מקרא
שמות פרק ל
(לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים בשמים הנזכרים בשמן המשחה והם מור קנה וקנמון וקדה[1] ותקח עוד שלושה דברים שאינם בשמים אלא שרפים - נָטָף שרף, כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמו"ן הנקרא בלשון חכמים (שם) קטף, ושמא קראוהו קטף בעבור ששוברין ענפיו בימי החום וּשְׁחֵלֶת צפורן היוצא מן הים[2] והוא מכסה של רמש הים שהוא בטבעו עז ויש לו ריח טוב וְחֶלְבְּנָה כמו דבש שחור וריחו רע והוא שרף אילנות בערי יון הנקרא גלבנ"ו סַמִּים עוד שלושה בשמים שקיבל משה רבינו בסיני והם שבלת נרד וכרכם והקושט[3] וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל כמשקלו של זה כך משקלו של זה וכן שנינו הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה[4] וכל אחד, ירוקח בפני עצמו במשקל שוה מה שאין כן בבשמים ואחרי כן יעורבו יחד[5]:
(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח שילקט כל אחד מהסמים זה מזה ויעשה מהכל מורכב אחד מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ שיהיה כל אחד מהסמים כתוש כפי הראוי לו[6] מְמֻלָּח שיהא מלוח במלח סדומית[7] ויש מפרשים מעורב היטב[8] על ידי שיהיו שחוקים מאד ויהיו נמוחים מאד ולא יוכר סם מהם[9] טָהוֹר מנוקה מכל פסולת. והוצרך לזה מפני שההקטרה היתה נעשית בעצם הבושם, אבל בשמן המשחה לא הוצרך לזה מפני שלא היו גרמי הבשמים מעורבים בשמן כלל[10] קֹדֶשׁ בשעת העירוב יהיה קודש[11]:
(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק לאחר העירוב. וכל יום נוטלין מעט ושוחקין לצורך היום[12] וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת ביום הכפורים בקדש הקדשים ויקטיר ממנה בכל יום בְּאֹהֶל מוֹעֵד על המזבח הפנימי[13] אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לפי מתכונת ומשקל סממניה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם ולפיכך העושה קטרת מאחד עשר סממניה לפי משקלה שנצטוינו בו כדי להקטיר אותה להריח בה אע"פ שלא הריח חייב כרת ומלקות על עשייתה אם עשה במזיד ובשוגג מביא חטאת וי"א שאפילו אם עשה מארבעת סממניה המפורשים בתורה שהם נטף ושחלת וחלבנה כמשקלם והוסיף סממנים אחרים כמשקל שריחם טוב ומעלים עשן שמתמר ועולה כמקל ואינו מתחלק לכאן ולכאן חייב כנ"ל ואע"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו לפי משקלה היחסי חייב כנ"ל[14] קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיקֹוָק:
(לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ אבל עשאה להתלמד בה או למוסרה או למוכרה לציבור או לכל צורך אחר פטור וכן אם הריח בקטורת שנעשית בקודש ומשל קודש ולא עשאה אינו חייב כרת[15] אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש שחייב מעילה[16] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: ס
שמות פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) רְאֵה התבונן על הטובה שאני עושה בזה שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זה מזה. ועתה הנה - קָרָאתִי בְשֵׁם אומן אחד שבו יכלול הכל והוא ישגיח על כל מיני אומניות והוא[17] -בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם[18]:
(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן[19] בְּחָכְמָה מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד וּבִתְבוּנָה מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד וּבְדַעַת רוח הקדש[20] וּבְכָל מְלָאכָה לדעת כל המלאכות הנזקקות למשכן:
(ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אומנות אֶבֶן לְמַלֹּאת חרישת האבן לעשות בו פתוחי חותם. וגם חכמת הקביעה בזהב והיינו למלאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה לא שכל וידיעה לבד ולהראות לאחרים איך לעשות אלא גם אומנות היד שיהא עושה בעצמו[22]:
(ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי הוספתי[23] חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת לצורך לוחות העדות[24] וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל הפרוכת והמסך והקרשים והבריחים[25]:
(ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ לא מצינו בשום כלי שבמשכן שנקרא טהור רק המנורה והשולחן בפרשת אמור והטעם לפי שלא היה עליהם שום מתן דמים[26] וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ:
(י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לשון פליט ושריד מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות בשעת המסעות[27] והיה שם בגד תכלת שהיו מכסין בו הארון, ובגד ארגמן שהיו מכסים בו המזבח ובגד שני שהיו מכסין בו את השולחן[28] וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים שנעשתה לַקֹּדֶשׁ לצורך הקטרה בקדש[29] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ: פ
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אף על פי שאתם עוסקים במלאכת המשכן אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ ואל תדחה שבת מפניה[30] כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם[31] לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת. לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת שיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה[32] לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם השבת אות וסימן לחידושו של עולם והיא האות על כך -[33] כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס
נביא
ירמיה פרק נ
ז כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם כל המוצא את בנ"י אכלם. וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם כל האוייבים, שהרעו לישראל אמרו, שאין בהם אשמה. תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַיְקֹוָק נְוֵה צֶדֶק בגלל שחטאו ליְקֹוָק , שהוא מקום הצדק, וּמִקְוֵה אֲבֹותֵיהֶם יְקֹוָק ושאבותיהם היו מקווים אליו:
ח נֻדוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ צאו מהר מארץ בבל, וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן ולכו כעיזים זכרים שהולכים תמיד לפני כל הצאן (כך, בנ"י צאו מבבל, אף שעמים אחרים יתמהמהו מלצאת):
ט כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל בָּבֶל קְהַל גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפֹון אני מעורר עם גדול, לעלות להלחם על בבל, וְעָרְכוּ לָהּ שם יעשו את המערכה (את המלחמה) מִשָּׁם תִּלָּכֵד ובמקום המערכה שם בבל, תלכד ותכבש. חִצָּיו כְּגִבֹּור מַשְׁכִּיל החיצים יהיו, כחיצי גיבור, שיעשה את האוייב שוֹכל את חייליו. לֹא יָשׁוּב רֵיקָם החץ לא ישוב ריקם אלא יפגע באוייב:
י וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל יקחו שלל את רכוש בבל, כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ כל השוללים, את שלל בבל יִשְבְּעוּ מרוב השלל שיקחו. נְאֻם יְקֹוָק :
יא כִּי תִשְׂמְחוּ כִּי תַעֲלְזוּ אתם בבל, הייתם שמחים ועולזים, שֹׁסֵי נַחֲלָתִי כשרמסתם נחלתי, (את א"י). כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁה השמנתם ברוב הטובה שבנחלתי, כעגלה הדשה את התבואה שאוכלת התבואה(בשעת הדישה) ומשמינה. (כמו: " ופשתה כעגלי מרבק "; מלאכי ג') וְתִצְהֲלוּ כָּאֲבִּרִים ותרימו קול שמחה, כאבירים במלחמה:
יב בֹּושָׁה אִמְּכֶם מְאֹד בבל, חָפְרָה יֹולַדְתְּכֶם התביישה בכם בבל הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם הסוף שלכם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה שממה ומדבר:
יג מִקֶּצֶף יְקֹוָק מכעס יְקֹוָק . לֹא תֵשֵׁב לא ישב בה אדם. וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם ישתומם על גודל הפורענות. וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ מרוב תדהמה:
יד עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב מערכה (מלחמה) כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת מושכי קשת. יְדוּ אֵלֶיהָ השליכו עליהָ החיצים. (כמו: " וידו אבן בי" ;איכה ג) אַל תַּחְמְלוּ אל תחוסו ("תרחמו") על החיצים, שמא לא יפגעו באוייב, אֶל חֵץ כִּי לַיְקֹוָק חָטָאָה בבל. ולכן החיצים יפגעו ויהרגו באוייב:
טו הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב הריעו על בבל, בקול גדול להבהיל האוייב. (כדרך היוצאים לקרב) נָתְנָה יָדָהּ שבבל, מתוך חולשתה, נותנת את ידה לעזרה שלא תיפול. נָפְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ נפלו יסודות החומה. נֶהֶרְסוּ חֹומוֹתֶיהָ נהרסו החומות. כִּי נִקְמַת יְקֹוָק הִיא הנקמה בבבל נקמה של יְקֹוָק היא! הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כמו שעשתה לעיר יְקֹוָק (ירושלים) עשו לה. (לבבל):
טז כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל שלא יהיה עוד בבבל, זורע בשדות. וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר ולא יהיה עוד, מי שיקצור התבואה במגל. מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה מפני חרב יְקֹוָק , השיכורה מִיֵין התרעלה שמשקה את בבל.אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצֹו יָנֻסוּ הגולים שגלו לבבל, כל אחד ישוב לעמו ולארצו:
יז שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל בנ"י היו כשה, שהתפזרה בין העמים. אֲרָיֹות הִדִּיחוּ מלכים גדולים, הבריחו אותה מהעדר. הָרִאשֹׁון, אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר הראשון שהגלה את בנ"י, היה מלך אשור. (גלות עשרת השבטים) וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמֹו, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל והאחרון, נ"נ מלך בבל שבר עצמותיו לגמרי, כשהגלה את יהודה ובנימין:
יח לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל אני זוכר עוונו של נ"נ להענישו. וְאֶל אַרְצֹו כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר שנענשו על עוונם:
יט וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ אשיב את בנ"י לא"י וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן ישובו לרעות בהרי הכרמל והבשן. (שישובו לגור בארצם כבראשונה) וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו ישבעו בטובה, שבהרי אפרים והגלעד:
כ בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְקֹוָק יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ באחרית הימים, יחפשו את עוונות ישראל ואיננו ולא ימצאו. וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה ואת עוונות יהודה וְלֹא תִמָּצֶאינָה ולא ימצאו אותם. כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר כי אסלח, לעוונות אלו שיִשָאֲרוּ:
כא עַל הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ על הארץ שמורדת ביְקֹוָק עלו עליהָ למלחמה. וְאֶל יוֹשְׁבֵי פְּקֹוד ואל יושבי העיר פְּקֹוד. חֲרֹב, וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם תחריב, ותהרוג את אנשי בבל. נְאֻם יְקֹוָק וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ להרחיב ולהחרים את ארץ בבל:
כב קֹול מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדֹול על בבל:
כתובים
נחמיה פרק ה
(א) וַתְּהִי צַעֲקַת עניי הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים העשירים: (ב) וְיֵשׁ אֲשֶׁר מהעניים ש- אֹמְרִים שאנחנו עם בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים והעשירים אינם רוצים לפרנסנו ולכן וְנִקְחָה דָגָן ממה שנמצא וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה: (ג) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים הננו מוכנים לתת את שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ למשכון בעד ההלוואות אֲנַחְנוּ עֹרְבִים שיתנו לנו וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב: (ד) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שכבר לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ כדי שנוכל לשלם את מיסי המלך וכבר נתנו את שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ למשכון ואין לנו כלום לפרנסתנו: (ה) וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וכולנו מיוחסים וחשובים וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים מוכרים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת שנמכרות לעבדות וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ לפדותן וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים: (ו) וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ז) וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה ובאתי לריב אֶת הַחֹרִים השרים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו במקום לעזור ולפרנס את אחיכם העניים אַתֶּם נשאים נֹשִׁים מלווים להם ולכן נחמיה וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה: (ח) וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ בכל כסף שהיה בידנו אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים והשבויים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ אתם מחזיקים אותם לעבדים אז עדיף שתמכרו אותם לגויים ונפדה אותם מהם וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר שתקו ונתביישו ולא מצאו תשובה לענות לנחמיה: ס (ט) ויאמר וָאוֹמַר לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ: (י) וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם הלווינו להם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה בואו נוותר על החוב ולא נהיה נושים עוד את החוב: (יא) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם: (יב) וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: (יג) גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי נחמיה ניער את שולי בגדיו וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ מאנשי ביתו ומרכושו וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת יְקֹוָק וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה: (יד) גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם מושל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי לא לקחו נחמיה ואחיו מאת העם שום דבר שאמור באמת להגיע למושל:
משנת ההלכה
מלאכת הטווה
א. הטווה אורך ארבעה טפחים[34] מכל דבר הנטוה, חייב, והיינו שטווה מסיבי הצמר חוט אחד וכן הטווה את הפשתן או נוצה[35] או שערות או גידין, וכן כל כיוצא בזה[36]. (רמב"ם שת פ"ט הט"ו)
ב. בין בטווה בכלי כגון פלך או כישור בין בטווה בידו חייב, שהרי כן הדרך לטוות ביד גם כן ומקרא מלא הוא בידיה טוו (חיי אדם כלל כה סעי' א ומ"ב סי' שד"מ ס"ק יא)
ג. והשוזר[37] חייב, והיינו ששוזר מחוטים דקים חוט אחד עבה חייב משום טווה[38] (חיי אדם שם וכלכלת שבת הטווה) ולפיכך יש ליזהר שלא לחזור ולשזור חוטים שנפרמו כגון חוטי הציצית או שרוכי הבגד או הנעל
ד. העושה את הלבד דהיינו שהוא לוקח הצמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד מאיליו י"א שהרי זה תולדת טווה[39] וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני[40] (רמב"ם שם) וי"א שהוא תולדת בונה[41] ושיעורו אולי[42] כרוחב ואורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם (השגת הראב"ד שם)
ה. הטווה את הצמר מן החי[43] פטור שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך ואין דרך טויה בכך[44]. (רמב"ם שם ה"ז)
ו. הפותל חבלים עיין מלאכת קושר
[1] ספורנו
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] ספורנו
[7] אבע"ז. וכתב הרמב"ן "ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם".
[8] כמנהיגי ספינות בים שקורין מלחים מפני שמערבים המים בלכתם. רשב"ם
[9] רמב"ן לדעת הת"א
[10] ספורנו
[11] העמק דבר
[12] העמק דבר
[13] רמב"ן
[14] אלה המצוות לא תעשה פה
[15] שרק גבי שמן המשחה איתא ואיש אשר יתן וכו' אבל בקטורת הלאו נאמר רק בעשייתה "לא תעשו". ערוך השולחן העתיד כלי המקדש סי' יט סעי' כו.
[16] אלה המצוות שם
[17] העמק דבר
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] רש"י
[21] ת"י
[22] העמק דבר
[23] ת"י
[24] רש"י
[25] אבע"ז
[26] חזקוני
[27] חזקוני
[28] רבינו בחיי
[29] רש"י
[30] רבינו בחיי
[31] ספורנו
[32] אבע"ז. רבינו בחיי
[33] רבינו בחיי
[34] כ"ד הרמב"ם שהוא מפרש רחב כסיט דאיתא במשנה הוא ד"ט ואפשר דטווה חוט מצמר ופשתן דהוי כלאים, חייב בכל שהוא כיון דחשוב לענין כלאים, וסברא זו מבוארת באחרונים כמה פעמים, ויש לחלק (מנחת חינוך מוסך שבת הטווה)
[36] עיין חולין ל ע"ב זהב שחוט שנטווה כחוט הוא משמע ששייך טוייה אף בזהב ובאמת מקרא מלא שכן עשו במשכן "ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חושב" (שמות כח פס' ו) ועיי"ש ברש"י שפירש "חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם ששה חוטים של תכלת, וחוט של זהב עם ששה חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה. וכו' למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין": וכן הוא בשמות לט פס' ג "וירקעו את פחי הזהב וקצת פתילם" ובתרגום "ורדידו ית טסי דדהבא וקציצו חוטין" ועיי"ש ברמב"ן וז"ל "לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן וכו' ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן:" אמנם אפשר שלפ"ז אין לחייב השוזר חוט זהב כיון שאינו דרך טויה לעשות כן ורק לצורך עבודת במשכן חידשו זה והיה זה אומנות מיוחדת וכמש"כ בהעמק דבר שם פס' ג שהמילים "מעשה חושב "בא ללמד שגם ההתערבות חוטי זהב בכל אלו המינים היה ג"כ מעשה חושב בהמצאה ע"י בצלאל. ומש"ה כתיב וירקעו. וקצץ שהרקיעה עשו האומנים. אבל הקציצה שיהא כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל" והוא כעין הא דאיתא בשבת עד ע"ב. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - חייב שלש חטאות; אחת משום גוזז, ואחת משום מנפץ, ואחת משום טווה. רב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך. ולא והתניא משמיה דרבי נחמיה: שטוף בעזים וטוו בעזים אלמא: טוויה על גבי בהמה שמה טוויה חכמה יתירה שאני" ופי' רש"י "כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט - אין דרכו בכך, והוי כלאחר יד" וא"כ אפשר דה"ה הכא חכמה יתירה הוא והוי כלאחר יד
[37] והא דאמרינן בסי' תקיד סעי' ט דשוזר פתילה חייב משום מתקן מנא ולא אמרינן דאיסורו משום טווה היינו משום דהתם בעינן לחייב אפילו אם אין כשיעור ד' טפחים (שער הציון סי' תקיד ס"ק נב)
[38] ולכאורה צ"ע שברמב"ם פ"י ה"ח כתב "הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן הרי זה תולדת קושר וחייב, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת" ואמאי אינו חייב משום קושר ועיין מנחת חינוך שם סוף מלאכת קושר שכתב שאפשר שבאמת חייב שתים ועיין פמ"ג שיז א"א ס"ק כ שחילק בין שוזר סיבים או חוטים דקים לעשותו חוט עבה יותר שחייב משום טווה לבין שוזר חוטים ממש לעשותם חבל שזה הוא כמלאכת קושר ועיין באור זרוע ח"ב הלכות שבת סימן סג אות ו שכתב "וההיא דירושלמי דקאמר ההן דעבד חבלים חייב משום טוה לא משמע הכי שלהי המצניע בגמ' דידן (צה ע"ב) דקאמר גודלת ופוקסת משום בונה ולא בעי למימר משום טוה": דהיינו דהגמ' דחתה שם שאין דרך טוויה בכך אמנם לכאורה לפמ"ש הרמב"ם שהטווה מעל גבי בהמה אינו חייב שאין דרך טויה בכך א"כ מעל גבי אשה נמי אין דרך טויה בכך אבל אם אינו מחובר הוי דרך טויה והוי ליה לחייב משום טווה (אמנם לכאורה לפמש"כ באבני נזר סי' קעא הו"ל לחייב משום דבאשה דרך טויה בכך דרק בבהמה הוי חכמה גדולה ואין דרך משא"כ באשה אמנם לפמש"כ שם בסי' קע שדרך ניפוץ הוא ע"מ לטוות א"כ דרך טויה נמי הוא ע"מ שיתמש בחוט לצורך אריגה או כיו"ב משא"כ כשהטויה היא דבר בפני עצמו כדי להתקיים בפני עצמה אין דרך טויה בכך וחייב רק משום בונה אמנם לפ"ז בלבדים לא הו"ל לרמב"ם לחייב משום טויה כיון שאינו הכנה לדבר אחר אמנם אפשר לומר שבמחובר שייך לחלק בין אם עומד לדבר אחר משא"כ באינו מחובר וצ"ע ועיין במ"ב סי' שד"מ ס"ק י"א אות ו)
[39] "ועיין בספר חיי אדם [שם בנשמת אדם סק"א] שהקשה על הר"מ הא בכלאים פ"ט מ"ט מבואר דהלבדים אסורים מפני שהם שועים, ועיין ברמב"ם בפ"י מכלאים ה"ב מבואר להדיא דלבדים אינם טווי רק שוע, עי"ש בכסף משנה. ולי לא קשה, דודאי במקום שצריך טווי לא הוי טווי, אך כאן כתב דהוי תולדת טווה, וידוע דאם דומה קצת לאב הוי תולדה עיין פ"ז [ה"ה], הכא נמי הוי ליה כעין טויה כמו מגבן מבונה וכדומה, אבל בכלאים שצריך טויה מגזירת הכתוב, ודאי לא הוי טווי, וזה פשוט. (מנחת חינוך מוסך שבת הטווה)
[40] ועיין מ"ב סי' שד"מ ס"ק יא אות ב שכתב כדברי הרמב"ם
[41] ולכאורה לפ"ז צ"ע למה לי מלאכת טווה לחייב על כל טווה משום בונה וצ"ל דכיון שאינו אלא הכנה לאריגה להכי אינו חייב משום בונה משא"כ בונה שהיא ענין מלאכה בפני עצמו וכ"כ בפר יסודי ישרון מערכת ל"ט מלאכות עמ' 185
[42] והספק הוא, דבונה חייב בכל שהוא [פ"י הי"ב], והמגבן אף שהוא תולדת בונה צריך כגרוגרת [שם הי"ג] כשיעור הוצאה באוכלין, א"כ הכא נמי דהוי תולדת בונה צריך שיעור כשיעור להוצאה. ולא מצאתי כעת שיעור זה, והיא סברת הראב"ד בעצמו דשיעור זה חשוב להוצאה, הכי נמי גבי לבד דהוא משום בונה, חייב בשיעור זה (מנחת חינוך מוסך שבת הטווה)
[43] משמע שטווה מעל גבי בהמה מתה חייב שרק בחי אין דרך טויה בכך ואפשר שהוא משום שאין דרך הבהמה לזוז בלא תנועה ולהכי אין שייך לטוות מן החי אבל במת הוי כדרכו ועיין מאירי שבת עד ע"ב וז"ל "הטווה צמר על גבי בהמה בשבת אינו חייב לא משום גוזז ולא משום מנפץ ולא משום טווה שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך" ולא כתב מן החי וצל"ב
[44] היינו דפסק כרב כהנא שבת עד ע"ב דאיתא התם "אר"י הטוה צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טויה רב כהנא אמר אין דרך טויה בכך ואין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך" ומשמע דאינו אסור אלא מדרבנן אמנם עיין בחמדת ישראל ל"ט מלאכות אות כב שאיכא הכא איסור עשה דשבתון דכיון דכתיב (ויקהל לה פס' כו) כל חכמת לב בידיה טוו דהיינו שהנשים החמות ידעו בחכמה לטוות ישר מעל העיזים א"כ מה שאין חיוב בכך היינו כיון שאין רוב בני אדם יודעים חכמה זו והעושה כן אינו כדרך רוב העולם אבל ודאי אינו מכח שינוי המלאכה אלא מחסרון מידיעת חכמתה וא"כ ליכא למימר שמי שעשה כן שבת וא"כ עובר בעשה דשבתון ועיין בספורנו על הפסוק שם שביאר אמאי טוו את הצמר במשכן ישר מעל גב עיזים ועיי"ש במשכיל לדו לר"ד פראדו שביאר שצמר ע"ג בהמה הוא צמר נקי מאד כיון שעדיין לא נתלכלך במישמוש הידים להכי טוו מעל גבי העיזים ועיין בתפארת יונתן (להגרי"י אייבשיץ שכתב שכיון שכל הנשים נתאוו לטוות למשכן ולא ימלט בס' רבוא נשים נדות וכל מלאכת המשכן היתה ביום ועדיין לא הגיעה עת להטהר דנדות טבילתם בליל טהרתן לכן טוו מעל גבי העזים כיון שהוא מחובר לבל חי ובעל חי אינו מקבל טומאה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה