מקרא
שמות פרק כז
(ד) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מלשון כברה שמנפים בה חיטים מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת כלומר שיעשה רשת מנחושת סביב למזבח באמצעו[1] וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:
(ה) וְנָתַתָּה אֹתָהּ את הרשת תַּחַת כַּרְכֹּב סובב הַמִּזְבֵּחַ שעשה חריץ סביבו ומצייר בו ציורים והיה רחבו אמה בדופנו לנוי והוא בסוף שש אמות של גבהו ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח נמצא שהמכבר רחב אמה והוא היה סימן לחצי גבהו להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו לפנים מקרנותיו[2] מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:
(ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:
(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ ולא כמו בשלחן שהיו הבדים על ארבע צלעות השלחן. והבד נכנס רק בטבעת אחת. וכן היה במזבח הפנימי אבל כאן היה על שתי צלעות והבד נכנס בשתי טבעות ומונח יפה[3] בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:
(ח) נְבוּב חלול וארבע לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וכשישראל חונים הם ממלאים חלל הלוחות אלו עפר ומקריבין על אותו עפר קרבנות וכשהם נוסעים מגביהים המזבח בבדים הקבועים בשפת המכבר והעפר נופל בין הנקבים שבשולי המכבר שהיה כמעשה רשת וכשהם נחים חוזרים וממלאים אותו[4]. ומזבח זה נס גדול היה נעשה בענינו שהאש דולקת בו ביום ובלילה ולא היה העץ נשרף ולא היה הנחושת נתך[5] כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ: ס
(ט) וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה דרום קְלָעִים נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג[6] והיו עשויים כענין מקלעות וציורים[7] לֶחָצֵר שֵׁשׁ פשתן מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:
(י) וְעַמֻּדָיו מעצי שיטים[8] עֶשְׂרִים חמש אמות בין עמוד לעמוד[9] וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים האונקליות שבהם תלו את הקלעים והם כמין מזלגות עשויים כמין אות וי"ו, אלא שניתנים למפרע, והיו קבועים בעמוד ותולים בהם היריעות בלולאות[10] וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף עגולים של חוטי כסף שמקיפים את העמוד סביב[11]:
(יא) וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ ועמדו וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:
(יב) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם מערב קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:
(יג) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה אותן נ' אמה לא היו סתומים כולם בקלעים לפי ששם הפתח אלא -[12]:
(יד) וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף לצד דרום מזרח עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:
(טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית לצד צפון מזרח חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה נשאר רחב חלל הפתח בינתים כ' אמה ושם עשו -:
(טז) וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה והיה ממוקם עשר אמות מסוף קלעי החצר[13]:
(יז) כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(יח) אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים מצד מזרח עד פתח המשכן היה חמישים על חמישים והמשכן בסוף אותם חמישים אורכו לכיוון מערב ותופס שלושים אמה ומאחוריו חצר עשרים אמה לכיוון מערב[14] וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת י"א קומה חמש אמות מעל גובה המזבח שגובהם של הקלעים היה חמש עשרה אמה וי"א שמתייחס רק לקלעים שבמזרח שהיו חמש אמות מעל שאחר הקלעים שהיה גובהם חמש עשרה אמה וקלעי המזרח עשרים אמה[15] שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:
(יט) לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן הכלים שנצרכים להקמתו כגון הפטישים וכיוצא בהם בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו שהיו תקועים באדמה וקשרו אליהם את היריעות וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר כל אלו עשויים נחושת[16] נְחֹשֶׁת: ס
סליק פרשת תרומה
נביא
ירמיה פרק מו
ו אַל יָנוּס הַקַּל וְאַל יִמָּלֵט הַגִּבֹּור לא יוכלו לנוס, אפילו קל הרגליים (מהיר ריצה) והגיבור. צָפֹונָה עַל יַד נְהַר פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ בצפון, ליד נהר פרת, יכשלו ויפלו:
ז מִי זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה מי זה שהיה רגיל לעלות עם חייליו ולכבוש הארץ, כיאור העולה על גדותיו ומתפשט בארץ (לעג למצרים) כַּנְּהָרֹות יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו שהיה עולה בגבורה וברעש, כנהר גועש לכבוש אוייביו:
ח מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרֹות יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם מצרים היו עולים כיאור, וגועשים כנהר. וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ אעלה לכבוש הארץ, ויכסו אותה חיילי. אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ אאבד העיר ותושביהָ:
ט עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב עלו על הסוסים והרכבים, והתהוללו שיצאו נגד נ"נ במרוצה כמשתגעים. וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן כוש ופוט שעשרו למצרים. וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת ולוד תופשי קשת, ודורכים אותה לירות החיצים:
י וְהַיֹּום הַהוּא לַיְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות יֹום נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו יום הפורענות ממצרים. וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם תאכל אותם חרב נ"נ ותשבע מבשרם, ותהיה רְווּיָה מדמם. כִּי זֶבַח לַיְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות בְּאֶרֶץ צָפֹון אֶל נְהַר פְּרָת:
יא עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת מִצְרָיִם גם אם תעלי לקחת תרופה מגלעד, (כמו לעיל ח', כב') לַשָּׁוְא הִרְבֵּית רְפֻאֹות לחינם תרבי לך תרופות, תְּעָלָה אֵין לָךְ שלא יועילו לך להנצל מנ"נ:
יב שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ שמעו הגויים על בזיונך. וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ צעקתך, מלאה בכל הארץ. כִּי גִבֹּור בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ יַחְדָּיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם כי הגיבורים של מצרים, כשלו זה בזה, ונפלו יחד:
יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם שנ"נ יבוא על מצרים. (שיבוא שוב על מצרים, בשנה ה 27 לנ"נ ; יחזקאל פרק כט'):
יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדֹּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ ערים במצרים. הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ עמוד מוכן לקרב. כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ כי החרב מתחילה להרוג סביבך:
טו מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ מדוע נשטפו אביריך לפני האוייב? לֹא עָמַד כִּי יְקֹוָק הֲדָפֹו לא יכל לעמוד מול האוייב, כי יְקֹוָק דְחפוֹ לִיפּוֹל לפניו:
טז הִרְבָּה כּוֹשֵׁל יְקֹוָק הרבה להם מכשולים. גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ הזרים שהיו במצרים, אמרו אחד לשני: בואו ונשוב לארצנו. מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה מפני החרב "השיכורה מיין", שהורגת מפני כעס יְקֹוָק:
יז קָרְאוּ שָׁם קראו שם במחנה הכשדים. פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאֹון הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד פרעה מלך מצרים, המרים קול שאון בגאוה, לא בא להלחם ביום המיועד והקבוע כי בא פחד בליבו:
יח חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְקֹוָק צְבָאֹות שְׁמֹו כִּי כְּתָבֹור בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹוא יְקֹוָק נשבע, שכמו שתבור הר בין ההרים, והכרמל נוגע בים, כך, המלחמה תגיע למצרים:
יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם תכינו כלים, של בנ"א שגולים ממקומם. כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה נוף תהיה שממה. וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב שממה מבלי יושבים:
כ עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם מצרים נמשלה לעגלה יפיפיה. קֶרֶץ מִצָּפֹון בָּא בָא שבר בא מצפון. (נ"נ):
כתובים
עזרא פרק י
(א) וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל נופל ומשתטח על הארץ לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בגלל תפילתו של עזרא בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶהולקול בכייתם נקבצו קהל רב: ס (ב) וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה תקווה לְיִשְׂרָאֵל להוציא את הנשים הנכריות ואת בניהם עַל זֹאת כדי לבטל את העוון. ואפילו ששכניה לא נשא אשה נכריה הוא כלל את עצמו כדי לא לבייש את החוטאים: (ג) וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי שנאמר "ולא תתחתן בם... כי יסיר וכו" וְהַחֲרֵדִים ויראי שמים יוציאו את הנשים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: (ד) קוּם היה זריז כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר שאתה הראש שלנו וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ לעזרך חֲזַק וַעֲשֵׂה: פ (ה) וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל שרי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ: (ו) וַיָּקָם עֶזְרָא מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ אֶל לִשְׁכַּת יְהוֹחָנָן בֶּן אֶלְיָשִׁיב וַיֵּלֶךְ שָׁם אבל לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה כִּי מִתְאַבֵּל עַל מַעַל הַגּוֹלָה: ס (ז) ובפקודתו וַיַּעֲבִירוּ קוֹל כרוז בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: (ח) וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לסוף לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה: ס (ט) וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי הוא חודש כסלו בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב ברחבה של בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר היינו החטא וכן וּמֵהַגְּשָׁמִים שירדו: פ (י) וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל: (יא) וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה מלשון להיות מודה באשמה ולהתוודות לַיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: (יב) וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל כֵּן כדבריך כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת: (יג) אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵתוהעונה היא זמן גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה של להרחיק את העבירה הזו היא לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה: (יד) יַעַמְדוּ נָא שָׂרֵינוּ לְכָל הַקָּהָל וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים לזמנים שיקבעו להם וְעִמָּהֶם היינו אותם שנשאו נשים נכריות זִקְנֵי עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ עַד שיסיימו לתקן לַדָּבָר הַזֶּה: פ
משנת ההלכה
מלאכת המלבן
א. בגד העשוי מסיבים סינטטים[17] או מפת ניילון או פלסטיק וכיו"ב יש לחוש ששיך בהם כיבוס ודינם כעור[18] ולכן אין לשפשפם ולהדיחם כדי לנקותם (שש"כ פט"ו סעי' ה ו)
ב. מותר להשתמש בכפפות גומי בשבת על אף שבשעה שמשפשף את הדבר שמנקב משתפשפת גם הכפפה[19]
ג. הסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו אע"ג שלא שפשף הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול, (רמב"ם שם הי"א)
בגד שנתלכלך משומן אסור ליתן עליו אבקת טאלק וכיו"ב (שש"כ פט"ו סעי' כד)
ד. מי שנתלכלכה ידו בטיט, וכיו"ב מקנחה במגבת או מטלית העשויה לכך שאינו מקפיד עליה אם נתלכלכה ואינו רגיל לכבסה מיד כשנתלכלכה אבל לא במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה. (שו"ע שב סעי' יא ומ"ב שם)
ה. בגד שיש עליו טיט או צואה, אם הוא לח, מותר לגררו בצפורן או בסכין, או לקנחו במטלית וכיו"ב וכן מותר לשפשפו מבפנים, כיון שאין זה דומה לליבון. אבל לא מבחוץ, דדומה לליבון ודוקא אם ישאר רישום לכלוך בבגד אבל לנקותו לגמרי אסור. ואם נתייבש כבר, הכל אסור, דהוי כטוחן כיון שהטיט מתפרר לחתיכות. ועל ידי נכרי, מותר, דהא אינו צריך לעפר הנטחן והוי מלאכה שאינו צריך לגופה. ואם יש בו רק מראה צואה, מותר לגררו בסכין וצפורן להתפלל בנקיות. (שו"ע שב סעי' ז חיי אדם כלל כב סעי' ח ובה"ל שם ד"ה דהוי)
ו. וכן אם נפל דבר מאכל על בגדו[20], מותר לקלפו או להסירו במטלית וכיו"ב ודוקא אם ישאר רישום לכלוך בבגד אבל לנקותו לגמרי אסור (שם)
[1] רש"י
[2] רש"י רא"ם
[3] העמק דבר
[4] חזקוני
[5] רבינו בחיי
[6] רש"י
[7] רשב"ם
[8] פי' הטור
[9] רש"י
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רש"י ספורנו
[12] רש"י
[13] ברייתא דמלאכת המשכן
[14] רש"י
[15] פי' בעלי התוספות
[16] רש"י
[17] ועיין ארחות שבת פי"ג הערה ו שכתב שמסתבר שאף בנייר יש איסור כיבוס אם משפשפו ולהכי אין לנקות ספר בשבת שנפל עליו לכלוך ונדבק או נספג בו לכלוך ועיי"ש הערב ז שהגר"נ קרליץ שליט"א סבר שרצפת לינוליאום או טפט או PVC וכיו"ב שדבוק לרצפה הרי הוא כרצפה עצמה ואין בשיפשפו או בהדחתו משום כיבוס (אמנם יש איסור בהדחת היצפה סתם עיין סי' שלז)
[18] ועיין ארחות שבת שם סעי' ו ז שמותר לרחוץ מוצץ או פיטמת גומי בשבת וכן כוסות וצלחות חד פעמיים (והגרי"ש אלישיב שליט"א ס"ל שמוצץ או פיטמה יש להחמיר שלא לשפשפו בעת רחיצתו אבל מותר להזרים עליו מים מרובים בזרם חזק כדי להסיר ממנו ליכלוך הדבוק בו
[20] ובמאכל יבש ששיך בו טוחן דינו כטיט יבש (שש"כ פט"ו סעי' כח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה