פרשת משפטים יום ג'

מקרא

שמות פרק כב

(ד) כִּי יַבְעֶר לשון ביעור וכליון שמבער השדה והכרם מן התבואה שבתוכו ומשחית[1] אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם על ידי ש - וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ בהמתו והזיקה על ידי שרמסה את התבורה אב במזיק הנקרא גמ' "רגל". וכן אם - וּבִעֵר השחית את תבואת חבירו על ידי אכילת תבואתו ונקרא בגמ' אב המזיק "שן" בִּשְׂדֵה אַחֵר אבל לא ברשות הרבים שאם עשתה הבהמה כך ברשות הרבים פטור בעליה מֵיטַב שָׂדֵהוּ אם משלם בקרקעות מכיון שאין לו כסף או מטלטלין צריך לשלם מהמשובח שבקרקעותיו[2] וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: ס

(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ על ידי רוח מצויה מחמת שלא שמר עליה המדליק אותה כראוי[3] וּמָצְאָה קֹצִים אעפ"י שדלקה [כבר], שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדיהו, כדי לנקות שדהו מהם, והיו קוצים אחרים סמוכין להם, ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו[4] וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שנקצר כבר אוֹ הַקָּמָה אפילו אם מחוברת אוֹ הַשָּׂדֶה ששרפה את גוף השדה ונהרס השדה החרוש או האבנים שבשדה נשרפו וניזוקו[5] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה מכיון שלא שמר כראוי על האש שהדליק אע"ג שהרוח היא זו שגרמה להתפשטות האש[6]: ס

(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר שדרך בני אדם לשומרם בחינם ולא שילם לו על כך ונקרא שומר חינם[7] וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ כשאר חפציו נתנו לו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור כי שמרו כשמירת חפציו[8] אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב בין אם נמצא שהוא נגנב ובין אם נמצא שאחר גנבם הגנב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:

(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת הגניבה אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים ויישבע בפני בית הדין[9] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ ופטור ששומר חינם פטור בגניה ואבידהאבל אם שלח ידו והשתמש בחפץ אפילו לא לקחו לעצמו יהיה חייב אפילו באונס שקרה לחפץ[10]:

(ח) עַל כָּל דְּבַר טענת פֶּשַׁע שיטען בעל החפץ על השומר שפשע בשמירתו  עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה או אֲשֶׁר יֹאמַר השומר או כל נתבע אחר כגון לווה  כִּי הוּא זֶה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר או הלואה שנתת לי היא זו ולא כסכום הגדול שהנך תובע כלומר שמודה רק על מקצת התביעה עַד הָאֱלֹהִים הדיינים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וישבע השומר שכדבריו כן הוא אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִיםהדיינים, שגנב על פי עדים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ אבל אם לא טען טענה שנגנב ממנו אלא טענה אחרת או שהודה מעצמו ששיקר ישלם את הקרן ולא כפל[11]: ס

(ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר תמורת שכר שבדרך כלל ניתנים בשכר והוא הנקרא שומר שכר וּמֵת מעצמו אוֹ נִשְׁבַּר על ידי חיה רעה אוֹ נִשְׁבָּה על ידי שודדים וכל אלו דברים שאינם בשליטת השומר שכר הם  ונחשבים כאונס אֵין רֹאֶה ואין עדים על טענתו[12]:

(י) שְׁבֻעַת יְקֹוָק תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם כלומר יישבע השומר שכדבריו כן הוא אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת בפקדון של רֵעֵהוּ כי אם שלח ידו והשתמש חייב אפילו באונס וְלָקַח בְּעָלָיו השבועה מהשומר וְלֹא יְשַׁלֵּםהשומר[13]:

(יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה שמכיון שמקבל שכר היה לו להזהר יותר[14]:

(יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד קצת מאברי הטריפה לעדות שנטרפה באונס כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שני כרעים או בדל אוזן ואז -[15] הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: פ

(יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ בהמה מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין שאול או שכור עִמּוֹ לעשות עבורו מלאכה[16] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

(יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ ששכור לעשות עבורו מלאכה או שאול לעשות עבורו מלאכה והיה עמו בשעת שאלה אפילו לא היה עמו בשעה שנאנסה הבהמה[17] לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא אם הבהמה מושכרת ולא מושאלת בָּא בִּשְׂכָרוֹ מכיון שנתן שכר דינו קל משואל ונחלקו בגמ' יש אומרים שדינו כשומר שכר וי"א שדינו כשומר חינם: ס

(טו) וְכִי יְפַתֶּה המסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה[18] אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי[19] יִמְהָרֶנָּה ישלח לה סבלונות שהם מה שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים וצרכי חופה לּוֹ לְאִשָּׁה אם יסכימו היא ואביה אבל אם אינם רוצים אינו יכול להכריחם[20]:

(טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת המבוארות במקום אחר הם אנוסות, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים דכתיב ישקל אף להלן במאנס שקלים[21]: ס

(יז) מְכַשֵּׁפָה וכן מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות אצל מכשפות[22] לֹא לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו[23] וכן כדי שלא תתיאש מלחקור אחריהם שהרי רוב מעשיהם בסתר. לא תניחם לחיות ע"י עצלות אלא חקור אחריהם להורגן[24] תְחַיֶּה אלא תהרוג אותה במיתת בית דין י"א בסייף וי"א סקילה[25]: ס

(יח) כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת בסקילה[26]: ס

(יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים מלאכי מעלה יָחֳרָם ייהרג בסייף במיתת בית דין בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר -[27]בִּלְתִּי לַיקֹוָק לְבַדּוֹ:

(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה בדיבורים המקניטים ומצערים אותו[28] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ  לעשות מלאכתך. או לקחת נכסיו ממנו בערמה ולפי שאינם יודעים בעניני הארץ דבר קל הוא להונותם הזהיר עליהם הכתוב[29] שלא תחשבו שאין לו מציל מידך כִּי אתה ידעת שהייתם גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן -:

(כא) כָּל אַלְמָנָה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:

(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם[30]:

(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם[31]: פ

נביא

ירמיה פרק לח

טז וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי יְקֹוָק  את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת  נשבע ביְקֹוָק  שעשה אותנו, אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ שלא אהרוג אותך, ולא אמסור אותך, בידי המבקשים את נפשך:

יז   וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל  וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ  אם תכנע לפני נ"נ  חָיֹה תחיה. וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

יח  וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם  ואם לא תכנע, העיר ואתה תִּמָסְרוּ ביד נ"נ:

יט  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם  וְהִתְעַלְּלוּ בִי  אני חושש, שמא יתן אותי נ"נ, ביד היהודים שנכנעו לו  והם יתעללו בי:

כ   וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ  לא יתנו הכשדים אותך, ביד היהודים. שְׁמַע נָא בְּקוֹל יְקֹוָק  לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ:

כא וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְקֹוָק :

כב וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל  הנשים שבבית המלך יצאו אל מלך בבל, וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ  ותאמרנה למלך: הנה הצליחו אנשי שלומך, נביאי השקר, להסית אותך למרוד בנ"נ. הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ  כאילו שרגליך טבעו בבוץ, בצרה. נָסֹגוּ אָחוֹר  שרגליך, "ברחו" מהכשדים:

כג וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ:

כד וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל יֵדַע בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת  אם לא תאמר את הנבואה שאמרת לי  לא תמות, כפי שנשבעתי לך:

כה וְכִי יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה נָּא לָנוּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל הַמֶּלֶךְ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ  וְלֹא נְמִיתֶךָ  אם ישאלו אותך השרים מה דברת עם המלך. וּמַה דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ:

כו  וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם  התחננתי לפני המלך, שלא ישיבני לבור, בבית יהונתן  שלא אמות שם:

כז  וַיָּבֹאוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ  שתקו אחר ששמעו דבריו, והאמינו לו. כִּי לֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר  שאיש לא שמע הדבר האמיתי, שדבר עם המלך:

כח וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד יוֹם אֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָם  בידי נ"נ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם:

ירמיה פרק לט

א  בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ  בשנה ה  9 לצדקיהו, בחודש טבת, התחיל המצור על ירושלים:

ב   בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר  ובשנה ה  11 לצדקיהו ב  ט' בתמוז  הובקעה חומת העיר:

כתובים

עזרא פרק ד

(א) וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן אלו הם העכו"ם שהושיב מלך אשור בערי ישראל כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים הם רצו להתחבר עם היהודים כדי לדעת מהם תכניותיהם וכך יוכלו לחבל ולהשבית את בניית הבית מִימֵי אֵסַר חַדֹּן בנו של סנחריב מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה: (ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ היינו לשנינו ביחד לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד ולבד נִבְנֶה לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס ולא צווה אתכם: (ד) וַיְהִי עַם הָאָרֶץ הלא אלו צרי יהודה ובנימין מְרַפִּים הביאו מורך בלבבם כדי להפסיק את יְדֵי עַם יְהוּדָה ומבלהים וּמְבַהֲלִים והיו מפחידים אוֹתָם מ- לִבְנוֹת: (ה) וְסֹכְרִים והם היו שוכרים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כדי לבטל את המלאכה כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וכן מלכות אחשורוש שמלך אחרי כורש וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס שמלך אחרי אחשורוש אביו: (ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה מכתב קטרוג עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כדי להפסיק את בניית הבית: ס

(ז) ובימי המלך ארתחששתא (כנוי לכל מלכי פרס) הוא כורש כתבו מכתב בדברי שלום שלושה אנשים אדם בשם בִּשלם ומתרדת וטבאל וחבריו מכתב למלך. המכתב היה כתוב בכתב ארמי: (ח) רחום שהיה מכונה "בעל הטעם" שהיה יודע לסדר דברי הכתב במליצה נאותה ושמשי הסופר הוא שמשי בנו של המן כתבו את אגרת ההשמצה על אודות בנין בית המקדש בירושלים למלך כורש כמו שיאמר להלן: (ט - י) בדבר המכתב הזה השתתפו רחום בעל טעם, שמשי הסופר ושאר חבורותיהם הלא אלו אומות ששמם ששמה דיניא,וַאֲפַרְסַתְכָיֵא, טַרְפְּלָיֵא, פרסיים, בני ארך, בני בבל בני שושן, בני עילם, עמים ואומות שהגלה סנחריב שהיה מלך מכובד והושיב אותם בארץ שומרון, ויתר האומות אשר בעבר הנהר ואנשי כענת - עד כאן כתבו על המכתב להודיע שם המבקשים, שהם עמים רבים: (יא) וזהו תוכן האיגרת ששלחו אליו: אל כורש המלך! מאת עבדיך אנשי עבר הנהר ויושבי העיר כענת:  (יב) ידוע יהיה למלך שהיהודים שעלו ממך באו אלינו לירושלים והם בונים עיר מורדת וחוטאת והם עומדים בשלב ייסוד החומות והשלמת הקירות. (יג) ובכן, ידוע יהיה למלך שאם העיר הזו תבנה והחומות ייתחזקו, הרי שהם לא יתנו שום תשלומי מיסים ודמי מעבר ובשל כך ייגרם נזק לגביית המיסים בכללית שהמלך מקבל מהמלכים השונים: (יד) ועכשיו כפי שאנו מבקשים שההיכל החרב ישאר בחורבנו ולא הגון לנו לראות את בזיונו של המלך ולכן שלחנו והודענו למלך: (טו) חפש בספר הזכרונות של אבותיך ותמצא שהעיר הזו מרדנית ומביאה נזק למלכים ולמדינות ומימים קדמונים עושים בעיר זו מרד ולכן העיר הזו חרבה כיום: (טז) ובכן מודיעים אנו למלך: אם העיר הזו תבנה והחומות השתכללו הרי שאחרי זה שום חלק לא יהיה לך בכל מדינות עבר הנהר (בצד של ארץ ישראל): בשלב זה כורש מורה זמנית להפסיק את העבודה וכותב מענה לשולחי המכתב משך הפסקת הבנייה הייתה שמונה עשרה שנה, ובשנת שמונה עשרה לדריוש השני נשלמו שבעים שנה לחרבות ירושלים מזמן שגלה צדקיהו. אמנם, בשנה הראשונה למלכות כורש נשלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל מיום שגלה יהויקים מלך יהודה ואז חזרו לירושלים.

(ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כנותו כְּנָוֹתָיו עַלארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית: פ (ח) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא: (ט) אֱדַיִן רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא ארכוי אַרְכֳּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דהוא דֶּהָיֵא עֵלְמָיֵא: (י) וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת: (יא) דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא עבדיך עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת: פ (יב) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן לְוָתָךְ עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן ושוריוְשׁוּרַיָּא אשכללו שַׁכְלִילוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ: (יג) כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק: (יד) כְּעַן כָּל קֳבֵל דִּי מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא: (טו) דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת: (טז) מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ: פ

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       דעת השו"ע שאע"ג שאין בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן היינו דוקא בדבר יבש אבל דבר לח[32] אע"ג שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול[33] אם אינו רותח כשיעור יד סולדת בו[34]. (שו"ע שם סעי' ד) וי"א[35] שאפילו בלח אע"ג שנצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול וכתב הרמ"א ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו[36] אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד (רמ"א שם סעי' טו ושו"ע הרב שם סעי' ט)

        ב.        לפיכך לדעת השו"ע אין להניח דבר מבושל לח כגון מרק וכיו"ב שנצטנן עד שאינו יס"ב אע"ג שהוא חם קצת בסמוך לאש אם יכול להגיע לחום שהיס"ב או להניחו או לערבו בכלי ראשון כיון שעי"ז מתבשל ויש בישול אחר בישול בלח שאינו יד סולדת בו אמנם בכלי שני אע"ג שהוא רותח כשיעור יד סולדת בו מותר להניח לח שנצטנן (מ"ב שם ס"ק כג כד) ולדעת הרמ"א כל שלא נצטנן לגמרי מותר להניחו בסמוך לאש או לערבו בכ"ר אבל על ממש או בתנור וכיו"ב אסור מדרבנן משום איסור "חזרה" (שם וס"ק צח צט)

         ג.         וכן יש להזהר שאם נארו שיירי מרק במצקת או שישנם טיפות מים על מכסה הסיר ונצטננו שלא ליתנם בכ"ר[37]

---

[1] חזקוני

[2] פי' ר' יוסף בכור שור

[3] רשב"ם

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] רשב"ם

[6] רבינו בחיי

[7] רש"י

[8] רשב"ם

[9] רמב"ן

[10] רבינו בחיי

[11] רמב"ן

[12] חזקוני

[13] ת"א

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] רשב"ם אבע"ז

[16] גמ' בב"מ צד:

[17] בב"מ שם

[18] רמב"ן

[19] חזקוני

[20] רמב"ן

[21] חזקוני

[22] פי' ר' יוסף בכור שור ועיין ברבינו בחיי שפירש את ענינו של הכישוף

[23] רמב"ן

[24] רשב"ם

[25] שפתי חכמים

[26] חזקוני

[27] רמב"ן

[28] ת"י

[29] ת"י חזקוני

[30] רמב"ן

[31] רמב"ן

[32] ובגדר דבר לח עיין מאור השבתסי' ו הערה יז ובמכתבים בסוף הספר שם מכת א אות א בשם הגרשז"א ז"ל ובאגר"מ או"ח ד סי' עד בישול אות ה ובארחות שבת פ"א סעי' כא ובהערה

[33] דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון: (מ"ב שם ס"ק כט)

[34] ובזה צריך להחמיר שאם הוא פחות משיעור 71 מעלות צלזיוס כבר אין לו דין יד סולדת בו

[35] ולכ"ע במתיך מיני מתכות אפילו מאה פעמים, חייב משום מבשל ולא שייך בזה אין בישול אחר בישול (חיי אדם שם סעי' ח)

[36] ועיין שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן עד ס"ק ב שכתב "בטעם הרמ"א משום שסובר לדינא כהרמב"ם והרשב"א דאין בשול אחר בשול גם בלח אבל מחמירין כשנצטנן לגמרי. ושיעור החמימות שצריך להיות בלח להרמ"א הוא שראוי לאכול לאלו שרוצין לאכול חמין כדכתב בש"ע הגר"ז ס"ט. ומה שהביא כתר"ה מאג"ט ס"ק י"ד דכשראוי עדיין לקצת בני אדם לאכול מחמת חמימותו כבר יצאנו מחשש איסור דאורייתא ובדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא מחלקין בין לח ויבש, לא מובן כלל דבלא נתבשל מתחלה אלא פחות מיד סולדת אף שהוא בחום גדול הראוי לאכילת חמין חייב כשישלים לבשל עד שיהיה יד סולדת. וממילא להסוברים דיש בשול אחר בשול בלח כשנצטנן חייב אף אם נצטנן קצת שנעשה פחות מיד סולדת אף שהוא עדיין חם טובא כראוי ועוד יותר מאכילת בנ"א חמין חייב, וא"כ איך כתב דבראוי לאכול מחמת חמימותו לקצת בנ"א הוא רק בשול מדרבנן וצ"ע בכוונתו".

[37] מאור השבת ח"ב מכתב כד אות י בשם הגרשז"א