מקרא
שמות פרק כז
(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ומה שהביאו הנשיאים שמן. היה בשביל שמן המשחה. אבל שמן למאור חיוב הצבור[1] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי[2] שֶׁמֶן זַיִת זָךְ ללא שמרים מאותן זיתים הגדלים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים כָּתִית כתוש במכתש ולא טחון ברחיים שהטחון יש בו שמרים[3] לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד שנר המערבי יהיה דלוק תמיד ויש מפרשים להעלות נר תמיד, שיעלה וידליק שאר הנרות מנר מערבי, שהוא דולק תמיד וכך הוא מדרש רבותינו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב), שומע אני שיהיו דולקין לעולם, ת"ל מערב עד בקר (ויקרא כד ג) אי מערב עד בקר, יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם, ת"ל יאירו שבעת הנרות הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד (שם), שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים[4]:
(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד אהל הקבוע והמזומן לצבור[5] מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל כלומר בסמוך הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן או[6] וּבָנָיו כמות שמן שתספיק[7] מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר והיא חצי לוג. והפתילות יעשה דקות או עבות לפי אורך הלילות[8] לשאר הנרות לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס
שמות פרק כח
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה. על כן נאמר הקרב אליך[9] אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן פירש שמותם, לומר, אע"פ שנתכהן אביהם על ידי שמן המשחה, צריכין גם הם להמשח לעלות לכהונה, ולמעוטי פנחס, שאע"פ שנמשחו, לא נתכהנו רק אלה הארבעה ומולדתם אשר יולידו אחריהם[10]:
(ב) וְעָשִׂיתָ בצווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכת התבנית[11] בִגְדֵי קֹדֶשׁ נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש[12] לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה[13]:
(ג) וְאַתָּה שידבר עמהם הוא עצמו תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם[14] אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי שצריך עשיה לשמם[15]:
(ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי הזכיר כולם לבד מציץ ומכנסים, ואפשר מפני שאמר (פסוק ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואלו השנים אין חכמה בעשייתם[16]:
(ה) וְהֵם יִקְחוּ שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים ולא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם[17] אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: פ
(ו) וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד מלבוש ממתני אדם ולמטה, ושפתו העליון עשוי כמין אזור מלאכת מחשבת, ובו יחגור הלובש את האפוד על המעיל, כאמרו ויחגור אותו בחשב האפוד, ויאפד לו בו[18] זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקים וקוצצין פתילים מהם וטוין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן וכן בתולעת שני וכן בשש שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד ואח"כ שוזר את כולם כאחד נמצא חוטן כפול כ"ח מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו[19]:
(ז) שְׁתֵּי כְתֵפֹת ב' רצועות אחד לימין ואחד לשמאל כל אחד רחבו כחצי גב האדם עד חוט השדרה, ולמעלה אצל הצואר מתקצר להיות רצועה כמדת הכתף ולכן נקראו שתי כתפות, והם עולות מאחורי הכהן על שתי כתפיו ונקפלות לפניו למטה מכתפיו לתלות בהם אבני השוהם חֹבְרֹת מחוברות בתפירה באמצע נגד אמצע גבו זה לזה לעשותם אחד יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו של האפוד מאחוריו וְחֻבָּר יחבר אותם בתפירה אל חשב האפוד המבואר לקמן[20]:
(ח) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ כלומר חגורה היוצאת ממנו שבה חוגר את האפוד לפניו אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ ארוג באותו אופן של האפוד מִמֶּנּוּ יִהְיֶה כלומר שיעשהו באריגת האפוד ולא יעשהו בנפרד ויחזור ויחבר אותו[21] זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ תגלף[22] עֲלֵיהֶם בכך שתגרד האבן סביב תמונת האותיות עד שיושארו האותיות בולטות[23] ויש מפרשים שהיה חורץ את שמותם באבן[24] שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם כ"ה אותיות בכל אחת ואחת[25]:
(יא) מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אומן[26] אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם כעין פתוחי אותיות של חותמות שעושים בטבעות תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן[27] תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(יב) וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד כתפות האפוד באים עד צוארו מכאן ומכאן ונקפלות לפניו ושם קבועים שתי אבנים בראשי הכתפות ויש בהן שרשרות שמגיעות עד החשן שכנגד לבו והוא תלוי בהן[28] אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל להשיג רחמים על ישראל בזכותם[29] וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן לטוב ולברכה. שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן שנא' ה' זכרנו יברך[30]: ס
(יג) וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב כעין טס של זהב שיש גומות באמצעיתו להכניס בו ראשי השרשרות לחתיכה אחת[31]:
(יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת מכוונות מקצה הכתפות אל קצה החשן בצמצום[32] תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת שיש שלשלאות בענין אחר תחובות זו בתוך זו כעין לולאות לכך צריך לפרש שלא היו עשויות אלא כעין חבלים שלנו וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת ועדיין לא פירש כאן באיזה מקום יקבעום[33]: ס
נביא
ירמיה פרק מו
כא גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ גם שכירי החרב שבמצרים. כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כעגלים מפוטמים היושבים ברפת, כך השכירים ישבו בביתם, ולא יצאו להלחם. כִּי גַם הֵמָּה השכירים. הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ ברחו, ולא עמדו להלחם. כִּי יֹום אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם יום השבר הגיע. עֵת פְּקֻדָּתָם:
כב קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ קול צעקת מצרים, נשמע למרחוק כקול הנחש. כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ בחיִל גדול יבואו הכשדים. וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים כמו חוטבי העצים הבאים עם הגרזן לכרות העצים, שלא יכולים העצים להנצל, כך מצרים לא ינצלו מהכשדים:
כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ כירתו את יער (אנשי) מצרים. נְאֻם יְקֹוָק כִּי לֹא יֵחָקֵר מספר חיילי הכשדים. כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר חיילי הכשדים:
כד הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפֹון מצרים תִּמָלֵא בושה, שניתנה ביד הכשדים:
כה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמֹון מִנֹּא זוכר להעניש, את אמון שר העיר נֹּא, וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו ועל פרעה, מצרים והע"ז שבה, וכל הבוטחים בהם:
כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם אחר 40 שנה תשכון בשלום כמו בימי קדם (יחזקאל כט'). נְאֻם יְקֹוָק :
כז וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל אל תפחד ישראל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק מהמקום הרחוק שגלית. וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם מארץ, שנלקחו בשבי. וְשָׁב יַעֲקֹוב ישוב יעקב לארצו. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד ישב בשקט ובשלווה, ואין מי שיחריד ויפחיד אותו:
כח אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה כי אעשה כליון בגויים, שגלית שמה. וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט אייסר אותך לפי המשפט, ולא יותר. וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ לא אשמיד אותך לגמרי:
ירמיה פרק מז
א אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים נבואה על פלישתים. בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה כשנבוכדנצר צר על ירושלים, (בשנה העשירית לצדקיהו) יצא חיל פרעה ממצרים, ומשום כך עלו הכשדים מעל ירושלים (אח"כ חזרו, כאמור לעיל) פרעה בחזרתו למצרים, כבש את עזה מפלישתים. נבואת ירמיהו על פלישתים, היתה:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן משל לכשדים. (שפרעה כבש את עזה, והכשדים את כל פלישתים) וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ ישטפו, יכבשו את פלישתים במהירות כזרימת מי הנחל. עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ יושבי פלישתים, יזעקו ויְיַלְלוּ מהאוייב:
ג מִקֹּול שַׁעֲטַת פַּרְסֹות אַבִּירָיו מקול הנשמע, בדהירת הסוסים. מֵרַעַשׁ לְרִכְבֹּו ומרעש הרכבים הֲמֹון גַּלְגִּלָּיו ומרעש הגלגלים. לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיֹון יָדָיִם מרפיון וחולשת הידיים, לא הפנו האבות את פניהם לעזור לבנים:
ד עַל הַיֹּום הַבָּא לִשְׁדֹוד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים בגלל אותו יום של הפורענות בא רפיון הידיים. לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידֹון כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר להכרית את פלישתים שעזרו לצור וצידון. כִּי שֹׁדֵד יְקֹוָק אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתֹּור: גם השארית מהאי כפתור (כפתור, היא חלק מארץ פלשתים) ישדדו אותה.
ה בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה "נתלש" כל השיער, ונשארה קֵרַחַת (שבתחילה היכה אותם פרעה, ולבסוף נ"נ) נִדְמְתָה אַשְׁקְלֹון נכרתה אשקלון (מארץ פלישתים) שְׁאֵרִית עִמְקָם השארית שבעמק. עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי כלומר: עד מתי תשרטי הבשר באבל ובבכי:
ו הֹוי חֶרֶב לַיְקֹוָק הוי, חרב הפורענות של יְקֹוָק !. עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי עד מתי לא תשבי בשקט. הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ חיזרי אל תַּעְרֵךְ (נרתיק החרב) הֵרָגְעִי וָדֹמִּי הרגעי ותשתקי מלהרוג:
ז אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיְקֹוָק צִוָּה לָהּ אך החרב לא יכולה לשתוק, שהרי יְקֹוָק ציוה לה להרוג. אֶל אַשְׁקְלֹון וְאֶל חֹוף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ שם מקומה (של החרב) שמוכנה להרוג בו:
כתובים
עזרא פרק י
(טו) אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה עָמְדוּ עַל זֹאת וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם: (טז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי טבת לְדַרְיוֹשׁ לדרוש ולחקור הַדָּבָר: (יז) וַיְכַלּוּ בַכֹּל והם השלימו את פעולתם בנושא אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוא חודש ניסן: פ (יח) וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה: (יט) וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם קרבן אשם זה הייתה הוראת שעה: ס (כ) וּמִבְּנֵי אִמֵּר חֲנָנִי וּזְבַדְיָה: ס (כא) וּמִבְּנֵי חָרִם מַעֲשֵׂיָה וְאֵלִיָּה וּשְׁמַעְיָה וִיחִיאֵל וְעֻזִיָּה: (כב) וּמִבְּנֵי פַּשְׁחוּר אֶלְיוֹעֵינַי מַעֲשֵׂיָה יִשְׁמָעֵאל נְתַנְאֵל יוֹזָבָד וְאֶלְעָשָׂה: ס (כג) וּמִן הַלְוִיִּם יוֹזָבָד וְשִׁמְעִי וְקֵלָיָה הוּא קְלִיטָא פְּתַחְיָה יְהוּדָה וֶאֱלִיעֶזֶר: ס (כד) וּמִן הַמְשֹׁרְרִים אֶלְיָשִׁיב וּמִן הַשֹּׁעֲרִים שַׁלֻּם וָטֶלֶם וְאוּרִי: ס (כה) וּמִיִּשְׂרָאֵל מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ רַמְיָה וְיִזִּיָּה וּמַלְכִּיָּה וּמִיָּמִן וְאֶלְעָזָר וּמַלְכִּיָּה וּבְנָיָה: ס (כו) וּמִבְּנֵי עֵילָם מַתַּנְיָה זְכַרְיָה וִיחִיאֵל וְעַבְדִּי וִירֵמוֹת וְאֵלִיָּה: ס (כז) וּמִבְּנֵי זַתּוּא אֶלְיוֹעֵנַי אֶלְיָשִׁיב מַתַּנְיָה וִירֵמוֹת וְזָבָד וַעֲזִיזָא: ס (כח) וּמִבְּנֵי בֵּבָי יְהוֹחָנָן חֲנַנְיָה זַבַּי עַתְלָי: ס (כט) וּמִבְּנֵי בָּנִי מְשֻׁלָּם מַלּוּךְ וַעֲדָיָה יָשׁוּב וּשְׁאָל ירמות וְרָמוֹת: ס (ל) וּמִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב עַדְנָא וּכְלָל בְּנָיָה מַעֲשֵׂיָה מַתַּנְיָה בְצַלְאֵל וּבִנּוּי וּמְנַשֶּׁה: ס (לא) וּבְנֵי חָרִם אֱלִיעֶזֶר יִשִּׁיָּה מַלְכִּיָּה שְׁמַעְיָה שִׁמְעוֹן: (לב) בִּנְיָמִן מַלּוּךְ שְׁמַרְיָה: ס (לג) מִבְּנֵי חָשֻׁם מַתְּנַי מַתַּתָּה זָבָד אֱלִיפֶלֶט יְרֵמַי מְנַשֶּׁה שִׁמְעִי: ס (לד) מִבְּנֵי בָנִי מַעֲדַי עַמְרָם וְאוּאֵל: ס (לה) בְּנָיָה בֵדְיָה כלהי כְּלוּהוּ: (לו) וַנְיָה מְרֵמוֹת אֶלְיָשִׁיב: (לז) מַתַּנְיָה מַתְּנַי ויעשו וְיַעֲשָׂי: (לח) וּבָנִי וּבִנּוּי שִׁמְעִי: (לט) וְשֶׁלֶמְיָה וְנָתָן וַעֲדָיָה: (מ) מַכְנַדְבַי שָׁשַׁי שָׁרָי: (מא) עֲזַרְאֵל וְשֶׁלֶמְיָהוּ שְׁמַרְיָה: (מב) שַׁלּוּם אֲמַרְיָה יוֹסֵף: ס (מג) מִבְּנֵי נְבוֹ יְעִיאֵל מַתִּתְיָה זָבָד זְבִינָא ידו יַדַּי וְיוֹאֵל בְּנָיָה: (מד) כָּל אֵלֶּה נשאינָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים ואע"פ הרחיקו אותם: פ
חסלת ספר עזרא
משנת ההלכה
מלאכת מלבן
א. מותר להסיר נוצות או חוטים המונחים על גבי הבגד בשבת וכן כל כיו"ב שאינו נדבק לבגד ואינו תחוב בו (ש"ב מ"ב ס"ק ז)
ב. אסור לנער בגד מן האבק ועפר שעליו אם מקפיד עליו שלא יתלכלך באבק ועפר עד כדי שלא ייצא בו בלא לנקותו, וכ"ש שאין להברישו בידו או ע"י מברשת אבל אם אינו מקפיד כ"כ על נקיונו ועשוי לצאת בו אף בלא לנקותו מותר לנערו אבל אסור לשפשפו (בה"ל שם ד"ה עליה)
ג. המנער בגד שחור או כהה מן הטל ושלג[34] שירד עליו, אם מקפיד שלא ללבשו בעודן עליו, חייב, שהרי הוא כלבון. אבל בגד בהיר מותר כיון שאינו מתיפה ע"י הניעור מותר וכן בגד שאינו מקפיד עליו מותר (שו"ע שב סעי' א ומ"ב ס"ק ב)
ד. וכן בגד חדש אפילו אינו שחור שנשרה במים, אסור לנערו, לפי שע"י הניעור נסחט המים והוי כבוס. (שם ומ"ב ס"ק ג)
ה. ואם אינו מנער בחזקה בבגד ישן מותר לנערו אבל בבכג חדש אסור כיון שמקפיד עליו שלא יהיה רטוב כדי שלא יתקצר לכשיתיבש (שם ס"ק ד)
ו. אסור להבריש שטיחים בשבת אבל מותר לנקותו מפירורים וכיו"ב שמונחים כל גבי השטיח[35]
ז. שריית הבגד במים כשיש עליו לכלוך, הרי הוא ככיבוס וחייב. כיון שעי"ז מתנקה הבגד ולכן תינוק שהשתין על הבגד או שיש לכלוך אחר, אם ישפוך עליו מים, חייב. אבל מותר ליטול ידיו, וכיון שאין על הידים רק מעט מים, מותר לקנח ידיו במקום השתן[36] (רמ"א שם סעי' י)
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] רש"י. שפתי חכמים
[4] רמב"ן
[5] ת"א הכתב והקבלה
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] רש"י מנחות פט. ד"ה ושיעורו
[9] אבע"ז
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] רבינו בחיי
[16] פי' הטור
[17] רמב"ן
[18] ספורנו
[19] רש"י
[20] מלבי"ם
[21] רש"י
[22] ת"א
[23] הכתב והקבלה
[24] רש"י ורמב"ם פכ"ה פס' כז
[25] רש"י
[26] ת"א ת"י
[27] רמב"ן פכ"ה פס' כז
[28] רשב"ם
[29] ספורנו
[30] העמק דבר
[31] רשב"ם
[32] ספורנו
[33] רש"י רשב"ם
[34] והיינו שלג שנספג קצת בבגד שהתחיל לימס אסל אם לא נספג עדיים א"כ דינו כנוצות שמותר כיון שאינו תחוב בבגד
[35] ארחות שבת שם סעי' כח
[36] דכיון דקינוח ידים הוא בדרך לכלוך ולא בדרך כביסה כלל וגם שאין על הידים רק מעט מים, לכ"ע לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו. (חיי אדם שם סעי' כב) אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים דאע"פ שהוא דרך לכלוך מ"מ כיבוס הוא דהבגד היה מלוכלך יותר מקודם ועתה מעבירו משא"כ מי רגלים אין מאיס כ"כ וגם שם אין מתירין אלא משום דכונתו רק כדי לבטלן ולא לכבס וללבן הבגד: (מ"ב שם ס"ק נג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה