מקרא
שמות פרק כח
(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט נקרא משפט מכיון שבו מודיע משפטם של ישראל שמכוסים מעיני הדיינים וסדרי מלחמותיהם אם יצאו למלחמה ואם ינצחו ומכפר על הדיינים שקלקלו דיניהם[1] מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב בציוריםכְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד באותם הציורין של מעשה אפוד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ אורג בגד מעשה חושב מן התכלת ומן הארגמן ותולעת שני ושש, והיה לוקח חוט אחד של זהב ונותנו על ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחד, וכן היה עושה חוט אחד של זהב עם ששה של ארגמן וחוט אחד של זהב עם ששה של פשתן, וזהו שכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, עשרים ושמונה חוטין שכתוב (שמות לט, ג) וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מלמד שחוט של זהב כפול בתוכם[2]:
(טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל כלומר יהיה רבוע אחר שנכפל[3] זֶרֶת הוא מידה כשיעור רחוק אגודל מן אצבע קטנה באצבעות מפוזרות[4] אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ אורכו של חושן שתי זרתות ורוחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע[5]:
(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ גומות להושיב את האבנים[6] מִלֻּאַת אֶבֶן[7] אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן קבועים בו ארבעה טורים אבן וכל אבן ואבן היה מרובע, ומפתח שמות שנים עשר שבטים על שתים עשרה אבנים ומלבד שנים עשר שבטים שהיו כתובים על שתים עשרה אבנים הללו היו כתובים שמות האבות אברהם יצחק יעקב ושבטי ישורון כסדר הזה טוּר אֹדֶם האותיות ראובן והאות א' על אודם פִּטְדָה שמעון והאות ב' על פטדהוּבָרֶקֶת לוי והאותיות רה"ם על ברקת ביחד השם אברהם[8] הַטּוּר הָאֶחָד:
(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ יהודה י' על נופך סַפִּיר יששכר צ' על ספיר וְיָהֲלֹם זבולן ח' על יהלום[9]:
(יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם דן ק' יע"ק על לשם שְׁבוֹ נפתלי ב' על שבו וְאַחְלָמָה גד שבט"י על אחלמה[10]:
(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ אשר יש"ר על תרשיש וְשֹׁהַם יוסף ו"ן על שוהם וְיָשְׁפֵה בנימין על ישפה הרי לך בכל אבן ואבן ששה אותיות להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בשנים עשר שבטים[11] מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו לשון במלואותם כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר[12]:
(כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כשיקדישום המתנדבים יהיה הקדשם לשם כך שיכתבו עליהם שמות השבטים[13] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם כסדר תולדותם היינו כסדר לידת האמהות לאה בלהה זלפה רחל[14] פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ כן המפתח יפתח את האבן של כל אחד מהם על שמו, ולא יחליף לא האבן ולא הכונה מזה לזה[15] תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
(כב) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ אף אלו יהיו מאחיזין לחשן שבהם יהיה תלוי באפוד והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות גַּבְלֻתשתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן שכל גבול לשון קצה מַעֲשֵׂה עֲבֹת מעשה קליעה[16] זָהָב טָהוֹר:
(כג) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד[17]:
(כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב הן השרשת גבלת האמורים למעלה[18] עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית וְנָתַתָּה את המשבצות עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אחת בזו ואחת בזו נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי אֶל מוּל פָּנָיו של אפוד שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל אלא בעבר העליון שכלפי החוץ[19] ועי"כ ייסגר כפל האפוד שהיה מונח כלפי מעלה[20]:
(כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב אחרות וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ התחתונה[21] אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה בצד שכלפי פנים[22]:
(כז) וְעָשִׂיתָ עוד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו בצד אחוריו של כה"ג בקצות התחתונות של כתפות המחוברות מול שפתו העליונה של אפוד שהוא פניו של אפוד, היינו ממול פניו[23] לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ סמוך למקום חבורן באפוד מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד למעלה מן החגורה מעט[24]:
(כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו התחתונות אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד הנתונות בשולי כתפות האפוד אחורי הכהן הגדול בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת שפת החשן התחתונה[25] דבוק עַל אל[26] חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה[27]:
(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם[28]:
(ל) וְנָתַתָּ אֶל בתוך הכפל שב - חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב שם המפורש בן שבעים ושתים אותיות[29] וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות[30] עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס
(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ונחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד[31] הָאֵפוֹד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת ללא שום מין אחר:
(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ כלומר המקום בו מכניס הצואר בְּתוֹכוֹ באמצעיתו למעלה שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג משעת אריגתו יהא פיו עשוי באמצע הבגד ולא יתפור ואח"כ יקרע לעשות לו צוארון[32] כְּפִי כפה שמכניסים בו צואר תַחְרָא שריון[33] יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ ואם קרעו לוקה[34]:
(לג) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב י"א שבין כל שני פעמונים תלוי רימון[35] וי"א שעשה רימון ובתוכו פעמון והפעמון לא היה נראה כלל ונועד הפעמון לקרקש ולהשמיע קול[36]:
(לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלין, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלושים וששה מצד אחר[37]:
(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ שפעמוני זהב נוקשין ומכין זה לזה אעפ"י שבליטת הרימונים ביניהם (לדעה הראשונה לעיל). ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הקב"ה ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם [38] בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת[39]: ס
נביא
ירמיה פרק מח
א לְמוֹאָב נבואה על מואב. כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֹוי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה בעיר נבו ייללו מהשוד הבא עליהם. הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם תתבייש קִרְיָתָיִם שנכבשה. הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה העיר משגב תתבייש, על שנשברה:
ב אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב אין עוד תהילה למואב. בְּחֶשְׁבֹּון חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה כשהיה האוייב בחשבון, חשבו עליה רעה. לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי בואו, ונשמיד אותה מן העמים. גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי הכרת תכרתי.אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב אחריִךְ, מואב תלך החרב:
ג קֹול צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם קול צעקה ישמע מהעיר חֹרוֹנָיִם. שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול מהשוד, והשבר הגדול:
ד נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צְעִירֶיהָ צעירי מואב זעקו:
ה כִּי מַעֲלֵה הַלֻּוחִית שם מקום. בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי הבכי יעלה ויביא בכי נוסף. (קול הבכי ילך ויגבר) כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם שם מקום. צָרֵי צַעֲקַת שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם יִשְמַע האוייב את צעקותיהם:
ו נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם בירחו מהכשדים. וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר ותהיה מואב, כעץ בודד במדבר. (כמו: "... והיה כערער בערבה..."; לעיל יז', ו'):
ז כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאֹוצְרוֹתַיִךְ בגלל שבטחת ברכושך שעשית, ובאוצרותיך. גַּם אַתְּ תִּלָּכֵדִי בפורענות. וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה הע"ז של מואב יֵצֵא לגלות. כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו הכהנים והשרים, יצאו לגלות יחד עם כמוש:
ח וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל כָּל עִיר השודד יבוא על כל הערים. וְעִיר לֹא תִמָּלֵט לא תהיה עיר שְתִּמלֵט מהאוייב. וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר העמק והמישור יאבדו וישמדו. אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כאשר אמר יְקֹוָק :
ט תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב תנו למואב כנף שבו "יעופף" ויצא מארצו. כִי נָצֹא תֵּצֵא ממואב לגלוּת. וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן:
י אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְקֹוָק רְמִיָּה מקולל מי שיעשה את שליחות השחתת מואב ברמאות וברפיון ידיים. וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם ומקולל, מי שימנע את חרבו מלשפוך דמם:
יא שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו מואב תמיד ישבו בשלוה. וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו יושב בשקט, כחבית יין שנחה שהשמרים נשארים בתחתית החבית. וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי שלא גלה ממקומו. וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר לכן היין, (מואב) לא החליף והשתנה טעמו וריחו. (שמואב תמיד ישבו בשלווה):
יב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ יגלוהו שיגלה וינוע ממקומו (צועה מלשון נע ממקום למקום. כמו: " את צעה זונה" ; לעיל ב', כ') וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ שיַגְלוּ את אנשי מואב, וישחיתו ארצם. (יריקו הארץ מיושביהָ, והנבל ארץ מואב שישחיתו):
יג וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמֹושׁ יתביישו באלוהיהם. כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם כמו שהתביישו בנ"י, מהעגל שעשה ירבעם בבית אל, שבטחו בו ולא הועיל:
יד אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה הלא נפלתם ביד האוייב:
טו שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה יושבי עריהָ, עלו, גלו ממקומם. וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח למוות. נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְקֹוָק צְבָאֹות שְׁמֹו:
כתובים
הקדמה ופתיחה לספר נחמיה
בגמ' מס' ב"ב (יד:) במנין ספרי הנביאים והכתובים ושמותיהם אינו מוזכר ספר נחמיה כספר בפני עצמו אלא הרי הוא בכלל ספר עזרא ובגמ' (סנהדרין צג:) שאלו מדוע לא נקרא ספר נחמיה על שמו הרי רוב דברי עזרא נאמרו על ידי נחמיה שנחמיה הוא זרובבל והוא עלה קודם שעלה עזרא והוא כתב כל הספר כנראה מענינו ולא נקרא על שמו אלא שנקרא ספר עזרא ומתרצת הגמ' שני תירוצים אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר: (נחמיה ה') "זכרה לי אלהי לטובה" ואע"ג שדוד גם אמר (תהלים ק"ו) "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" היה זה בדרך תפילה ובקשת רחמים רב יוסף אמר מפני שסיפר בגנותן של ראשונים שנאמר (נחמיה ה) והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'
מזמן שנתגלה הדפוס, כתב בחיד"א שחזרו וקראו את שמו על ספרו ואחרי שנתקן הדבר הסכימו מן שמיא שכך ייקרא הספר.
נחלקו רבותינו לגבי זהותו של נחמיה בן חכליה. י"א[40] שהיה זרובבל בן שאלתיאל ונקרא שמו זרובבל על שם שנזרע בבבל, והוא היה בנו של יכניה מלך יהודה. מובא במדרש (ויקרא רבה יט, ו) שאמו נתעברה מיכניה בדרך נס כשהיה בבית האסורים. וברמב"ם[41] משמע שהיה אדם בפני עצמו ומונה את נחמיה וזרובבל כשני אנשים שונים. שמו היה נחמיה התרשתא, ונקרא כך כי התירו לו לשתות מהיין שהיה מגיש למלך שהיה שר המשקים למלך דריוש (ירושלמי קידושין פ"ד ה"א). לפי הכתוב בספר נחמיה, הוא הגיע ממשפחת כהנים.
ספר נחמיה מדבר על בקשתו של נחמיה מהמלך דריוש לעלות ולבנות את החומות של העיר לאחר שקיבלו היהודים רשיון לבנות את ביהמ"ק. שעד אז היו באים הגויים ובוזזים אותם. המשך הספר מתאר את עלייתו של נחמיה ובניית החומה והשלמת בנין ביהמ"ק.
נחמיה פעל רבות לחיזוק חומות הדת. שנים ממאבקיו מתוארים בספר האחד כנגד גבירי העם והשני כנגד התופעה של נישואי תערובת. בנוסף, פעל רבות בכדי להלחם את מלחמתה של השבת שחוללה בריש גלי. הוא הראשון שגזר את דיני מוקצה כמבואר במסכת שבת (קכג:)
בסדר עולם מובא שהנהיג את העם יחד עם עזרא 12 שנה.
לאחר שגמר נחמיה את תפקידו בירושלים הוצרך לשוב לשושן הבירה אל תפקידו כשר המשקים כי הרשות לעלות לירושלים מאת דריוש היה על תנאי זה.
נחמיה נפטר בבבל ביום התשיעי לחודש טבת וכדעת הבה"ג ובמגילת תענית הגירסא בעשירי בו.
משנת ההלכה
מלאכת מלבן
א. אם אין בבגד שום לכלוך, י"א[42] דאפ"ה שרייתו זהו כיבוסו וחייב. וי"א כיון שהבגד נקי, לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ופטור. ויש לחוש ולהחמיר בזה (מ"ב שם ס"ק מח)
ב. אם שורה את הבגד במים בדרך לכלוך אין בו משום כיבוס לפיכך המנגב ידיו במגבת נקיה אין בו משום כיבוס וכן המנגב מים שעל גבי הרצפה אמנם המנגב את ידיו טוב שינערם היטב לפני הנגוב[43] (שו"ע ומ"ב שם סעי' י)
ג. ודוקא במגבת וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים אבל לנגב בדבר שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה ודוקא במים מרובים אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים לא חיישינן לסחיטה כלל (מ"ב שם ס"ק נא)
ד. ובבגד מלוכלך יש להחמיר שאף בדרך ליכלוך שרייתו זהו כיבוסו (בה"ל שם סעי' ט ד"ה שאין)
ה. ומ"מ לכ"ע אסור ליתן עליו מים מדרבנן, דגזרינן שמא יסחוט. ולכן כשנשפך מים על השולחן וכיוצא בו, אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו, שאע"ג דהוא ג"כ דרך לכלוך, מ"מ אם יש עליו מים מרובים, חיישינן שמא יסחוט.
[1] ת"י ועין מלבים שכתב "המשפט הוא הבירור בין שני צדדי הספק, שני אנשים נגשים לריב, והמשפט מברר מי הצודק כמו שמבואר אצל הבדל לשונות ריב, דין, משפט, ולפני האורים יגישו שני צדדי הספק, כמו האלך למלחמה אם אחדל, והם מבררים מי הצודק".
[2] רבינו בחיי
[3] מלבי"ם
[4] ופליגי בזה תלמודא דידן עם תלמוד הירושלמי, דלירושלמי זרת הוא שליש אמה, ולבבלי הוא חצי אמה, ואין מחלוקותם במציאות רק באיכות המדידה, כי כשמודדין מאגודל לזרת בשוה כשפושטין היד היה שליש אמה, ואם תמדוד מאגודל לזרת דרך שאר ראשי אצבעות ותמדוד עקום כמו הראשי האצבעות אז מאגודל לזרת חצי אמה (הגר"א בפי' למשנה ב' פ"ג דערלה, ע"ש דברים נכונים בזה). הכתב והקבלה.
[5] רבינו בחיי
[6] רש"י
[7] ורמב"ן פרשת תרומה פי' מלואת אבן שיהיו אבנים שלמות שנבראו כך ולא גזוזות ממחצב גדול וכמ"ש בסוטה (דף מ"ח) אבנים הללו אין חופרים עליהם באיזמל דכתיב במלואותם
[8] רבינו בחיי
[9] רבינו בחיי
[10] רבינו בחיי
[11] רבינו בחיי ועיין מלבי"ם שכתב לדעת רש"י למעלה היה הסדר כסדר שנולדו, ובא יששכר וזבולן אחר אשר ונפתלי, ולדעת הרמב"ם היה הסדר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן דן ונפתלי גד ואשר יוסף בנימין, ותראה שבתרגום יונתן סדרם כסדרו של רש"י ובתרגום ירושלמי סדרם כסדרו של הרמב"ם, וכן סדרם רבינו בחיי, ולסדר הזה היה לשם אבנו של דן, ולא לסדרו של רש"י, ולפ"ז סותר א"ע למ"ש (שופטים י"ט כ"ט) שהיה שם דן על לשם
[12] רש"י. ועיין בהעמק דבר שכתב - למעלה מן הזהב היה כמו מזלגות התופסים את האבן שלא ישמט מן הגומא.
[13] ספורנו
[14] חזקוני
[15] ספורנו
[16] רש"י
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] מלבי"ם
[21] חזקוני
[22] ונראה הטעם כי בכפלי החשן נתן את האורים ואת התומים שיתבאר (בפסוק ל'), וא"כ בודאי היה מקופל באופן ששני קצות הכפל הפתוחים יהיה לצד מעלה, שאם יהיו למטה או אל אחד משני הצדדים יפלו מתוכו האורים והתומים הנתונים בין הכפלים, וע"כ ששני הכפלים הפתוחים היו כלפי מעלה, ובזה הלא יפול צד העליון הנכפל ויפתח לצד מטה, וע"כ היו הטבעות העליונות בצד מעלה, וכשחברם אל משבצות האפוד משני הצדדים סגרו את כפל החשן שלא יפתח והאוה"ת היו שמורים בתוכו, משא"כ למטה ששם היה מקום הכפל הסתום נתנו הטבעות בצד מטה שבזה נתחבר יותר אל האפוד מלמטה ע"י פתיל התכלת. מלבי"ם
[23] חזקוני
[24] רש"י
[25] חזקוני
[26] רש"י
[27] אבל אם אינו דרך קלקול משמע שאינו לוקה אלה מצוות ל"ת פז
[28] ספורנו
[29] כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם - והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א) היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג:) או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. רמב"ן. ועיין מאירי יומא עג: והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות כנגד פניו והוא מצרפן ומשיב רדוף כי השג תשיג והצל תציל או עלה כי מחר אתנהו בידך או כל שנראה לו בצירוף האותיות הנראות לו כבולטות ויש שחלק בגמ' לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן צריך לטרוח.
[30] רש"י
[31] רמב"ן
[32] רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[33] ת"א
[34] אלה המצוות ל"ת פח
[35] רש"י
[36] רמב"ן
[37] רמב"ן
[38] רשב"ם
[39] צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו ובפרקי היכלות ידוע זה הענין והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים והזהיר זה בכ"ג למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב ז), כי ההדיוטים (לא) יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב. רמב"ן.
[40] סנהדרין לח. ועיין ויקרא רבה יט ו
[41] בהקדמת הרמב"ם ליד וכן ירושלמי קידושין פ"ד ה"א ועיין רמב"ם תשובה פ"ז ה"ו
[42] והנה דבהא דקי"ל דשרייתן היא כיבוסן יש דעות בפוסקים י"א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן גזירה שמא יבוא לסחיטה וי"א דאפילו אין עליהם לכלוך כלל אמרינן דשרייתן היא כיבוסן אך כ"ז דוקא אם הוא דרך כבוס אבל אם הוא דרך לכלוך כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה ואפילו אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה אפ"ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו דדרך לכלוך הוא ויש מחמירין עוד שאם היו המים מרובין אפילו כשהוא דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו וע"כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים ואז מותר (מ"ב שם ס"ק לט)
[43] כדי לצאת אף ידי הדעה דשרייתו זהו כיבוסו הוא אף בבגד נקי ובדרך לכלוך אבל במים מועטים מותר (מ"ב שם ס"ק נ)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה