מקרא
שמות פרק לא
(יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי כעלות השחר של י"ז בתמוז[1] בסוף הארבעים יום שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח[2] לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
שמות פרק לב
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר זה היה בט"ז בתמוז[3] וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים שופט דיין ומנהיג כמו "ראה נתתיך אלוהים לפרעה"[4] אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ לא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם כי הנשים סירבו לתת תכשיטיהם לגברים לצורך כך[5] אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם הזהב וַיָּצַר צרר כלומר קשר[6] אֹתוֹ בַּחֶרֶט בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה[7] כדי לאחר, אולי יבא משה[8] וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה פסל מתכת שנוצר על ידי יציקה והתוך[9] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּהאֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ומיד שראו הם שהיה על צורת עגל אמרו כי זה הגוף אשר סייע להם במזלם ביציאת מצרים ועד עתה שאלתם שילך מכאן ואילך לפניהם, ועוד אמרו ועד עכשיו וכי משה העלנו[10] וגם זה ראיה שלא כוונו לעבודה זרה, שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוציאם ממצרים, אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה, ולא אמרו בעגל בשום מקום "אשר הוציאנו ממצרים", אבל אמרו אשר העלוך, שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים[11]:
(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן שראה אותם ברע מכוונים אל העגל וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיקֹוָק מָחָר להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל[12]:
(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים היו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק שישבו כולם לאכול לשבעה, ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים[13]: פ
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ במחשבתם הפסולה אף על פי שכוונו לשם שמים[14] אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עמך הם בעל כרחך ובעל כרחם אשר הוצאת מארץ מצרים והם שחתו שהחליפו מנהיג אשר נתתי להם וגם עברו על אשר אמרתי לא תעשה לך פסל ואפילו לשם שמים[15]:
(ח) סָרוּ מַהֵר קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי[16] מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו עבודה זרה בעוד שהשכינה בהר סיני[17] עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ על הכת השניה המשחיתים וזובחים לעגל כי הם החטאים[18] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי את תפילתך מלפני[19] ואם תעשה כן[20] וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ולהלן בפסוק לא חזר והתפלל עליהם ארבעים יום[21]:
(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם כלומר שעדיין היה בהם רע כשיצאו ממצרים ולכן עלולים הם לחטוא וממילא - לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כי פתאום נתברר שאין להם תקנה וא"כ יאמרו שה' כביכול גרם להם כך ויגרם חילול ה'[22] שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ בדברך[23] וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה[24] לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסידורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסידורו ומאחריו מהופך[25]:
(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה ולא פסל אותם משה. אבל האחרונים כתוב בהם פסל לך[26] וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא[27]:
(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ שנשאר בתחתית ההר[28] מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו[29] אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה בהריעו[30] וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה היה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחםבישראל[31]:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת של גְּבוּרָה גיבורים המנצחים בקרב וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה של החלשים המנוצחים על ידי אויביהם[32] קוֹל עַנּוֹת של שחוק ומנגינות[33] אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו ולא אמר "ויפל", שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו, כדרך משליך משא כבד מעליו[34] אֶת הַלֻּחֹת שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל[35] וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום[36] וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר פזר[37] עַל פְּנֵי הַמַּיִם הם מי נחל היורד מן ההר והזהב השרוף שאיננו נתך, ונטחן עד אשר דק, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע או שהיה ממעשה הנסים וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, ועל דעת רבותינו (ע"ז מד) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם[38]:
(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה מה שנאה היתה לך על העם הזה, כי סבבת להשמידם ולכלותם, כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, במקום שהיה לך להוכיחם כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה וראוי היה שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם, אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ממנו, ולא רצה להוכיחו על חטאתו, ולא הזכיר לו רק מכשול העם. והיה בטוח בצדקת אחיו שלאהיתה כונתו לרעה, אלא שהוכיחו על אשמת העם, שהיה ראוי לו להוכיחם, והם נכשלו על ידו[39]:
(כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא בדרך ובמחשבה רעה ואם לא עשיתי להם זאת העמידו להם מלך והדבר היה בא למרה באחרונה[40]:
(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היוצריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה[41] כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להםהענין הרע הזה אשר אדוני רואה[42]:
נביא
ירמיה פרק נ
כג אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר איך נכרת ונשבר, פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ בבל, שהיתה כפטיש שהחריב את כל הארץ. אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם איך נהיתה לשממה ארץ בבל:
כד יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ בָּבֶל שמתי לך בבל מוקש ונכשלת בו. (ונפלת בו במכשול) וְאַתְּ לֹא יָדָעַתְּ ומשום שלא ידעת, שעומדת לבוא עליִך רעה ולא נזהרת מפניהָ, נִמְצֵאת וְגַם נִתְפַּשְׂתְּ מצא אותך האוייב, וגם לכד אותך, כִּי בַיְקֹוָק הִתְגָּרִית וכל זה בא לך כי התגרית ביְקֹוָק ! (שנלחמת ביְקֹוָק !):
כה פָּתַח יְקֹוָק אֶת אֹוצָרֹו וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמֹו יְקֹוָק הוציא מהאוצר את כלי כעסו להשחיתך כִּי מְלָאכָה הִיא לַיְקֹוָק יְהֹוִה צְבָאֹות בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים שהפלת בבל היא מלאכת יְקֹוָק . (כמו בנבואה על מואב: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְקֹוָק רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מדם" ; לעיל מח', י'):
כו בֹּאוּ לָהּ מִקֵּץ בואו מסוף הארץ (מרחוק) להלחם על בבל. פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ פתחו, לקחת את אוצרות התבואה. סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים תרמסו ברגליכם את בבל, כמו שרומסים התבואה בזמן הדישה. וְהַחֲרִימוּהָ אַל תְּהִי לָהּ שְׁאֵרִית החרימו, הרגו בבל, עד שלא יהיה להם שארית:
כז חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח הרגו את כל השרים. הֹוי עֲלֵיהֶם כִּי בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם:
כח קֹול נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל ישראל הנסים מארץ בבל, אחר מפלתם לְהַגִּיד בְּצִיֹּון אֶת נִקְמַת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלֹו לספר בא"י את הנקמה שעשה יְקֹוָק בבבל, נקמה על שהחריבו את היכלו:
כט הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת השמיעו קול על התאספות, לכל יורי החיצים ודורכי הקשת להלחם על בבל. חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי לָהּ פְּלֵטָה שלא יהיה מי שינצל מבבל. שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ שלמו לה עונש כפי שעשתה לכולם. כִּי אֶל יְקֹוָק זָדָה עשתה ברשעותה נגד יְקֹוָק . אֶל קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל:
ל לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ ימותו. בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק :
לא הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדֹון מלך בבל. נְאֻם יְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ זמן להענישך, על רשעותך:
לב וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לֹו מֵקִים מלך בבל יפול, ולא תהיה לו תקומה. וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֹתָיו אש תשרוף את הערים שסביבו:
לג כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו נעשקו ונשדדו ישראל ויהודה, ע"י אשור ובבל. וְכָל שֹׁבֵיהֶם אוייביהם שלקחו אותם בשבי. הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם סרבו לשחררם לשוב לארצם:
לד גֹּאֲלָם חָזָק יְקֹוָק צְבָאוֹת יְקֹוָק הגואל את ישראל גואל חזק הוא. שְׁמֹו רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם יריב, את מריבתם עם הגויים. לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ שיהיה רוגע בארץ. וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל ויעשה ליושבי בבל רעדה:
לה חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם יְקֹוָק וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ:
לו חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים חרב תבוא אל קוסמי בבל (שבודים דברים מליבם) וְנֹאָלוּ ישארו בסכלות. (שלא יוכלו להנצל) חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ אל גיבוריהָ וישברו:
לז חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבֹּו וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ ערבוב עמים שבתוך בבל. וְהָיוּ לְנָשִׁים חלשים כנשים. חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ חרב אל אוצרות בבל ויִבזזו:
לח חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ נהרות ממי בבל יִבָשוּ. (שהטובה שהיתה בבבל תֹּאבַד) כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא ארץ הבוטחת בפסילים. וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ משתטים ומשתגעים בע"ז שלהם. (הע"ז, נקראת אימים משום שהיו פוחדים ממנה.):
כתובים
נחמיה פרק ה
(טו) וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן וחוץ מזה אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים בכל שנה גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים: (טז) וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה ותמכתי בעובדים לֹא קָנִינוּ מהם שום שדה וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים נאספים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה: (יז) וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁרסְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי לאכול: (יח) וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם וזה מה שהיו מכינים ליום אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת נבחרות ומשובחות וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי והרבה עופות ובכל וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים היה יום אחדלמשתה בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה: (יט) על זאת ביקש נחמיה ואמר זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה: פ
נחמיה פרק ו
(א) וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְסַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וּלְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וּלְיֶתֶר אֹיְבֵינוּ כִּי בָנִיתִי אֶת הַחוֹמָה וְלֹא נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ גַּם עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים ועדיין לא הועמדו דלתות בשערי העיר: (ב) ניסו להזמין אותי וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ שם מקום וְהֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה ולהרוג את נחמיה: (ג) וָאֶשְׁלְחָה עֲלֵיהֶם מַלְאָכִים שליחים לֵאמֹרמְלָאכָה גְדוֹלָה והכרחית אֲנִי עֹשֶׂה וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת לָמָּה בגלל ש- תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ אעזוב אותה בזמן ש- וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם: (ד) וַיִּשְׁלְחוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְבַּע פְּעָמִים וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה: ס (ה) וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט שוב כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת נַעֲרוֹ וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ: (ו) כָּתוּב בָּהּ בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ שמו של גשם הערבי אֹמֵר ש- אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד עַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ז) וְגַם נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ לִקְרֹא עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר יש מֶלֶךְ בִּיהוּדָה וְעַתָּה ועכשיו יש חשש ש- יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָהונתייעץ יַחְדָּו: ס (ח) וָאֶשְׁלְחָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא נִהְיָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם ממציא אותם: (ט) הרי כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים מפחידים אוֹתָנוּ לֵאמֹר כדי ש- יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה ועכשיו אתה מתחסד כאילו וְעַתָּה חַזֵּק אֶת יָדָי:
משנת ההלכה
פורים קטן
א. היום ומחר יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון נקראים פורים קטן ואין נופלים על פניהם לומר תחנון, ואין אומרים מזמור יענך ד' ביום צרה, ואסורים בהספד ובתענית
ב. לדעת תוס' מסכת מגילה חייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון[43] ואין נוהגין כן, וכתב רבינו הרמ"א ומ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד כלומר שעיקר עבודת ד' הוא בשמחה ולכן כשכוונתו לשם מצוה היא משתה ושמחה של מצוה וד' ישמחינו בבניין בהמ"ק ובביאת הגואל צדק אמן
ג. ורבינו יחיאל מפריש רגיל להרבות ולהזמין ב"א וזהו שסיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו:
ד. המנהג לעשות משתה ושמחה אינו אלא בי"ד שבאדר ראשון אע"פ שבאדר שני נהגו גם בט"ו שמחה ומשתה[44] ויש שנהגו במשתה ושמחה גם בט"ו שבאדר ראשון[45]. ויש שנהגו שבני הכרכים ובתוכם ירושלים עיה"ק תובב"א נוהגים בשמחה שני הימים ובני העיירות אין נוהגים אלא בי"ד
ה. כתב בכתב סופר (עה"ת בסוף ס' תצוה) מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלוח מנות, ולא יאחז החבל בשני ראשין להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים, ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבו במשתה ושמחה לעצמו ג"כ, והיינו דמסיים וטוב לב שאין לבו רעה להנות אחרים משתה תמיד מקבל עליו חומרת הפוסקים[46].
[1] אבע"ז
[2] מלבי"ם
[3] כיצד הרי שניתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כד, טז) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי ניתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם, טז) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבוא. רבינו בחיי.
[4] חזקוני
[5] ת"י
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ת"א ת"י והם צורות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ספורנו.
[10] רמב"ן בדרשת תורה תמימה
[11] רמב"ן
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] קמב"ן
[15] דעת זקנים
[16] ספורנו
[17] רבינו בחיי
[18] רמב"ן
[19] ת"א ת"י
[20] משמעות האבע"ז
[21] רמב"ן
[22] תפארת יהונתן
[23] ת"א ת"י
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[26] רשב"ם
[27] רמב"ן
[28] אבע"ז
[29] רבינו בחיי
[30] רש"י
[31] משך חכמה
[32] ת"י
[33] אבע"ז
[34] רשב"ם
[35] אבע"ז
[36] רמב"ן לעיל פסוק א
[37] רשב"ם
[38] רמב"ן
[39] רמב"ן
[40] חיזקוני
[41] רמב"ן לעיל פסוק א
[42] רמב"ן
[43] ועיין בלבוש אורח חיים מנהגים אלו ימים שאין אומרים בהם אל ארך אפים מפני שהיא תחינה, ולמנצח יענך ה' ביום צרה, וימים אלו לאו ימי צרה נינהו, וקל וחומר שאין אומרים בהם תחנון. כל יום טוב, ושבת, וערב פסח, וערב יום כיפור, וחנוכה, ופורים אפילו פורים קטן דאדר הראשון, שגם הם ימי משתה ושמחה, וגם בט' באב אין אומרים אל ארך אפים ולמנצח ותחנון, משום דאקרי מועד
[44] ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' נח שדייק כן מדברי הרמ"א אך כתב שאפשר שדעת הרמ"א אינו אלא לבני עיירות אך בני הכרכים ירבו בשמחה ביום ט"ו כמו שמרבים באדר שני ומסקנתו שבני הכרכים ירבו בשמחה בשני הימים
[45] ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצז
[46] ועיין שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן לט ד"ה ד אזכיר שכתב והוא חידוש נפלא שלא ראיתי מי שירגיש בזה. וגם לרבות שלא שמעתי מי שיתנהג בכזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה