָה וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים לְנַצֵּחַ לזרזם על המלאכה וְהַלְוִיִּם כָּל מֵבִין בִּכְלֵי שִׁיר וכל מי שהיה מבין בכלי שיר היה מנגן בשעת הבנין: (יג) והעמיד ממונים גם וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וכן העמיד מנהלי עבודה על כל מלאכה ומלאכהוּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים לספור כמה כסף נדבו לעמ"י וְשֹׁטְרִים שדואגים שישלמו את הנדבות וְשׁוֹעֲרִים ששומרים את השערים ורואים את העבודה: (יד) וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית יְקֹוָק לצורך הבניין מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת יְקֹוָק שנכתב בְּיַד מֹשֶׁה: (טו) וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ הכהן וַיֹּאמֶר אֶל שָׁפָן הַסּוֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי[26] בְּבֵית יְקֹוָק וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן והראה לו מה כתוב בתחילת הדף כי הוא חשב שזה סימן. והספר נפתח בפרשת התוכחות בפרשת כי תבוא בריש העמוד איפה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך...": (טז) וַיָּבֵא שָׁפָן אֶת הַסֵּפֶר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב עוֹד אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר נִתַּן בְּיַד עֲבָדֶיךָ הֵם עֹשִׂים: (יז) וַיַּתִּיכוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּבֵית יְקֹוָק כדי לעשות מזה מטבעות וַיִּתְּנוּהוּ עַל יַד הַמֻּפְקָדִים האומנים הגדולים וְעַל יַד עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה: (יח) ולאחר שסיים את שליחותו של המלך נפנה לשליחותו של חלקיהו הכהן הגדול וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַיִּקְרָא בוֹ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (יט) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו בגלל החרדה כי גם הוא חשב שזה אות וסימן: (כ) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַבְדּוֹן בֶּן מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:
משנת ההלכה
א. החצר: כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר. י"א שדוקא לאחר גמר מלאכה, וי"א שגם קודם גמר מלאכה נקבעו למעשר, ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא הכניסן לתוך הבית. אבל אם לא הכניסם דרך השער אינה קובעת . (רמב"ם שם פ"ד ה"ז וערוה"ש שם סעי' יא).
ב. אי זו היא חצר הקובעת -
א. חצר המשתמרת - כלומר כל שהכלים נשמרין בתוכה כגון שיש שם שומר ששומר על הכלים. ואפילו אם יש רשות לכל אדם ליכנס ואין השומר מוחה
ב. אפילו אם אינה משתמרת אם אין אדם בוש מלאכול בתוכה אכילה שלא היה אוכל ברשות הרבים קובעת
ג. אפילו אם אדם בוש לאכול בתוכה אם היא חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש קובעת.
ד. אם היא חצר שיש בה שני שכנים הגרים בה או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת אפילו אין בה אף אחד מהנ"ל. (שם ה"ח). וי"א שאף חצר שאינה משתמרת קובעת מדרבנן. (תוס' ב"מ פח ע"א ד"ה עד).
ה. המוליך פירותיו ממקום למקום ואפילו אם אינו הולך לצורך הפירות אלא לצורך עצמו אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך, לא נקבעו כיון שאין דעתו לאוכלם שם. ולפיכך מותר לאכול עראי אפילו בתוך הבתים והחצרות עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו וכן בחזרה. (שם הי"א חזו"א מעשרות סי' ה ס"ק י). אבל אם הבתים והחצרות שלו, הוקבע בכניסת הפירות לשם למעשר. (דרך אמונה שם ס"ק עט).
ו. המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות, שכח והכניסן לתוך ביתו או שהכניסום התינוקות , הרי זה מותר להוציאן ולאכול מהן עראי, אבל בתוך הבית אסור . (רמב"ם שם הי"ג).
[1] חזקוני
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] ובספורנו פי' "אף על פי שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם, לא נתנו לכל שבט חלקו אלא על פי הגורל, ובזה האופן קיבל כל שבט חלקו על פי ה'" וזה כשיטת ת"י ורש"י לעיל שחילקו לפי גודל השבטים:
[6] חזקוני
[7] רמב"ן
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן חזקוני
[10] העמק דבר
[11] רמב"ן
[12] רש"י
[13] רמב"ן
[14] אבע"ז
[15] ת"י העמק דבר
[16] ת"י ובהעמק דבר פי' לפי הפשט ישבו כולם פתח א"מ. וא"כ היה ראוי לכתוב לפני משה ואלעזר הכהן והנשיאים. אבל באשר היו חמשה ולא שלחו א' מהן לטעון בשביל כולן. אלא כולן חכמניות היו. ויכלו להטעים טענתן. וא"כ זאת היתה מדברת עם משה וזאת עם אלעזר וזאת עם הנשיאים. עד שנראו שבאו לפני כולן בפ"ע:
[17] רש"י
[18] חזקוני
[19] רש"י
[20] אבע"ז רמב"ן
[21] אבע"ז בשם ר' יהודה הלוי הספרדי
[22] ת"י רש"י רבינו בחיי
[23] ת"י רבינו בחיי
[26] יתכן שכיון שאחז שרף את התורה פחדו הכהנים שישלח את ידו גם בספר התורה שכתב משה מפי ה' ולכן לקחו אותו והחביאו אותו ולא מצאו אותה. כשהכהן גדול חיפש כסף שהיה מיועד לבדק הבית מצאה וחז"ל אומרים שהייתה גלולה לפרשת התוכחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה