מקרא
שמות פרק כח
(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן[1] ולפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ כמו מציץ מן החרכים[2] וי"מ שנקרא ציץ מכיון שהיה כמין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל[3] טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם היינו מלבד העיקר שהם המילים קודש לה' היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה[4] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כותב עליו שני שורות קודש לה', קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות[5]:
(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת הטס מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף, והיה צונף במצנפת בגובה הראש כנגד המוח ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף, ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן, והנה המצנפת מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד העורף, והציץ כנגד מאוזן לאוזן על מצחו וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת פתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת, ויהיה הפתיל על המצנפת אחורי אזניו כנגד העורף אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל[6] ואמצע הראש מגולה[7]וי"א שהיה צונף ומכסה כל הראש[8] יִהְיֶה הציץ[9]:
(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק להזכירו לפני הקב"ה שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם[10]:
(לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ עשה אותם משבצות משבצות וכולם של שש[11] וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם תעשהו עם ציורים[12]:
(מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת[13] תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת לפי שהמגבעות על הראש צריכים יפוי נאה ביותר[14]:
(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כשתקים את המשכן[15] אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם בשמן המשחה וּמִלֵּאתָ לשון שלמות, כי הזר אשר יקרב לעבוד את עבודת המלכות, הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשותה, הנה ידו שלימה וראויה לכל העבודות והמלאכות[16] אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן שמונה בגדי הכהונה שהזכיר מתחילת הפרשה ועד כאן שהם חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסי בד וְעַל בָּנָיו ארבעה בגדי כהונה בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ שהרי כהן גדול ששמש בפחות משמונה או כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה הרי נקרא מחוסר בגדים ואם עבד עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים כזר ששמש[17] חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: ס
שמות פרק כט
(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר לחטאת וְאֵילִם שְׁנַיִם אחד לעולה ואחד לשלמים[18] תְּמִימִם:
(ב) וְלֶחֶם אפוי בתנור קרוי לחם[19] והיה חלוט ברותחין קודם אפיה ומטוגן במחבת אחר אפיה[20] מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן ונאפות בתנור ללא טיגון ובלא חליטה ברותחין[21] וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן ונילושות בלא שמן[22] ואח"כ נאפות ונמשחות בשמן[23] עשר מכל מין ומין[24] סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם אל חצר המשכן ביום הקמתו[25]:
(ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם כלומר בטבילת כל הגוף[26]:
(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן ואם היתה המשיחה בכל הראש תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית[28]:
(ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אל פתח אוהל מועד[29] וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת אבל לא משח אותם בז' ימי המילואים[30]:
(ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם את בניו אַבְנֵט ותחגור ל - אַהֲרֹן כמו ל - וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לבני אהרון לָהֶם מִגְבָּעֹת אבל אהרון כבר צנוף במצנפת[31] וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו:
נביא
ירמיה פרק מז
טז קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא יום שבר מואב קרוב. וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד:
יז נֻדוּ לוֹ כָּל סְבִיבָיו העמים שסביב מואב, ינודו להם בראשם כדרך שנדים לאבלים. וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמֹו אִמְרוּ כל מכיריו יאמרו, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה איך נשבר המקל החזק והמפואר של מואב:
יח רְדִי מִכָּבוֹד שהיה לך, וּשְׁבִי בַצָּמָא כדרך הגולים. יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבֹון שם מקום במואב. כִּי שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ עלה עליִךְ, שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ השחית ערי המבצר שבך:
יט אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר יושבי העיר ערוער, עמדי על הדרך היוצאת ממואב, שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה נִּהְיָתָה שאלי את הנָסִים, מה נהיה במואב?:
כ הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי חַתָּה התביישה מואב, כי נשברה. הֵילִילוּ וּזְעָקוּ תיללו ותזעקו על הרעה, הַגִּידוּ בְאַרְנֹון כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב סַפְּרוּ בנחל ארנון שמואב נשדדה. (ארנון גבול מואב, ומשם בא האוייב.):
כא וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל אֶרֶץ הַמִּישֹׁר הדין, הפורענות, באה למואב שיושבת במישור. אֶל חֹלֹון וְאֶל יַהְצָה וְעַל מֵיפָעַת שמות מקומות:
כב וְעַל דִּיבֹון וְעַל נְבֹו וְעַל בֵּית דִּבְלָתָיִם:
כג וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל בֵּית גָּמוּל וְעַל בֵּית מְעֹון:
כד וְעַל קְרִיֹּות וְעַל בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקֹות וְהַקְּרֹבֹות:
כה נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב נכרתה ונשברה מלכות מואב (קרן בראש הבהמה, וכן המלכות בראש העם)
וּזְרֹעֹו נִשְׁבָּרָה נְאֻם יְקֹוָק :
כו הַשְׁכִּירֻהוּ השקו את מואב מהיין עד שישתכרו. (משל לפורענות) כִּי עַל יְקֹוָק הִגְדִּיל שהתגאו כנגד יְקֹוָק .וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאֹו וְהָיָה לִשְׂחֹק כמו השיכור שחובט עצמו בארץ וכולם צוחקים ממנו, כך ישחקו ממואב. גַּם הוּא:
כז וְאִם לֹוא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא האם מואב, לא צחקת על ישראל כמו שצוחקים כשתופסים גנב?! כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בֹּו תִּתְנוֹדָד שבכל עת שהיית מדבר בו (על בנ"י) על בנ"י שגלו, היית מתנודד כאדם השמח:
כח עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע עָזבו את הערים, ויגורו בין הסלעים. יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת ויהיו כמו יונה, ששמה את קינָהּ, ביתה, מעבר ומאחורי פתח הפחת חפירה ושוחה עמוקה.(להגן על הגוזלים):
כט שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד שמענו על גודל גאוותו של מואב. גָּבְהֹו וּגְאוֹנֹו וְגַאֲוָתֹו וְרֻם לִבֹּו:
ל אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק עֶבְרָתֹו וְלֹא כֵן שנאתו לישראל, לא היתה ע"פ האמת והמשפט. (כמו:"הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ", לעיל ח', ו'. וכמו:" כן בנות צלפחד דוברות" פר' פנחס) בַּדָּיו גבוריו. לֹא כֵן עָשׂוּ לא דבר נכון עשו, שהרעו לבנ"י, אחר שאברהם הציל את לוט שמואב מזרעו:
כתובים
נחמיה פרק א
(א) דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כסלו כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי ושימשתי כשר המשקים במלכותו של דריוש בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי מחברי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה מפליטי הגלות שהרי מיעוטם עלה לא"י ורובם נשארו בבבל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל המצב של חומות יְרוּשָׁלִָם: (ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָהבירושלים בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה שהגויים היו בוזזים אותם וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ כי עדיין לא ניתנה רשות לבנות את החומה אלא את בית המקדש לבד: (ד) וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: (ה) וָאֹמַר אָנָּא יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: (ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ השחתנו את דרכינו לפניך וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: (ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אם אַתֶּם תִּמְעָלוּ אז אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים: (ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם: (י) וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה: (יא) אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה דריוש המלך וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ: פ
נחמיה פרק ב
(א) וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא דריוש הַמֶּלֶךְ יַיִן הובא לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו שנחמיה לא היה רגיל להיות במראה רע ועצוב לפני המלך כי אם שמח וטוב לב: (ב) וכשראה המלך את פניו שנשתנו מחמת הצום והצער וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה הרי אֵינְךָ חוֹלֶה והסיבה היא כנראה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב ובכוונתך להמיתני בכוס היין הזו וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) עונה נחמיה למלך וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה ו- מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ מלשון נאכלו בָאֵשׁ: ס
משנת ההלכה
מלאכת מלבן
א. לא ינגב במפה כוסות שפיהן צר, דמחמת דחקן נסחט המים (שו"ע שם סעי' יב ומ"ב שם ס"ק נא)
ב. אבל מותר לנגב כוס וקערה כיון שאין דבוק בדופני הכלי מים כ"כ שיבוא לידי סחיטה אא"כ מנגב בה כלים הרבה שאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי וראוי לגעור בו שלא יעשה כן
ג. במגבת המיוחדת לכך שאין מקפיד עליה לסוחטה לכו"ע מותר אף לנגב בה כלים הרבה כיון שאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב ינגב בה מצד אחר: (מ"ב שם ס"ק נט)
ד. אם נשפכו יין ושאר משקין על כלי עץ, מותר לנקותו ולקנחו במפה ולא גזרינן שמא יסחוט, שמכיון שמשליך המשקין לאיבוד, אין בו איסור דאורייתא[32].
ה. בשאר משקין חוץ ממים, לא שייך בו ליבון, שאין דרך כביסה בשאר משקין, אלא דסחיטתו אסור משום דש, וזה לא שייך אלא כשצריך למשקין, משא"כ במים, אפי' כשסוחט המים לאיבוד, מ"מ יש בו משום ליבון (חיי אדם כלל יד סעי' יב)
ו. בעור וביריעות פלסטיק או ניילון אין משום כיבוס בשרייה אמנם אם תפורים הם בחוט בד יש בהם משום כיבוס בשרייתם (שש"כ פט"ו סעי' ה ח)
ז. עדשות מגע רכות מותר לשרותם בנוזל שרייה שלא מעורב בו נוזל ניקוי[33] (ארחות שבת שם סעי' מ)
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] וכן ראינו צורת הציץ בס' מ"ע שראהו בפועל ממש. העמק דבר.
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן לעיל פסוק לא
[7] רמב"ן לקמן פכ"ט פס' ז
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רשב"ם
[11] רש"י
[12] ת"י
[13] רמב"ן לעיל פסוק לא
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] רמב"ן
[17] רבינו בחיי
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם
[20] והיא חלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק, ואחר חליטתה אופה אותה בתנור, ואחר אפייתה מטגנה במחבת, שהוא כלי שהיה במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן, ולא היה לו שפה סביב, כמנהג הכלים, ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה, שאילו היתה רכה היתה נשפכת מהמחבת. וגם היתה קשה לאחר אפייתה, שמתוך שאינו יכול לשים שמן הרבה במחבת שלא ישרף, היה האור שורף את השמן והחלה ונהיית קשה. רא"ם
[21] רא"ם
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רא"ם
[24] רשב"ם
[25] רש"י
[26] רש"י
[27] רש"י
[28] רמב"ן
[29] רש"י
[30] העמק דבר
[31] רמב"ן
[32] שהרי אין כאן איסורו משום ליבון שהרי בשאר משקים מלכלך הוא את הבגד אלא איסורו משום דש כיון שרוצה במשקים אבל כאן שנתלכלכו ומשליכם אין כאן משום דש
[33] כיון שאינו מנקה את העדשה מן החבונים הגורמים את עכירותה ללא שיהא בו נוזל ניקוי ומה שמתנקה האבק שעליהם כיון שאינו דבוק ממש לעדשות לא מונח עליהם א"כ אין בהסרתו משום כיבוס (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה