פרשת תרומה יום א'

מקרא

שמות פרק כה

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאיםלהתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני[1]

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר[2]:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה הפרשה ממונם[3] מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ ולא בחזקה[4] תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחשן, ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י"ג דברים האמורים בענין[5] אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר[6] וּנְחֹשֶׁת:

(ד) וּתְכֵלֶת כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר וְאַרְגָּמָן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן שהוא קרוב לאדום[7] וְתוֹלַעַת צמר צבוע נקרא תולעת ויהיה צבוע ב - שָׁנִי אדום וְשֵׁשׁ פשתן וְעִזִּים מטוה של שער עזים[8]:

(ה) וְעֹרֹת אֵילִם שאחרי עיבודם מְאָדָּמִים צבעו אותם באדום[9] וְעֹרֹת תְּחָשִׁים ודרשו חז"ל בפרק במה מדליקין (שבת כח ע"ב) תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו[10]וַעֲצֵי שִׁטִּים במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים. ועץ קל וחלק ונאה היה[11]:

(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד[12] בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וגם -  וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים סמים הם שם כולל לבשמים ובשם בשמים נקראו הסמים המיוחדים והמובחרים[13]:

(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן וְאַבְנֵי מִלֻּאִים שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום[14] לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה[15] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו שהראהו ממש התבנית[16] וְכֵן תַּעֲשׂוּ כולכם בזריזות וחריצות[17]: ס

(י) וְעָשׂוּ ירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר[18] אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:

(יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ שלשה ארונות עשה בצלאל ב' של זהב וא' של עץ נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא והוא סימן לכתר תורה[19]:

(יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ בולטין מגוף הארון ולא מחוברות[20] אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו פסיעותיו כלומר שהיו סמוך לפסיעות הכהנים שנושאים אותו, רמז לב' דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש, ושיהיה כל אורכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח והטבעות בצפון, אחד בראש המזרחי, ואחד במערבי ושנים בדרום כנגדם, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת[21] וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי מוטות[22] עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם באופן שיצאו משני הצלעות בשוה כראוי למשא[23]:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ ואותם בדים לא היו זזין מעולם מתוך הטבעות[24] והמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו[25]:

(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית[26] אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:   

נביא

ירמיה פרק מא

טז וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה מִן הַמִּצְפָּה אַחַר הִכָּה אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן:

יז   וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם  שם מקום, ליד בית לחם. לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם  מתוך מחשבה לרדת מצרימה:

יח  מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם  רצו לרדת למצרים, מפחד מהכשדים. כִּי הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ:

ירמיה פרק מב

א  וַיִּגְּשׁוּ כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְכָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל:

ב   וַיֹּאמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל יְקֹוָק  אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ:

ג   וְיַגֶּד לָנוּ יְקֹוָק  אֱלֹהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה:

ד   וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שָׁמַעְתִּי הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק  אֱלֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעֲנֶה יְקֹוָק  אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם לֹא אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר:

ה   וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ יְהִי יְקֹוָק  בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם לֹא כְּכָל הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ יְקֹוָק  אֱלֹהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה:

ו    אִם טוֹב וְאִם רָע בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ:

ז    וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים  אחר 10 ימים ששאלו. וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק  אֶל יִרְמְיָהוּ:

ח   וַיִּקְרָא אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֶל כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וּלְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל:

ט   וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו:

י    אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס  אם תשארו בארץ  אבנה אתכם. וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ  ולא אעקור אתכם. כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם  ולא אוסיף לְהָרַע לכם:

יא אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם יְקֹוָק  כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

יב  וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:

כתובים

עזרא פרק ז

בכל מקום שנכתב המלך ארתחשסתא הלא הוא דריוש ונקרא כך כי זה היה שמם של כל מלכי פרס כמו שפרעה היה שמם של כל מלכי מצרים. ולדעת הרלב"ג זהו מלך אחר שמלך אחרידריוש.

(א) וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עברה כשנה מהשלמת בנין ביהמ"ק בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה: (ב) בֶּן שַׁלּוּם בֶּן צָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב: (ג) בֶּן אֲמַרְיָה בֶן עֲזַרְיָה בֶּן מְרָיוֹת: (ד) בֶּן זְרַחְיָה בֶן עֻזִּי בֶּן בֻּקִּי: (ה) בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ כאן מראה את ייוסו של עזרא עד לאהרן הכהן ולפי דעת רבי יהושע בן קרחה במסכת מגילה דף טו. עזרא היה מלאכי הנביא: (ו) הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר חכם וחרוץ בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ את כל מה שהוא היה צריך כְּיַד יְקֹוָק אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ: פ (ז) וַיַּעֲלוּ יחד עם עזרא מבבל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים בני הגבעונים שהיו נתונים עבדים לעבודת בית ה' אֶל יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ: (ח) וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הוא חודש אב הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ: (ט) כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוא חודש ניסן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה תחילת עלייתם מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַדאֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו: (י) כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת יְקֹוָק וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט ולכן הייתה יד ה' עליו לטובה: ס (יא) וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן תוכן המכתב אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת יְקֹוָק וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל: פ

עזרא פרק ז

(יב) אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא לְעֶזְרָא כָהֲנָא סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא גְּמִירוּכְעֶנֶת: (יג) מִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי מִן עַמָּה יִשְׂרָאֵל וְכָהֲנוֹהִי וְלֵוָיֵא לִמְהָךְ לִירוּשְׁלֶם עִמָּךְ יְהָךְ: (יד) כָּל קֳבֵל דִּי מִן קֳדָם מַלְכָּא וְשִׁבְעַתיָעֲטֹהִי שְׁלִיחַ לְבַקָּרָא עַל יְהוּד וְלִירוּשְׁלֶם בְּדָת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ: (טו) וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַב דִּי מַלְכָּא וְיָעֲטוֹהִיהִתְנַדַּבוּ לֶאֱלָהּ יִשְׂרָאֵל דִּי בִירוּשְׁלֶם מִשְׁכְּנֵהּ:

(יב) דריוש מלך המלכים לעזרא הכהן חכם התורה של אלהי השמים ומושלם בה ולאנשי כענת (מחוז חשוב בממשל דריוש): (יג) ממני נתנה פקודה, שכל מי שיתנדב במלכותי, מעם ישראל וכהניו ולוויו ללכת לירושלים אתך, ילך ולא יעוכב: (יד) כי מלפני המלך ושבעת יועציו אתה שלוח, לדרש ולבדוק על היהודים ועל ירושלים, אם זהירים אם בתורת אלוקיך אשר בידך: (טו) ולהוליך כסף וזהב, שהתנדבו המלך ויועציו לאלהי ישראל, אשר בירושלים משכנו:

משנת ההלכה

מלאכת הגוזז

       א.       הגוזז צמר או שער בכלי כגון מספריים מכונת גילוח וכיו"ב או באבקה או משחה או כל תכשיר אחר[27] מן בהמה וחיה או מהאדם בין מן החי או מן המת ואפי' לאחר שהופשט, חייב. אבל התולש שער מבהמה חיה, פטור, דאין דרך גיזה בכך[28] . (חיי אדם כלל כא סעי' א שו"ע הרב סי' שמ סעי' א ומ"ב שם ס"ק ה)

        ב.        ולכן יש ליזהר שכשמסתבך איזה דבר בשערות או כשמסירים רטיה מהגוף שלא יתלוש עי"ז שערות (כף החיים סי' שמ אות ט)

         ג.         אינו חייב בגוזז שערות אדם אלא על ב' שערות בלבד אבל על אחת פטור אבל אסור מן התורה[29] כשאר חצי שיעור (מ"ב שם ס"ק ג)

        ד.        המלקט שערות לבנות מראשו מתוך השחורות כדי שלא יהיה נראה כזקן, או אפי' מלקט שערות שחורות מתוך הלבנות חייב[30] אפי' ליקט שער אחד בידו[31] ואפילו בחול, חייב משום לא ילבש גבר שמלת אשה (שו"ע שמ סעי' א ומ"ב ס"ק ד):

---

[1] רמב"ן

[2] אבע"ז

[3] רשב"ם

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] פי' ר' יוסף בכור שור. ספורנו

[6] רש"י

[7] רש"י

[8] רשב"ם

[9] רש"י

[10] רבינו בחיי

[11] והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ"ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואעפ"י שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמותורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד. חזקוני.

[12] רש"י

[13] רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] רבינו בחיי

[16] פי' ר' יוסף בכור

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן

[19] רש"י

[20] רשב"ם

[21] רמב"ן. רבינו בחיי

[22] רש"י

[23] העמק דבר

[24] א"כ מהו שנאמר (במדבר פ"ד פס' ו) "ושמו בדיו" והרי לא זזו משם כיון שאורך הבדים היה דק והיו הולכין ובאין בתוך הטבעות פעמים לצד זה ופעמים לצד זה כשהיו נוסעים היו משוים אותם שתהא יציאתם מצד זה שוה ליציאתם מצד זה חציה לכאן וחציה לכאן כדי שיהא טורח המשא שוה לכל הנושאים ולא יקל לנושא מצד הארוך ולא יכבד לנושא מצד הקצר והיו מהדקין אותן שלא יתנדנדו בשעת הלוך ועל זה נאמר ושמו בדיו ובשעת חנייתם היו מפרקין אותו הדוק ומחזירין אותם לישנם ר"ל שהיו מושכין אותן דרך הטבעות להיות רובן יוצא לאחורי הארון ומעוטן לפניו. (מאירי יומא עב:)

[25] אלה המצוות לא תעשה פו

[26] רשב"ם

[27] שו"ת הר צבי יו"ד סי' קמד

[28] "ואע"ג דדומה נמי למלאכת קוצר דהא עוקר דבר מגידולו כמו שכתבנו במלאכת קוצר, מ"מ אין דרך קצירה בעור אלא דוקא בכלי שאין דרך לתלוש משום דכאיב לה אלא לגזוז" (חיי אדם כלל כא סעי' א ומ"ב סי' שמ ס"ק ה)

[29] דקי"ל כר' יוחנן דאסור מן התורה דהטעם דחזי לאיצטרופי דאמר שם ביומא דף ע"ד שייך גם בזה וכן אם נאמר משום דכתיב כל חלב מסתברא דילפינן מניה ג"כ לכל התורה וכדכתבו התוס' שם דס"ל לר"י דמשום דחזי לאיצטרופי לכך אסרה התורה וא"כ ה"ה בכל דבר דחזי לאיצטרופי  וכן הוא ברש"י בהדיא דף ע"ד ד"ה וכי ובהג"א פרק כ"ג סימן י"א וכ"כ האו"ז בה"ש אות נ"ט ובחידושי המאירי בדף ע"ד וברי"ו ני"ב חי"ד ואין להקשות ממה דאמרו בדף ג' כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ופירש"י דהוא אסור מדבריהם והרי בדף ק"ב ע"ב איתא דאם אינן נהגין זה עם זה פטור דהוא כמו אות אחת וכדומה עוד כמה משניות ולדברינו הנ"ל הוא איסור מדאורייתא ורק שפטור מחטאת די"ל דמה שכתב רש"י דהוא מדבריהם רצה לכלול בזה כל הפטורים דעכ"פ איסור דרבנן יש בהן ואה"נדיש בהן שהוא איסור תורה (בה"ל שם ד"ה על ב' שערות)

[30] והמ"א בסק"א כתב דלמ"ד דמשאצ"ל פטור מיירי בשצריך לשערן אלא דקשה על דבריו דלפ"ז אמאי פסק דבמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב הא מ"מ א"צ להשער גופא דאף אם נימא דמיירי שצריך להשערה האחת שליקט הא בעצמה בלבד לית בה שיעורא לחיוב וכי משום דעושה תועלת היפוי בליקוט השערה האחת יושלם בזה השיעור של ב' שערות הצריך לגופן אח"כ מצאתי לאחד שהקשה כן ונראה דמטעם קושיא זו נייד הגר"א מדברי המ"א וציין על הדין דמלקט שחורות וכו' סתם כדעת הרמב"םדהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל עכ"ל וכן במכות כ' ע"ב ציינו דבריהם בשם רשב"ם ג"כ על מימרא זו דמלקט וכו' (ואולי י"ל בדוחק דברי המ"א דכיון דחשיבא מלאכת גזיזה בזה אפילו בשערה אחת משום שמתיפה עי"ז ממילא חשיב אח"כ צריך לגופה ג"כ במה שצריך לשערה זו בלבד) וגם לפי דברי המ"א יהיה מוכרח לבאר ההיא דלעיל בסימן שכ"ח סל"א המובא לקמן גבי ציצין וצפורן ע"ש ג"כ בשצריך להן וזהו דוחק גדול מאד וכן בתשו' ח"צ סימן פ"ב דחה בב' ידים מחמת קושיא זו. והנה הגר"א כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במשאצ"ל דחייב אך מה נעשה בקושית כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופן אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל וכיוצא בזה ממש כתב מורו הר"ן בחידושיו על שבת וז"ל מחלוקת ביד פרש"י משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לאיבוד עכ"ל ואפשר לומר שזהו דעת הטוש"ע ושלא כדעת התוס' ומצאתי בת' ח"צ שהוא הסכים ג"כדדעת הטוש"ע הוא כדעת הריב"ש ושלא כדעת התוס' והנה ראיתי בספר סדרי טהרה שתמה על הח"צ בזה שהסכים לדעת הריב"ש וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות כ"ה וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס' ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אע"פ שאין צריך לגיזה ס"ל דחייב וכמ"ש בגוזז מן השלח וכן נמי בעניננו כיון שהוא נוטל הצפרנים או השער להתיפות את עצמו מקרי זה לצורך גופו וכנ"ל בשם הר"ן. והנה השתא שבררנו דסוגיא זו דשבת צ"ד ע"ב ע"כ מיירי בשאינו צריך להשער והצפרנים ע"כ אנו מוכרחין לומר מעוד כמה גדולי הראשונים דס"לג"כ כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש ונבארם אחד לאחד. הר"ח דהוא בעצמו פסק כר"ש והוא ג"כ פסק בעניננו בהדיא דבכלי חייב חטאת וגם הרמב"ן דהוא בעצמו הביא בפרק כל כתבי והוכיח שהרי"ף פוסק כר"ש והכא הרי"ףבעצמו העתיק כל הסוגיא דציצין וצפורן וגם הרא"ש והסמ"ג דהם הסכימו בהדיא דהלכה כר"ש דמשאצ"ל פטור ואפ"ה העתיקו שניהם כל הסוגיא דציצין וצפורן ודמלקט שחורות מתוך לבנות דיש בהן חיוב חטאת וע"כ אנו צריכין לומר דכל אלו הפוסקים ס"ל כהר"ןוריב"ש הנ"ל דזה מקרי צורך גופן ולפיכך סתם השו"ע להלכה כן. והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמשאצ"ל חייב אבל לפי דברי כל הגאונים הנ"ל שס"ל דמשאצ"ל פטור ואעפ"כ העתיקו כולם הסוגיא ע"כ דס"ל כר"ןוריב"ש הנ"ל ועיין בסימן שט"ז סוף סעיף חי"ת בבאור הגר"א שמצדד שם דהלכה דמשאצ"ל פטור וע"כ דהוא מראה פנים לכל שיטה שיש לה מקור גדול בתלמוד. (בה"ל שם ד"ה וחייב)

[31] דבזה אפילו ביד חייב ועיין בא"ר הטעם דדרך ללקט בחול ביד (ביאור הלכה ד"ה אפילו באחת) "יש לעיין אם דוקא כשהיה רק שער אחת שבזה מועיל לקוטו להתיפות ע"כ חשיבא מלאכה משא"כ כשנשאר עוד הרבה או אפשר דמ"מ מתיפה קצת והנה בירושלמי פרק כלל גדול לענין בורר איתא אמר ר' יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אין מתחייב ופירש שם המפרש שלא הועיל כלום שעדיין יש צרורות ולכאורה ה"ה בענינינו לפי הירושלמי וכן משמע קצת במכות כ' ע"ב בהמפרש שם בד"ה במלקט ע"ש ועייןבטוי"ד סימן קפ"ב בב"י שם דמצדד לומר דאפילו בשער אחד לבן לבד ג"כ עובר משום לא ילבש וא"כ ה"ה לכאורה לחיובא דשבת דהברייתא משוה להו כהדדי: (ביאור הלכה שם ד"ה ומלקט לבנות)